תארו לעצמכם איך יראה העולם אילו התרבות הפופולארית ואמצעי התקשורת היו שומרים בקפדנות על דרישות ההלכה שלא להלבין פנים – ולא לבייש אנשים בפרהסיא. למעשה, חכמינו ז"ל משווים הלבנת פנים לרצח, ומציינים שכאשר האדם נבוך כל הדם אוזל מפניו.

רבות מתוכניות האירוח והריאליטי בטלוויזיה, היו נעלמות. אפילו "כוכב נולד" היה יורד מהאוויר. שבועוני הבידור והרכילות יכחדו. גלי הקול ישקטו והעיתונים יתכווצו עוד ועוד.

מובן שזוהי פנטזיה. הפכנו לחברה שחיה על לבייש אחרים – זה הבילוי שלנו! עולם שבו כתבים נחושים לחשוף מטעמים עסיסיים על סלבריטאים.

אנחנו מביכים אנשים אחרים בלי להניד עפעף

ובינתיים, כולנו משלמים את המחיר. אנחנו מאבדים את הרגישות ואפילו לא מרגישים בכך. אנחנו מביכים אנשים אחרים בלי להניד עפעף. אנחנו מזיקים למערכות יחסים, אנחנו הורסים קהילות, ואנחנו אפילו לא מרגישים מה אנחנו עושים. פיתחנו חסינות. אנחנו מקבלים את צורת הדיבור הזאת, את חוש ההומור הזה, את האכזריות הזאת, כמובנים מאליהם.

למרות שהתורה אוסרת לגרום בושה בכל דרך שהיא, יש דרכים גסות במיוחד לבייש. ומה שעולה לי מייד בראש זה: מורה-תלמיד, הורה-ילד ובעל-אישה (או להיפך).

מורים: מעט המורים שמביישים את תלמידיהם עושים שם רע לכל עמיתיהם. בידם מצוי הכוח לעצב נשמות רכות, וכל השפלה של תלמיד היא ניצול לרעה של תפקידם, עם פוטנציאל לתוצאות הרסניות לטווח הארוך.

אני עדיין מצטערת שלא הגבתי כשמורה בתיכון אמר לבתי שהשאלה שלה מתאימה לתלמידה בכתה ג'. האם איננו אמורים לעודד את הילדים לשאול? בפרקי אבות נאמר ש'אין הביישן למד'. אני מתנחמת בהכרה בכך שבתי לא נפגעה מדבריו (להוציא את מידת הערכתה למורה), משום שיש לה מספיק תמיכה בבית ומחברותיה כדי להבין עד כמה תגובתו לא הייתה ראויה. יש לה מספיק ביטחון עצמי כדי להתעלם ממנו. אבל מה לגבי בנות שאין להן?

הורים: לרוע המזל הורים מפורסמים בביוש ילדיהם ברבים. חלק מהמקרים תמימים בהחלט: "נגן בפסנתר לאורחים"; "תראי להם איך את מדברת צרפתית"... ובכל זאת יש לכך מחיר. הילדים שלנו אינם קופים בקרקס.

יש הורים שחושבים שחמוד לספר סיפורים על הרפתקאות העבר של ילדיהם. אבל הרבה פעמים הילדים מתביישים מאוד בסיפורים האלה. אל לנו להשתמש בחייהם של ילדינו כמעוררי שיחה או כמקור לבילוי.

מובן שהסוג הגרוע ביותר של השפלה מסוג הורה-ילד כוללת הקנטות של ממש, צעקות ונזיפות תמידיות. בכל פעם שההורים משווים את התנהגותם של ילדיהם להתנהגותם של ילדים לאחרים, שהם תוקפים אותם על מעשיהם או ציוניהם, או שהם גורמים להם להרגיש "לא שווים" – ההורים חוטאים בחטא זה.

נישואין: פעם שמעתי מארח בתוכנית רדיו שטוען שהדבר הכי גרוע שבן זוג אחד יכול לעשות לבן הזוג השני הוא השפלתו בציבור. יתכן שישנן התנהגויות נוספות שנכנסות לרשימת הדברים "הכי גרועים", אבל מעשה כזה זוכה בהחלט (או מפסיד) להיכלל בקטגוריה המדוברת. אנחנו יכולים להתחיל לצעוק על בן הזוג (בין אם בציבור ובין אם לבד - זוהי השפלה), להמשיך להקנטות, הערות צורבות, ביקורת דקדקנית, ולפעמים אפילו עקיצות (שפעמים רבות מכילות אמת כואבת). כל ההתנהגויות האלה מביכות את בני הזוג שלנו, פוגעות בהם ובמערכת היחסים שלנו.

אולי כולם עושים את זה. אולי אשתך צוחקת כשאתה יורד עליה, אבל בפנים היא בוכה.

אנחנו לא רגילים לחיות ברמת רגישות שכזאת. אנחנו לא רגילים לעולם שבו עדיף לכסות את האמת מאשר להביך מישהו. אנחנו לא רגילים להתאים את הדיבור שלנו לצרכי הזולת, להיות הצנזור של עצמנו. אנחנו לא רגילים לכבד ולחזק את כבודו של האדם.

אם נחשוב על זה ברצינות, נגלה שבסופו של דבר האדם שאותו אנחנו הכי מביישים בהתנהגותנו, הוא את עצמנו!