מצאתי את עצמי עומדת עם לחם וחלב ביד, בסופו של תור ארוך המשתרך לאיטו במכולת השכונתית שלנו.

התור התקדם לאט לאט, עד שסוף סוף האדם שעמד שני אנשים לפניי הניח את המוצרים שלו על המסוע. הסוף קרוב!

ריחפתי במשך כמה שניות, עד שקולו הכועס של האיש קטע את חלומותיי. "היי האטריות האלה אמורות להיות במבצע! את חייבת אותי בסכום גבוה מדי!"

הקופאית בחנה את החשבון. "הקופה חייבה מחיר רגיל, אדוני. הן לא במבצע."

"בגלל זה אני אומר לך לתקן את זה, כי הן כן במבצע!" הוא אמר תוך שהוא מרים את קולו.

"אבל אם הן היו במבצע", היא הסבירה, "זה היה מופיע במחשב. אולי מותג אחר במבצע?"

"לא!" הוא צעק. "אני יודע. היה כתוב שם. את צריכה לתקן את זה! אתם מרמים את הצרכנים!"

בשלב זה הוא משך את תשומת לבו של כל מי שנמצא באזור. התור הלך והתארך, והתפתל כמו נחש בחזית החנות. חלק מהקונים נאנחו, העבירו משקל מרגל לרגל ושלחו מבטים לשעון. הבנתי את רצונו של האיש לזכות במחיר הוגן, אבל לצעוק ככה על הקופאית? לעכב את כל התור? ביני לבין עצמי תהיתי מה בכלל ההפרש במחירים.

"אין לי סמכות לשנות מחירים", הסבירה הקופאית, כשהיא מסלקת שערה תועה מפניה. "מותר לי למכור דברים רק במחיר שמופיע במערכת. אם אתה רוצה שאני אמחק מוצרים מהחשבון שלך, אני יכולה לעשות את זה. ואם אתה מעדיף, אתה יכול לשוחח עם המנהל על ההבדל של השקל במחיר, ככה אולי נוכל לפתור את הבעיה."

"המנהל?!" הוא צעק, כשפניו מאדימות. "זה דווקא רעיון נפלא. אני חושב שזה בדיוק מה שאני אעשה!" הוא התרחק בנשיפה כדי למצוא את המנהל, והשאיר את הקופאית תקועה באמצע החשבון ואת כולנו עוקבים אחריו, ממתינים ומתפללים שכל זה ייגמר מהר, כדי שנוכל כבר לחזור לעניינינו.

כעבור כמה דקות הוא חזר עם המנהל, ובתנועות ידיים רחבות סיפר את הסיפור. "ואני אמרתי לה שזה במבצע והיא לא האמינה לי. היא לא עזרה לי. היא לא הסכימה לעשות כלום!"

חלק מאיתנו רצו להגן עליה, אבל הוא פשוט גרר את המנהל בזרועו אל הקופאית, וזקר לעברה אצבע מאשימה.

"אני לא מאמין איזה שירות אני מקבל כאן. קודם החנות שלכם מרמה את הקונים במחירים ואחר כך הקופאית העקשנית שלכם בכלל לא מוכנה להקשיב או לעזור. פשוט לא יאמן!"

זה היה המנהל החדש של החנות – אני מגיעה לשם מספיק פעמים לדעת מיהו מי. אולי הוא הרגיש שהוא חייב להוכיח את עצמו, אולי היה לו יום רע או שכבר הייתה לו בטן מלאה על הקופאית, אבל מה שקרה אחר כך פשוט המם אותי.

"איך את מתנהגת?" הוא צעק עליה. "את חייבת לשרת את הלקוחות! אם את לא יכולה לשנות מחיר את צריכה לפנות אלי! ועכשיו את עוד מעליבה את הבנאדם הזה?"

הפנים שלה הלבינו מרוב בושה, והיא התחילה לענות. גם המילים שלה התחילו להתחמם, וחילופי הדברים הפכו לצעקות.

"טוב, עד כאן", אמר המנהל בסוף, יד אחת על המותן והשנייה מצביעה עליה. "את מפוטרת! צאי מהחנות!"

נשימתי נעתקה. מפוטרת?! בגלל זה? לא יכולתי להאמין. כמה אנשים פנו לכיוון המנהל, אבל הוא נפנף אותם וחזר למשרד שלו.

הקופאית שהפכה למובטלת, אישה מבוגרת, התכופפה אל מתחת לדלפק, לקחה את התיק שלה ונמלטה מהחנות בדמעות.

האם הקונה קיבל את מה שהוא רצה? האם המשרה של מישהו שווה את השקל שהוא חסך על כל שקית אטריות?

קופאית אחרת הגיעה למלא את מקומה, ואיכשהו סיימתי את הקנייה ויצאתי אל שמש אחר הצהריים בהירה. שחזרתי בראשי את ההתרחשות, ולא הפסקתי לחשוב על הקונה הכועס שהתחיל עם הכל. האם הוא קיבל את מה שהוא רצה? האם הוא עדיין היה שם כאשר היא פוטרה או שהוא כבר יצא מהחנות? האם העבודה של מישהו שווה את השקל שהוא חסך על כל שקית אטריות?

הקבלה שעדיין לא הנחתי מידי החלה להירטב מזיעה. הבטתי בה. חלב ולחם, ותזכורת חשובה לחשוב לפני שמדברים. משום שמילים עלולות לעלות הרבה יותר ממה שאנחנו מעלים בדעתנו.