התגובה הראשונית שלנו כשמישהו מדבר אלינו בגסות, היא להגן על האגו שלנו. אנחנו מתעצבנים ומגיבים עם משהו בסגנון, "באיזו זכות אתה מדבר אליי בצורה כזאת?!" או "אל תצעק עליי!" והופכים את האדם הכועס לבעיה אישית שלנו.

למה לאפשר לאחרים לקבוע לנו איך להרגיש? כשאנחנו מתעצבנים, אנחנו למעשה נותנים לאחרים לשלוט במצבנו הרגשי - עמדת כוח חזקה מדי מכדי להפקיד בידי הזולת, ובפרט בידיו של אדם שהתנהג אלינו בצורה גסה.

אם נצליח לבלום את הנטייה הראשונית שלנו להגיב בהתגוננות, נופתע ממה שיקרה. במקום "למה אתה מתייחס אליי בצורה כזאת?" נסו לומר, "נראה שהיה לך יום קשה." במקום לומר "לא עשיתי כלום. אל תדבר אליי בצורה כזאת!" אמרו, "אני מבין שזה הפריע לך." אל תרכשו בעלות על הבעיה שלו, כי היא הבעיה שלו ולא שלכם.

הדינמיקה הפסיכולוגית משתנה ברגע שאנחנו משתמשים במלה "אני", שהופכת את ההתרחשות לעניין ביני לבינך. כשאנחנו משתמשים במלה "אתה", אנחנו משאירים את הכדור במגרש שלו, והבעיה נשארת בבעלותו הבלעדית.

אין לחילופי הדברים שום שייכות אלינו, כל עוד לא ננסה לקחת בהם חלק או לתפוס עליהם בעלות

אם ננהג כך, במהרה נגלה שכאשר אנחנו לא מגיבים בהתגוננות, חילופי המילים לא מכעיסים אותנו. אין להם שום שייכות אלינו, כל עוד לא ננסה לקחת בהם חלק או לתפוס עליהם בעלות.

לפעמים ביקורת מגיעה בצורה של עצה ארוזה יפה. במקרה כזה, הודו למציע התובנה, ומאוחר יותר שקלו והחליטו אם יש או אין משהו בדבריו. לפעמים קשה להפריד בין המסר למוסר, אבל אם נעשה זאת, נוכל לגלות מדי פעם איזושהי עצה טובה.

הודו לאנשים, לא משנה כמה חסרת תועלת או אגוצנטרית ההערה שלהם. הבינו שאם העצה שקיבלתם יותר משפילה מבונה, היא נובעת מנקודה כואבת, והמבקר צריך להגיד אותה כדי להרגיש טוב יותר עם עצמו. רחמו עליו, גלו אמפתיה ורוממו את עצמכם מעל להתרחשות. לכעוס או להיפגע זה כמו לבעוט במישהו בן 90, כי הוא רוצה לריב אתכם. ראשית, לא משנה מה יקרה, בכל מקרה תוכלו לנצח. ושנית, מה אתם עושים? אל תתגוננו. אל תתעסקו איתו. פשוט אמרו "תודה רבה, אני אחשוב על זה", באופן כן וישיר.

אם תרצו, תוכלו אפילו לשאול שאלות כדי להבין טוב יותר את הביקורת ואת המבקר, בלי סרקאזם!

ביקורת: "אתה יודע אהרון, ממש לא היית לעניין במפגש ההוא."

תגובה: "באמת? אני חייב לחשוב על זה. תודה רבה שאתה כל כך דואג לי. מה היית עושה במקומי?"

ביקורת: "מרים, את יודעת שהבגדים האלה לא בדיוק מחמיאים לך."

תגובה: "תודה שאת אומרת לי. הרבה חברות היו חוששות להעיר לי כדי שלא אפגע. את כל כך מיוחדת. איפה רכשת חוש מיוחד כזה לאופנה?"

ביקורת: "חשבתי שאת מנסה לרדת במשקל. בטוחה שכדאי לך לאכול את זה?"

תגובה: "כל כך יפה שאת זוכרת שאני בדיאטה. תודה. נראה שיש לך כוח רצון חזק. אולי תגלי לי מה הסוד שלך."

האדם שמולכם מתנהג אליכם בחוסר נימוס בגלל שהוא עצמו כמֵהַּ למעט כבוד. אם תודו לו ותבקשו ממנו להסביר לכם משהו, תספקו לנפש שלו את המזון שהיא מחפשת, ותסיימו את ה"מתקפה".

מובן שלא כל הביקורות מגיעות מאנשים שמצויים בצער. וגם אם היא לא נאמרת בצורה אכפתית, זה עדיין לא אומר שבאמת לא אכפת להם מאיתנו. אולי הם לא מסוגלים לבקר אותנו בצורה יעילה ונעימה, למרות שבאמת אכפת להם.

אנחנו צריכים לזכור תמיד את המניע שיעזור לנו לשמור היטב על הלשון - התלמוד (גיטין נו, ב) אומר שכוח הא-ל מתגלה שהוא שומע את נאצותיהם וגידופיהם של הרשעים ושותק. במקום אחר, המדרש אומר שמי ששומע את חרפתו ואינו משיב, נקרא אוהב ה', ונחשב לשותפו של בורא עולם. האם דרוש לנו מניע נעלה יותר?

בפעם הבאה שמישהו מבקר או מקניט אתכם, זכרו שלא תפסידו כלום אם לא תגיבו.