דרכים יעילות לעצור את הכעס

כל ישראלי שטייל בעולם ידע תמיד לספר על צליל מסוים שהיה חסר לו באוזן – צפצופי המכוניות.

זה פשוט מדהים. אף אחד לא צופר. טוב, תלוי אולי איפה, בעיקר אצל האירופאים. אני זוכרת שנסענו לפני עשר שנים בנסיעה של כמעט יום שלם מפראג לקראקוב, בטיול כזה של 'מסביב לאירופה ב-20 יום' נתקענו בפקק של כמה שעות, הנהג שלנו היה אחרי לילה שלם של נסיעה רצופה – בלי דקת שינה, התנועה הזדחלה כמו בשעות בין הערביים של יום העצמאות בכביש החוף בדרך למרכז... ולא שמענו מסביבנו אף לא צפצוף אחד!

גם מאוחר יותר שנכנסנו לעיר, והעצבים שלנו – היושבים בפנים, היו מרוטים לחלוטין, הנהג שלנו לא הוציא אף הגה או צפצוף...

אפשר לכנות את האירופאים איך שנרצה: יבשים, קרים, אדישים, אבל עובדה היא שהם בהרבה יותר רגועים!

ולפני שתעשו עלי "עליהום" נציין רק שיש יתרונות גם למזג ה'צברי' – כשחיכינו בשדה התעופה האוסטרי למטוס שלנו, היה איזשהו עיכוב בשדה התעופה ובמשך כמה שעות לא יצא אף מטוס. ליד כל שערי ההמראה לכל יעדי העולם, חיכו עשרות ומאות אנשים. איפה היה הכי שמח כמובן? ליד המטוס הישראלי!

כל הקבוצות מכל העולם ישבו, בהו, שתקו, חלמו או הסתכלו על הקבוצה הישראלית בעיניים מלאות קנאה ושנאה, שחוץ מ"לנפנף" עשתה קומזיץ מושלם עם כל השמחה שקיימת רק אצלנו...

בעיני עדיף כמובן המזג הים תיכוני השמח, מהמזג האירופאי המיובש, אבל לא תמיד המזג שלנו מוביל אותנו למקומות טובים. מאד מהר הוא עולה לנו לראש... היצור הפולשני הזה שגורם לנו לכעוס.

בתור, אם העזת לעקוף מישהו (אין לך עיניים?! לא ראית שהייתי לפניך?).

בבנק (אני רוצה לדבר עם המנהל, עכשיו!).

מהר מדי אנחנו מגיעים לשם, למחוז הכעס. מהר מדי אנחנו מאבדים שליטה.

בכיסאות ההמתנה בביטוח לאומי (המדינה הזאת – כל החיים נותנים, ואף פעם לא מקבלים בחזרה).

על היצור בעל הפיג'מה שיצא מהחדר בפעם השישית בתוך שעה מאז שהוא נכנס למיטה ("למיטה. הרגע!!!!").

מהר מדי אנחנו מגיעים לשם, למחוז הכעס. מהר מדי אנחנו מאבדים שליטה. ברגע הראשון זה אמנם משחרר לנקז קצת מהלבה שגועשת בפנים, אבל אחר כך אנחנו נשארים עם לחץ הדם, עם האדרנלין הרותח בפנים, ועם תסריטי התסכול והנקמה שמכערים רק לנו את היום – או כמו שאמר חכם אחד: "לכעוס, פירושו: להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים".

תלוי בפרשנות!

בספר "בוחרים להרגיש טוב" מסביר ד"ר דיוויד ברנס, על פי רוח הספר (הגישה ההכרנית- קוגניטיבית) שהמקור לכעס, כמו לכל רגש אחר, הוא המחשבות שעומדות מאחוריו.

אנחנו עוברים במשך היום הרבה אירועים, חוויות, פוגשים אנשים, וכתוצאה מכך מרגישים כל מיני רגשות. רגשות של הכרת הטוב/ שמחה/ אהבה/ עצב וכו'. לכאורה הרגשות נראים לנו אוטומטיים, חסרי שליטה, לדוגמא:

אני עצוב, כי לא הצלחתי כמו שציפיתי בבחינות הכניסה ל...

אני מרגישה טוב, כי חברה טובה שלי זכרה את יום ההולדת שלי וכו'

אבל האמת שלא מה שקורה מכתיב לנו את הרגשות, אלא הפרשנות שלנו על מה שקרה. אם נסתכל בעין חיובית (ואמיתית!) נרגיש טוב ובטוח, אבל אם נפרש בצורה שלילית נרגיש רע.

העצב על כך שלא הצלחתי כמו שרציתי לבחינות הכניסה הוא רק בגלל שהחלטתי כמה אני חייב להשיג בבחינות, ואם קבלתי פחות אז: "אני כשלון, ואשאר כזה כל החיים..." (במקום לחשוב :"גם '80' זה בסדר, העיקר שהתקבלתי, אולי בבחינות הבאות אשיג יותר").

גם המאורעות הקשים ביותר יכולים להשתנות על ידי פרשנות חיובית

אפילו אם אני שמחה שחברה שלי זכרה את יום ההולדת שלי, יכולתי גם לחשוב: "איזה מעצבן שרק חברה אחת זכרה את יום ההולדת שלי, אני בודדה בעולם". ולהרוס לעצמי את כל מצב הרוח. כלומר הרגשות שלנו, מצבי הרוח שלנו, והביטחון שלנו, תלויים לא בדברים שקורים לנו אלא בהסתכלות שלנו בלבד!

הדבר תקף גם למקרים קשים במיוחד – ד"ר ברנס מתאר אישה שחלתה בסרטן סופני, והחיים שלה שותקו לחלוטין. היא פשוט חיכתה למוות, והייתה כמובן מדוכאת לחלוטין. במפגש איתה, הוא הוכיח לה שהדיכאון שלה לא נובע מפחד מהמוות, אלא מה"דיסק" אצלה במוח שטען שאם היא לא עובדת ויוצרת כמו לפני המחלה – היא משוללת ערך עצמי לחלוטין! משום שכל ה"אני" שלה היה מושתת על הקריירה ומעגלי ההתנדבות שלה. אחרי שהם עלו על הנקודה הזו, הם עבדו על הסתכלות נכונה יותר שמתארת אותה כבעלת ערך עצמי מוחלט גם בלי עבודה או יצירה מתמדת עבור החברה. ד"ר ברנס מספר שהאישה הזו נפטרה אחרי חצי שנה בלב שקט ושמח. גם המאורעות הקשים ביותר יכולים להשתנות על ידי פרשנות חיובית.

לצנן את המחשבות

אתה יושב במסעדה, כבר לפני עשר דקות הסברת למלצר עם איזה רוטב אתה מעדיף את השניצל שלך, ולא נראה לך שמשהו זז מכיוון המטבח. מגישים לשולחן שמימינך, לשולחן שמשמאלך, ובשולחן שלך רק סכו"ם וצלחת, זה מתחיל להרגיז...

אם היית יושב עכשיו במסעדה אחרת ותוך כדי ציפייה למלצר הייתה פורצת שריפה במטבח, גם אז היית מתרגז על השניצל המתמהמה?

לא! אבל אז הייתה סיבה!

זאת אומרת שלא הציפייה לשניצל היא המרגיזה אלא הפרשנות שלנו, אנחנו החלטנו ששריפה היא סיבה המצדיקה התמהמהות, ואילו כעת אין סיבה להתמהמהות, ולכן זה מרגיז! אבל רק רגע, אולי גם עכשיו יש סיבה, רק שאנו לא מודעים אליה?

כדאי לנסות לבדוק מה עובר לנו בראש. זה יכול להיות מחשבות כמו: "איזו מסעדה זו. איזה זלזול בבני אדם. כמה זמן צריך לחכות כדי לקבל צלחת של שניצל ותפוחי אדמה. הם מזלזלים בי. אני לא נראה להם מספיק חשוב. אני חייב להיות יותר אסרטיבי..."

אבל אפשר לחשוב גם אחרת:

"אולי בדיוק נגמרו להן השניצלים והם לא שמו לב לזה עד שאני הזמנתי, זה אמנם לא בסדר אבל זה קורה במסעדות הכי טובות... אולי כל יושבי השולחנות שלידי הזמינו צ'יפס וקולה? ואפילו – אולי הם שכחו ממני! קורה! צריך פשוט להזכיר בנימוס, ולומר שאני מחכה הרבה זמן!"

כלומר, הכל תלוי בפרשנות שלנו! האירועים שעוברים עלינו נתונים לידי כוח השיפוט שלנו, ואנחנו נקבע לפי ההסתכלות שלנו בלבד אם לכעוס ולצאת מהכלים או להגיב בסלחנות. הכעס הוא רק סימפטום, הבעיה נמצאת מאחור – במוח שלנו, כדי באמת להשתחרר מהכעס צריך לשנות את המחשבות.

שיטה קלה לצינון הכעס נקראת "קירור מחשבות"

ד"ר ברנס, מציע שיטה קלה לצינון הכעס. הוא קורא לה "קירור מחשבות". ברגע שמציף אותנו רגש של כעס עלינו לבדוק מה הרקע שלו. איזה מחשבה "חמה" גרמה לו לעלות, ולצנן מיד את המחשבה על ידי מחשבה "קרה". לדוגמא:

אשתך שכחה לשלם את הארנונה.

מחשבה חמה: "תמיד היא שוכחת את מה שאני מבקש".

מחשבה קרה: "ממש לא תמיד, את רוב הדברים שאני מבקש היא עושה. במקרה הספציפי הזה היא שכחה".

מחשבה חמה: "היא מזלזלת בי".

מחשבה קרה: "הבית מאורגן להפליא, מחכה לך ארוחה מוכנה במקפיא שאתה צריך רק לחמם אותה. שלשום היא פינתה ערב עמוס במיוחד שלה, בשביל כינוס של משפחות העובדים בחברה שלך. היא עושה כל מה שביכולתה בשבילך, אבל סידור טפסים וניהול חשבונות מעולם לא היה הצד החזק שלה. אולי כדאי בפעם הבאה לא לבקש ממנה דברים בתחומים הללו."

לברוח מהזירה...

לא תמיד זה אפשרי לשבת ברוגע ולצנן את המחשבות הרותחות. לפעמים העסק בוער מדי כדי שטיעונים שכליים ישקיטו אותו. ברגעים כאלו הטוב ביותר הוא לנסות לברוח לפחות לכמה דקות מהזירה, ואז לחזור רגוע יותר ולהחזיר את המושכות לידיים.

מסופר על אחד מהרבנים במאה הקודמת, שכל פעם שמישהו הגיע אליו והתנהג בחוצפה ובצורה לא ראויה, אדם שהרב פסק את דינו לחובה או סתם אדם שהיה מתלהם על צורת הנהגתו, הוא היה נכנס לחדר השני ולובש מעל בגדיו באטיות חולצה לבנה שיוחדה בדיוק למקרים כגון אלו, והיה מכפתר בנחת כפתור אחרי כפתור, ואחר כך פורם כפתור אחרי כפתור- עד שהיה נרגע לחלוטין מהכעס, בחוץ ובפנים, ואז היה חוזר לדבר עם האדם הרוגז בנחת ובשלווה (כמובן שאם תוך כדי מלאכת ה"כִּפתור" ממשיכים לזעום ולגעוש, בלי לנסות להירגע קצת, החולצה יכולה להפוך רק לקרבן נוסף לחיצי הכעס...)

אפשר לפתח הרבה שיטות של "זריקות הרגעה" זמניות כאלו. כשהכול בבית הפוך ורוקד, אפשר להימלט לחדר השינה עם חפיסת שוקולד עסיסית (בלי שהילדים רואים!) לכרסם בנחת כמה דקות, ולחשוב בינתיים על זה שעוד שעה כולם כבר ישנים, ועד אז ה' יעזור...

להדליק מוזיקה שמחה ולהתחיל להקפיץ את האינדיאנים הסוערים, גם בתוך הג'ונגל של שאריות ארוחת הערב (ועל השיטה הזו ניתן לקרוא באריכות במאמר של --- "אל תצעקו- שירו").

למעשה, בתוך תוכנו הכעס נדמה לנו כהגנה עצמית. הוא נדמה לנו כמשיב את כבודנו האבוד, אבל ברוב המקרים אנחנו אובדים ביחד עם הכבוד.