מי הבוס?

בשנת 1986 בדקו מדענים בבית הספר לרפואה של הארוורד, חתך פסיכולוגי של 1,305 מתנדבים. הם השתמשו לשם כך בשאלון האישיות הרב שלבי של מינסוטה
(MMPI-2), שכולל קטע שנועד לאמוד רמות כעס, והעניקו לכל אחד מהנבדקים ציון שאמד את רמת הכעס והעוינות האישית שלו. הגברים חזרו לבדיקות גופניות כוללות אחת לשבע שנים, כשבכל פעם בדקו אם הם סובלים ממחלת לב.

כשהמחקר התחיל, כל המשתתפים היו בריאים בגופם; אבל במשך שבע שנות המעקב, 110 מהם פתחו מחלות לב. הגברים עם ציוני הכעס הגבוהים ביותר נמצאו בסיכון הגבוה ביותר לפתח מחלות לב. והסיכון היה ברור: מחלות לב אובחנו בשיעורים גבוהים פי שלושה אצל הכעסנים ביותר לעומת הפחות כעסנים.

הסטטיסטיקות האלה מפחידות, אבל לשמחתנו ניתן להתגבר על כעס.

לשנות את הטבע

מקורו של כל כעס כמעט, נעוץ במחשבה ש"אני שולט במצב". מחשבה זאת מובילה אותנו ליצור דמיונות מוקדמים של מה אמור לקרות לנו, וכיצד אנשים צריכים להתייחס אלינו. וכשהציפיות המוקדמות האלה לא מתממשות, אנחנו כועסים.

ניתן לראות את העיקרון הזה בבירור במערכת היחסים בין הורים לילדיהם. אחת הסיבות שבגללן אנשים כועסים פעמים רבות כל כך על ילדיהם היא שלהורים יש רגשות עמוקים של שליטה עליהם. אחרי שהם הביאו אותם לעולם וסיפקו להם את כל צרכיהם – לבוש, מזון וחינוך – ההורים מרגישים כאילו הם ה"בעלים" של ילדיהם, בדיוק כמו שהרכוש שייך להם. מכיוון שיש להם ציור מנטלי כיצד הילדים אמורים להתנהג, מתעורר בהם תסכול כשהילדים סוטים ממנו.

מובן שעל ההורים מוטלת האחריות לחנך את ילדיהם ולוודא שהם מתנהגים כראוי, אבל בסופו של דבר, גם לילדים יש בחירה חופשית משל עצמם. אם הם לא שומעים בקול ההורים, התגובה הנכונה אינה כעס חסר רסן, אלא ניסיון נוסף ללמד אותם בצורה טובה יותר, ברוגע. אפילו במקרים בהם דרך החינוך האפקטיבית ביותר היא גילוי כעס, הוא אמור להיות חיצוני, הצגה מתוכננת של כעס, ולעולם לא כעס אמיתי, פנימי, תוצאה של להט הרגע.

לא רק שהאדם משכנע את עצמו שהוא שולט בבני אדם אחרים, הוא גם מדמיין שהוא שולט בזמן שלו. לכן אין דבר שמעצבן אותו יותר מסדר יום שתוכנן בקפידה והשתבש. כולנו מכירים את התסכול של פספוס אוטובוס או מרוצו של השעון כשאנחנו ממתינים לחבר, ויודעים שזמן ארוחת הצהריים המשותפת שלנו הולך ומתקצר. מתוך שכנוע שיש לנו סוג כלשהו של בעלות על הזמן, אנחנו מתרגזים כשאנחנו עומדים מול המציאות הקשה, שאחרי הכל אנחנו לא שולטים באמת.

מי שולט באמת?

מכיוון שכעס נעוץ פעמים רבות בנושאים של שליטה, אחת הדרכים להתגבר על כעס היא להשלים עם המציאות שלא אנחנו שולטים בחיינו – רק א–לוהים. כמו שאמר המלך שלמה, "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום". החיים דורשים גמישות; היכולת להסתגל בקלות לפערים בין התוכניות האישיות החזויות, לבין אלה של המתכנן הראשי, היא מרכיב בסיסי בכיבוש הכעס והתמודדות רגועה עם הבלתי צפוי.

מה שהכי חשוב הוא לא אם נגיע בזמן, אלא אם נהיה בני האדם הטובים ביותר שבאפשרותנו, לאורך הדרך.

מה שהכי חשוב זה לא אם הוא יגיע בזמן, אלא אם הוא יהיה האדם הטוב ביותר שביכולתו, לאורך הדרך

ברגע שהאדם מבין ומקבל את העובדה שהשליטה בידי א–לוהים, מידה ניכרת של כעס יכולה להיעלם מחייו. אבל ההכרה הזאת עוזרת להתגבר על כעס גם בצורה נוספת, כלומר, על ידי שינוי נקודת המיקוד. במקום להתמקד אך ורק בתוצאות – הדברים שלא יצאו כמו שרצינו – עלינו לחשוב בצורה מעמיקה יותר על צעדי הביניים. קחו לדוגמא סיטואציה בה מאחרים לפגישה או לחתונה. כשהתוכניות שלנו מתעכבות ומתאחרות, הסיבה שבגללה האדם מוצא את עצמו רוגז על כל מי שנקלע בדרכו היא ההתמקדות שלו אך ורק במטרה הסופית להגיע בזמן. את כל הצעדים הקודמים – תהליך ההגעה לשם – הוא רואה כאמצעי חסר חשיבות, ולכן הוא מתוסכל כשהם לא מתנהלים כמתוכנן.

כשהאדם זוכר שא–לוהים נמצא בשליטה, הפרספקטיבה שלו משתנה, מכיוון שהוא מבין שהתוצאה הסופית לא נמצאת בידיו, אלא בידי א–לוהים. מי שמאחר כבר לא מתעצבן, מכיוון שהוא מבין שמה שהכי חשוב זה לא אם הוא יגיע בזמן, אלא אם הוא יהיה האדם הטוב ביותר שהוא יכול להיות, לאורך הדרך.

כשאדם מצפה לתסכולים ומתכונן לקראתם מבחינה נפשית, הוא מסוגל להתמודד כמעט מול כל אתגר. הסיבה שבעטיה בני אדם מתוסכלים לעתים קרובות כל כך היא שהם לא מצפים לניסיון. הם חושבים רק על התוצאה הסופית – להגיע בזמן לפגישה או להיות מוכן לשבת – ורואים את המכשולים לאורך הדרך כמטרד. אבל ה"מכשול" אינו מכשול כלל; זהו שיא ההתרחשות. העמידה באתגר וריסון התכונות השליליות שלנו, הם שנותנים משמעות לחיינו.

מאמר זה תורגם מתוך ספרו החדש של הרב רוט "Relevance: Pirkei Avos for the Twenty-First Century". הספר לוקח מובאות מתוך פרקי אבות, ומראה כיצד הן מתאימות לעולם המודרני, ומלאות חיים כאילו נכתבו היום.