מאז ומתמיד הייתי ילדה ביישנית.

בכיתה המורה הייתה שואלת שאלה ואני ידעתי את התשובה, אבל זרועות הפחד היו נועצות בי את טופריהן, ולא מניחות לי לומר את דבריי. הייתי נשארת בשקט עד שמישהו אחר היה אומר את התשובה.

במקרים המאוד בודדים בהם הייתי מצליחה איכשהו לדחות את הבושה הצידה, להרים בכוח את הראש ולחכות למורה שתשאל אותי, הייתי אומרת את התשובה ומרגישה כיצד פניי מתחילות לבעור. לחיי הבוערות היו לוכדות מייד את תשומת ליבם של בני כיתתי. "את כל כך אדומה!" מישהו היה מכריז בקול צחוק, והפנים שלי היו מסמיקות עוד יותר.

הטבע הביישן שלי התחזק עוד יותר אחרי פטירתו של אחי, כשהייתי ילדה קטנה. לבי נשבר לחלוטין, אולם מעולם לא יכולתי לשוחח על כך עם חברותיי. רציתי. לפעמים כל כך רציתי לדבר, שחשבתי שזה פשוט יפרוץ החוצה, אבל לא הייתי מסוגלת. המילים, יחד עם כל הכאב, נותרו כלואות בתוכי. עטיתי מסכה של ילדה חייכנית, ואף אחד לא ראה את ה'אני' האמיתי שלי.

אם לא אשתף אף אחד בחלומותיי, הם לא יוכלו להתנפץ

מחשבותיי, רגשותיי וחלומותיי, נותרו כלואים בחוזקה בתוכי. כך היה לי קל יותר. אם אני לא אפתח, לא יוכלו לפגוע בי. אם לא אשתף אף אחד בחלומותיי, הם לא יוכלו להתנפץ.

מה היה החלום שלי? רציתי לשיר. שרתי כל הזמן מול המראה בחדר השינה שלי עם מברשת שיער בידי, והייתי מדמיינת שאני שרה על במה מול קהל מעריץ. במציאות, אילו ידעתי שמישהו נמצא בטווח שמיעה, לא הייתי מסוגלת לשיר אפילו תו אחד.

זה היה סיפור חיי עד לפני כמה חודשים.

יצאתי לטייל עם התינוק שלי והבחנתי בפרסומת למקהלת נשות ירושלים. הבטתי בה בכמיהה ותלשתי את המספר. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמרתי מספרים כאלה... פיתוח קול, מקהלות, מחזות מוזיקליים... אבל מעולם לא הצלחתי לאזור מספיק אומץ אפילו כדי להתקשר. למעשה, גם הפעם לא חשבתי להתקשר.

מאוחר יותר באותו יום הזכרתי את המקהלה לבעלי. "תעשי את זה!" הוא אמר לי. "את כל כך תיהני!"

ידעתי שהוא צודק, אבל עצם המחשבה להתקשר לאישה זרה, להיבחן עבור איזו מקהלה מפחידה ולשיר מול אנשים אמיתיים, ממש החרידה אותי. לקח לי יותר משבוע לשכנע את עצמי להתקשר, אבל בסוף עשיתי זאת.

וכעת, אחרי כל אותן שנים של חלומות, אני באמת במקהלה! אני לא אומרת שאני מוכנה לסולו תחת אורות הזרקורים, אבל כבר הייתה לנו הופעה ראשונה מול אלף נשים... ולא הייתה שום מברשת שיער באזור!

לצאת

בערך באותו זמן החלטתי להשתתף בקורס כתיבה. הוטל על כל אחת מאיתנו לכתוב קטע – משהו אישי, שהשפיע עלינו בצורה עמוקה. אחי, היה הדבר הראשון שעלה במוחי. אבל אני לא מסוגלת לכתוב על זה, אמרתי לעצמי, זה יותר מדי כואב!

אחרי כמה ימים של חשיבה אינטנסיבית, הנחתי סוף סוף את העט על הנייר.

לא היה לי קל לחפור עמוק כל כך בעברי. לא היה לי קל למצוא את המילים הנכונות כדי לבטא את הכאב שחשתי לפני זמן כה רב. אבל אף אחד לא הבטיח שיהיה לי קל.

הרגשתי שלחוויית הכתיבה כוח מרפא, והייתי נחושה בדעתי שלעולם לא אניח לאיש לקרוא מה שכתבתי. בשום פנים ואופן! זה היה יותר מידי אישי.

אולם באותם הימים בהם כתבתי את המאמר, פגשתי ילדה שאיבדה לא מזמן את אמא שלה. היא הייתה מחוסלת. רציתי להתקרב אליה, "אח שלי נפטר כשהייתי קטנה." שמעתי את עצמי אומרת. "אני יודעת שאני לא מסוגלת לדמיין אפילו מה שעובר עלייך", המשכתי, "אבל אם תרצי אי פעם לדבר, אני כאן."

הבחנתי בהשפעה שיכולה להיות לי אם אגיע לאנשים ואביא להם נחמה. לכן החלטתי לפרסם את המאמר שלי באש התורה

וזה מה שהיא עשתה. היא רצתה לדבר עם מישהו שיודע מה ההרגשה לאבד אדם יקר. וכך, בפעם הראשונה, באמצע הרחוב, דיברתי.

הבחנתי בהשפעה שיכולה להיות לי אם אגיע לאנשים ואביא להם נחמה. לכן החלטתי לפרסם את המאמר שלי באש התורה.

עכשיו אני מרגישה שסוף כל סוף אני מאפשרת לעצמי להיות אני. כאילו שהכנפיים שלי היו דבוקות כל הזמן לצידי גופי, וכעת אני מגיחה ממבטחי הפקעת. כנפיי סוף סוף נפרשות - ומסתבר שהן גדולות, יפות, נמרצות וצבעוניות.

פעמים רבות כשמכשול ניצב בדרכנו, אנחנו נרעדים, פוסעים לאחור ואומרים לעצמנו, אנחנו לא מסוגלים. אבל אלוקים יודע שאנחנו יכולים להתגבר על הקשיים הללו. הוא רוצה שנגיע לפסגות הגבוהות ביותר שביכולתנו, ולכן הוא מציב בפנינו הרים. אלמלא הרים אלה, לעולם לא היינו מצליחים להגיע גבוה כל כך.

הוא יודע שאנחנו יכולים לעשות זאת. הוא מאמין בנו. ואנחנו צריכים רק להאמין בעצמנו, כדי שנוכל באמת לעשות הכל.

כשיש לנו אמונה בעצמנו, כשאנחנו לא מגבילים את עצמנו לפרמטרים הקבועים של מה אנחנו חושבים שאנחנו מסוגלים, אז אנחנו מגלים ש"היי, אולי, רק אולי, אנחנו יכולים!"