אני מיוחד, ההורים שלי אומרים לי את זה מאז שאני קטן. בכל פעם שמישהו ניסה לעצור את רגש הייחודיות שלי, ההורים שלי הגנו עליי בחירוף נפש, משום שהם ידעו שאני מיוחד. מורים פרטיים שלא שיבחו אותי – פוטרו, ומאמנים בחוגי נוער שניסו להתייחס אלי כאל ילד רגיל - הוחלפו.

אני מיוחד כי שיש לי יותר מ-1000 חברים בפייסבוק, ובגלל שאני שולח ציוצים נחמדים בטוויטר. אני מיוחד בגלל שתמיד הייתי כזה. ואם תנסו לעמוד בדרכי, אני ארמוס אתכם. ברוכים הבאים לעולמי.

או אולי יותר נכון, ברוכים הבאים לעולם שבו שיעור מדאיג של 30% מתלמידי האוניברסיטה מאמינים שאם הם טרחו להגיע ללימודים, אז מגיע להם באופן אוטומטי לפחות ציון "טוב".

שקלול מחקרים שונים, שפורסם ע"י אוניברסיטת מישיגן בוועידה השנתית של מדעי הפסיכולוגיה, הצליח להפתיע אותי. התוצאות המשוקללות של 72 מחקרים שונים, שכללו 1,400 תלמידי קולג'ים בארה"ב ונערכו בין השנים 1979-2009, גילו צניחה של 40% בהזדהות רגשית עם הזולת, כשהירידה המשמעותית ביותר חלה בעשור האחרון. פחתו הסיכויים שאנשים ינסו לראות נקודת השקפה של מישהו שלא חושב כמותם, גדלו הסיכויים שאנשים יעבירו ביקורת על מי שלא מסכים איתם, ונראה שמזלו הרע של הזולת כבר לא משפיע על תלמידי הקולג'ים של ימינו. כמעט 10% מבני ה-20+ כבר חוו סימפטומים של הפרעת אישיות נרקיסיסטית, בהשוואה לפחות מ-3% בקבוצת הגיל 65 ומעלה.

אולם כשהתוצאות הוצגו בקמפוסים של הקולג'ים, התגובה המהממת הייתה, "את מי אתם באים להפתיע?!"

בניסיון להסביר את תופעת חוסר האמפתיה, אחת התיאוריות משערת שהעלייה באלימות בטלוויזיה משתקת את הרגש לזולת (נער מערבי ממוצע בן 16, כבר הספיק לראות 20,000 איש נרצחים בטלוויזיה ובסרטים); תיאוריה נוספת טוענת שעידן הרשתות החברתיות, שבו לאנשים יש מאות חברים, אולם מעט קשרים רגשיים אמיתיים, מאפשר לאנשים להתרחק מרגשות הזולת, ופשוט להתנתק כשאחרים במצוקה. זה כמעט כאילו שהם מעדכנים את מצבם הרגשי ל"OMG! יצאתי לארומה, ואני מ...ת על המקום הזה!!!! נדבר אח"כ" וממשיכים הלאה.

אחרים טוענים שתוכניות הריאליטי, שבהן מיליונים צופים כיצד אנשים מושפלים בפרהסיה, או נלחמים זה בזה כדי להיות השורד, החנון/היפה או הכוכב הבא, מבטלים את הרגישות כיצד אמורים אנשים להתייחס לבני אדם אחרים בריאליטי של החיים.

התיאוריה השלטת ביחס לעליה בנרקיסיזם היא, שהיא נגרמת מתוך תחושת ייחודיות שמוטבעת בילדים על ידי הוריהם, מהעריסה ועד לקריירה. ילדים שכל הזמן שומעים שהם הכי טובים בעולם, הכי מקסימים, הכי יפים, הכי חכמים, כוכבי-על, גדולים, ענקים, אדירים...! בלי קשר לשום הישג אמיתי, מתחילים להאמין בזה באמת, ולראות בעצמם את מרכז היקום.

"אין זה מפתיע שהדגש הגדול על ה'אני', מלווה בפיחות מקביל בערך הזולת"

פעמים רבות ההורים מתווכחים עם כל מיני בעלי תפקידים – כמו צוות ביה"ס, מאמני ספורט, מדריכים או שכנים - כדי להקפיץ את הילד שלהם מעל לרף אליו הם שואפים (לימדתי בתיכון במשך 10 שנים, ואני לא יכול למנות את מספר הפעמים בהם התמודדתי עם הורים נצלנים ומאיימים, שדרשו ממני להעלות את הציונים לילדים שלהם, שלא הגיעו לשיעורים, לא הגישו עבודות או נכשלו במבחנים). לילדים כיום יש מורים פרטיים לעזרה בהכנת שיעורי בית, ומומחים כותבים את עבודותיהם באוניברסיטה ובתיכון, ובכל זאת, כשהם מצליחים להתקבל למגמה הנחשקת באקדמיה, כולם אומרים להם כמה שהם מוצלחים. אם כל זה לא מעודד הפרעת נפש נרקיסיסטית, אין לי מושג מה כן.

"אנשים רבים רואים בתלמידי התיכון של היום – המכונים לעתים 'דור האני' – את הדור האגוצנטרי, נרקיסיסטי, תחרותי, בעל הביטחון העצמי והאינדיבידואליסט ביותר בהיסטוריה המודרנית", אומרת שרה קונרת', אחת מצוות החוקרים שפרסם את המחקר. הקולגה שלה, אדוארד אובריין, מוסיף, "אין זה מפתיע שהדגש הגדול על האני מלווה בפיחות מקביל בערך הזולת".

אתה העולם

כיצד מתייחסת היהדות לדגש הרב על האני? האם היהדות היא פרו-נרקיסיסטית? ואם לא, כיצד היא מחדירה ביטחון עצמי בלי אגו, ואינדיווידואליזם בלי אגוצנטריות?

היהדות בהחלט אינה נרתעת מלהכיר בכוחו של היחיד. המשנה (סנהדרין ד, ה) אומרת שכל אחד ואחד צריך לומר: "בשבילי נברא העולם". אמירה זאת עוסקת בחשיבות האדירה שיש לכל אדם ביהדות, עד לנקודה שכל הבריאה הייתה שווה, גם אם האדם הזה היה היחיד שנברא. ובכל זאת, היהדות מרחיקה אותנו ממלכודת הנרקיסיזם והאגו כשהיא מציגה את הגדולה האישית כמעמד הנושא עמו אחריות אדירה ולא זכויות יתר או פריבילגיות.

התלמוד (קידושין מ, ב) אומר שעלינו לנסות לראות את העולם כאילו הוא נמצא כולו במצב של איזון מוחלט בין טוב לרע, והמעשה הבא שלנו הוא זה שיכריע את הכף לאחד הצדדים. פרספקטיבה זאת מזכירה לנו שהגדולה האישית שלנו אינה רק מתנה, אלא גם אחריות אדירה, כזאת שמביאה אותנו להבין שמידת הגדולה שלנו שווה בדיוק לרמת הבחירה הבאה שנעשה. עלינו להטות את העולם לכיוון הטוב, ואף אחד לא יעשה זאת עבורנו. חיים בתוך מסגרת שכזאת מעניקים לאדם מידה רבה של אחריות וכוח. גישה זו בונה אמפתיה, מעודדת חסד ומגבירה את רגישותנו להשפעת מעשינו על הזולת.

הגדולה האישית שלנו אינה רק מתנה, אלא גם אחריות אדירה

כשאנחנו מבינים כמה פעמים לא סובבנו את העולם בכיוון הנכון, זה מעורר בנו ענווה, ומרחיק מאיתנו את הנרקיסיזם. אבל גם אם טעינו פעמים רבות, הפרספקטיבה הנכונה עדיין תהיה לראות כאילו העולם כולו תלוי בהחלטה הבאה שלנו. מה שגם נותן לנו ביטחון עצמי לקום אחרי כישלונות חוזרים ולהמשיך להתאמץ, במקום בו רבים היו מרגישים שהאגו שלהם נפגע קשה מדי ועוזבים.

כשהיהדות מלמדת אותנו להאמין שאנחנו יכולים להביא לשינוי חיובי בעולם הזה, דרך הקרבה ועבודה קשה, היא מכוונת אותנו לגלות את הפוטנציאל והגדלות האדירים שלנו, בנתיבים בריאים ומחזקים.

כן, אני מיוחד, משום שאני אחראי להפוך גם את שאר העולם למיוחד.