לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




להודות לאיש הזבל

להודות לאיש הזבל

לזרוע זרעים של חסד והכרת תודה.

מאת

לפני כמה שנים, כשאשתי עדיין הייתה עקרת בית, סדר היום שלה היה מורכב ברובו מחיפוש אחר עיסוקים חדשים לבן השנתיים שלנו ולאחותו בת הששה חודשים. בוקר הרה גורל אחד, שילוב מיוחד של ייאוש והארה העלה על שפתיה של אשתי, שצפתה מבעד לחלון המטבח, את הקריאה: "איציק, האיש של הזבל בא!" הבן שלנו התמלא התלהבות בן רגע, ורץ אל דלת השירות בצווחה שלא הייתה שונה מקול חריקת בלמים של משאית גדולה.

אני בטוח שמעולם, אף אדם בשכונה שלנו, לא גילה כזאת התלהבות לבואה של משאית הזבל. פועלי התברואה אינם זוכים בדרך כלל להערכה מיוחדת בשל מעמדם החברתי. וחוץ מזה, אני לא מאמין שגם לי היה מעמד נעים במיוחד, אם העבודה שלי הייתה לאסוף את הזבל של אנשים אחרים.

בעוד שמשאיות הזבל בעלות הזרועות האוטומטיות מהוות עדות ברורה לעולם המכאני בו אנו חיים, הן גם מהוות מקור הנאה מרתק לילדינו, כשהן מתנהלות בכבדות במסלוליהן הקבועים. ובעוד בני מדדה את דרכו אל החנייה, אשתי קראה אחריו: "איציק, תגיד לפועלים של הזבל תודה שהם לוקחים את האשפה שלנו".

הם פשוט עמדו קפואים במשאית, ונעצו מבט תמה בילד היחף, שמריע לעבודתם

ודאי שעשע את פועלי הניקיון לראות ילד זעיר שמנופף את ידיו לכל עבר כמו חולץ פקקים וצועק, "תו-דה, תו-דה!", אולם כל אחד מאיתנו חפץ לזכות בהכרה, ויתכן מאוד, שמשרתי ציבור נעלמים אלה חלפו באותם רחובות במשך חודשים או שנים, כמעט בלי לזכות בשום סימן של הכרת תודה על עמלם. ובאותה הפעם, הם פשוט עמדו קפואים במשאית, ונעצו מבט תמה בילד היחף בטיטול, שמריע לעבודתם.

קבלת הפנים לעובדי משאית הזבל הפכה לריטואל קבוע. בכל יום רביעי בבוקר, הבן שלנו היה ממתין להם בקוצר רוח נלהב, ליד חלון המטבח. בחופש הגדול, אחיו בן ה-5 ואחותו בת ה-7 היו עומדים לצידו, מנפנפים גם הם ומשגרים מילות תודה, אבל בלי אותה להיטות מתלהבת ושופעת של איציק. עם תחילתה של שנת הלימודים, שוב עמד שם איציק לבדו, כולו חיוכים וברכות, ממתין ליד החנייה להרעיף ברכות ואיחולים על משרתי הציבור הנאמנים.

בתוך מספר שבועות, הפועלים עברו שינוי בולט, הם היו מגיעים לבית שלנו בעיניים נוצצות, חיוכים לבני שיניים, וצעקות משלהם: "מ'ניינים בחורצ'יק? איך ת'מרגיש?" נראה שזרעיהם של כמה רגעי בידור קצרים לילד קטן, צמחו לנקודת השיא השבועית עבור מספר פועלים עמלים. העולם הפך להיות מקום טוב יותר בזכות רצונו הטוב והפשוט של ילד קטן.

בסופו של דבר, ימי רביעי חזרו לשגרה, כשאיציק עזב את הבית לטובת גן הילדים, ופועלי הניקיון חזרו לעבודתם הבלתי נלאית. במשך זמן מה, אשתי ואני היינו מזכירים בעצב כמה פשוט היה לילד קטן ולא בולט להאיר את פינתו הזעירה בעולם, לדחות את הסקפטיות, הציניות וההתכנסות העצמית של המבוגרים. אבל אפילו כשגלשנו חזרה לשגרה היומיומית שלנו, השתדלנו לא לשכוח מכל וכל את ההתנסות הזאת.

התנא הגדול שמאי, המוכר לנו בעיקר בגישתו הקשוחה והבלתי מתפשרת להלכה היהודית, הוא שלימד את תלמידיו גם לקבל "כל אדם בסבר פנים יפות". כולנו רוצים שיכירו בנו בתור בני אדם. כולנו יודעים כיצד חיוך קטן מאדם לא מוכר יכול לשנות לנו את כל היום. ובכל זאת, כמה פעמים אנחנו מחכים שהזולת יחייך ראשון, למרות שהשקעה כל כך קטנה יכולה להניב תשואה חסרת כל פרופורציה למאמץ ולכוח שנדרש.

שיעור פשוט זה בחסד ובהכרת תודה, הוא דבר שכל כך קל ללמוד וללמד אך באותה המידה גם קל לשכוח. אבל אם הוא ניטע עמוק מספיק בילדים הקטנים, אם נותנים לשורשים סיכויים להתחזק ולהעמיק, אז – כמו גן רב שנתי שנגזם לפני בוא הקרה – הוא יכול להעלות שוב את ניצניו, ולפרוץ במלוא פריחתו ויופיו של חיוך בוגר אל העולם.

6/3/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 10 תגובות ב-9 דיונים

(9) matzner, 13/3/2011 21:42

,תגובה למאמר

מאמר משיבת נפש. דברים פעוטים שמרוממים את היום יום. חן חן. יהודית

(8) , 8/3/2011 14:29

הודאה לאיש הזבל

אודה לאמת ואני כן בוש.אני לא נוהג לקרוא את aish שנשלח אליי מדי פעם.לא משום שיש לי מה שהוא עם הדת או עם הדתיים.נהפוך הוא,אני מכבד כל אדם באשר הוא אדם,אותו ואת דעותיו .בתנאי מוגבלות מסויימים כמובן.כשנזדמן לי לקרוא את המאמר הנ"ל,"תנא" "הלכות" שמשתלבים עם נושאים דתיים כמובן,הגעתי למסקנה כי עד עכשיו כנראה הפסדתי הרבה,ןחבל.

, 13/3/2011 13:04

לא נורא

יש את כל המאמרים באתר עצמו. אתה מוזמן להתעדכן...

(7) אנונימי, 8/3/2011 09:20

הכרת הטוב

אין ספק שהיכולת להודות לכל אדם העושה משהו למעננו היא מעלה גדולה. אני אישית כמורה משתדלת להאיר פנים למנקה בכתה ,לאב הבית, לשומר בשער, למזכירה, לסייעת...... דוגמה אישית היא חשובה. החיוך והשמחה של כל מי שאני פונה אליו במלה טובה שווה לי ומוסיף כוחות בעבודתי הקשה. אני עדה לכך שמאנשים " שקופים " הם הופכים להיות מאוד נוכחים ופנויים אלי כאשר אני מתקרבת אליהם ולו רק בשביל אותה הארת פנים - מילה טובה - חיוך שנחליף בינינו. לי זה עושה טוב לא רק להם. אגב, זו גם אחת מהדרכים שלי לבחון את האדם העומד מולי. זה שאינו רואה את ה"פחותים" ממנו אינו אדם מלא. "פחותים" !? מי אנו שנקבע באיזו מעלה אנו נמצאים לעומת אלו העומדים מולנו ומתפקדים ביום יום בתפקידים קשים בעמל היום כדי להביא פת הבייתה? ובבית האם אני לא הופכת להיות לעיתים קרובות זו שמנקה את הלכלוך ומפנה את הזבל מהבית ועומדת בשער כדי להקביל את פני בני משפחתי? ענווה זוהי מילת המפתח!! בברכות ואיחולים לבביים שנזכה לראות מעלתו של כל אחד ואחד העומד מולנו ונוסיף אהבה ושלום. חדש טוב ובשורות טובות . בת ישראל.

(6) רוני ניר, 7/3/2011 09:20

תודה, מרגש .

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub