להוריד 50 קילו – יום אחד בכל פעם

הכי קשה היה במוצאי שבת – ולא היה לי מושג למה.

כבר אכלתי שתי ארוחות מלאות קודם לכן, שלא נדבר על "לחטוף משהו" בין לבין. בהחלט לא הייתי רעב וגם לא אכלתי לכבוד סעודת "מלוה מלכה" (ארוחה שנוהגים לאכול לאחר צאת השבת).

פשוט הייתי חייב לאכול. לא יכולתי לעמוד בפני זה. המשיכה המגנטית של המקרר ופיתוי השאריות מסעודות השבת היו עזות ממני. ככל שניסיתי, לא הצלחתי להתגבר על הפיתוי לטרוף - עוף או חמין, קוגל או קישקע, לא משנה מה. כל כולי הייתי עסוק בלבלוע את הכל.

ידעתי שההתנהגות הזאת מוסיפה לי קילוגרמים – 135 ליתר דיוק, אבל לא יכולתי לעצור

ידעתי שההתנהגות הזאת מוסיפה לי קילוגרמים – 135 ליתר דיוק. אבל לא יכולתי לעצור את עצמי. הכרתי היטב את ההשפעות הבריאותיות, הפיזיות והרגשיות; את התסכול, המבוכה והבושה שאני לא מסוגל לשלוט באכילה שלי. אבל זה לא שינה כלום. הדבר היחיד שידעתי באותם רגעים הוא שאני לא מסוגל לעצור את עצמי.

האמון שלי בעצמי ירד – הרי אני אמור להיות רב שמלמד חכמה יהודית ומדבר על עוצמתן של התורה וערכי היהדות, מעודד אנשים לשלב ערכים בסדר עדיפויות גבוה בחייהם, ובעצמו לא מסוגל להתגבר על המבורגרים!

במשך שנים ניסיתי לרדת במשקל. השתתפתי בחוג לשומרי משקל, עשיתי דיאטת אטקינס ובלעתי גלולות. הצטרפתי למכון כושר והתעמלתי בלי הרף; קלעתי לסל ורצתי על המסלול. אבל המסלול היחיד שחזר על עצמו היה רכבת ההרים של ירידות ועליות בַּמשקל – 10 פחות, 15 יותר, שוב ושוב.

חיי היו יצירתיים ומלאי משמעות - היו לי אישה וילדים נפלאים – אך שום תשובה מספקת בנוגע למשקל. עד שיום אחד, מתוך תסכול עמוק, א-לוהים ברך אותי בברכת הייאוש – הבנתי שאני סובל מאכילה כפייתית, ושאני באמת חסר אונים מול המזון.

הייתי עבד לסוכר וחסר-אונים מול הפיצה, כשלרוב הכמות גוברת על האיכות. הייתי אוכל צלחת מלאה בעוף צלוי, ועדיין נשאר לי מקום למנה העיקרית. אף פעם לא בקשתי להגדיל את המנות שהזמנתי, כי תמיד הזמנתי ברבים: שניים מאלה ושלושה מהאחרים.

כמו אלכוהוליסט, הייתי חסר אונים כבר מהביס הראשון. התמכרות משמעותה חוסר יכולת להימנע מחומר או ממעשה, למרות התוצאות הידועות והרצון לגבור על הפיתוי - לעשות דבר מזיק בניגוד לרצוני.

"השלמתי עם ההבנה שאין שום דבר שאני יכול לעשות לבד, שיכול להצליח. אני זקוק ל"אוברהול כללי בכל הגישה שלי למזון, ולכוח הרצון שלי אין בדל של סיכוי מול האוכל.

לא היה לי קל לבלוע את הגלולה המרה הזאת, היא לא הייתה בדיוק חתיכת פשטידת בשר – אם כי  הייתה זאת הארוחה החשובה ביותר שאכלתי בחיי.

התחלתי להשתתף בקבוצת תמיכה שמתמקדת בהתמודדות עם אכילה כפייתית. לבד מהכמיהה הפיזית שלי והאובססיביות לכמויות גדולות, הבנתי שאני משתמש במזון כאמצעי להתמודדות רגשית, כמו גם כשסתום לחץ רוחני. מצאתי נחמה בעוגיות, הבנה בנקניק.

גיליתי שהיחס שלי לאוכל נפוץ הרבה יותר ממה שחשבתי. הסטטיסטיקה האחרונה חושפת את הנתון הקשה הבא: 62% מהישראלים בעלי משקל עודף, ו-23% סובלים מהשמנת יתר. על פי בדיקות של מרכזים למניעה ולטיפול במחלות, נראה שהשמנת היתר גוברת במהירות על העישון, כגורם המוות המוביל (מבין הגורמים הניתנים למניעה). השמנת היתר נמצאת כעת בין גורמי הסיכון הראשיים למחלות לב, יתר לחץ דם, שבץ, סכרת ואפילו סרטן. מרכז הבריאות העולמי רואה בהשמנת היתר מגפה ו"בעיית הבריאות הבלתי מוכרת הגדולה ביותר בעולם".

לא כל מי שמתמודד עם אכילה הוא אכלן כפייתי. רבים משתמשים בדיאטה מסוימת או במשטר כלשהו להורדה במשקל, כדי לרסן את התנהגותם ולהוריד את משקלם לרמה הרצויה. אולם, עבור רבים אחרים, משטרים ודיאטות כאלה מתגלים כניסיון לרכב על סוס פרא בלי מושכות, והם מוצאים את עצמם מושלכים ארצה שוב ושוב... ושוב. היו לי המון פצעים וחבורות שיכלו להעיד על כך.

קיים שוני מהותי בין "דיאטה" רגילה לבין תוכנית ריפוי לאכילה כפייתית

למדתי שקיים שוני מהותי בין "דיאטה" רגילה לבין תוכנית ריפוי לאכילה כפייתית. דיאטה עוסקת בראש ובראשונה במשקל. לא משנה באיזו אריזה עוטפים אותה, משמעותה לאכול פחות או לאכול בצורה שונה, ולהתעמל יותר. ירדת במשקל והצלחת - "איחוליי ושיהיו לך חיים טובים, אלא אם ניפגש שוב כשהמשקל יעלה שוב" – מה שבעצם קורה ברוב המקרים.

זה לא כל כך פשוט. ירידה במשקל היא תעשיה שמגלגלת מיליארדי דולרים רבים. לא כי היא חולקת איתנו חכמה נסתרת, שלפני כן הייתה ידועה רק לנבחרים בודדים, אלא, משום שרבים מאיתנו לא מסוגלים להיצמד לתוכנית לתקופת זמן ממושכת – כי קשה לנו לבצע שינוי משמעותי בחיים בתחום היחס שלנו למזון.

חשוב לדעת שלרכיבים מסוימים המשמשים בתחום תעשיית המזון יש נטיות ממכרות – בייחוד לסוכר. לרבים מאיתנו, כולל לי עצמי, אכילת סוכר מעובד בכל צורה שהיא, מעוררת כפייתיות בלתי נשלטת לאכול עוד ועוד. על פי ניסיוני והבנתי, הדבר נכון לא פחות לגבי מוצרי קמח, כמו לחמים ועוגות.

למשבצת הזאת נכנס הטיפול להחלמה רגשית, גופנית ורוחנית. הכל עניין של תזונה, לא של משקל. ליתר דיוק, הכל עוסק בפיתוח קשר בריא ועקבי לאוכל, כשהירידה במשקל היא רווח צדדי נוסף, לא מטרה. מדובר במודעות הנפלאה לשימוש במזון בצורה נורמלית – כדי להזין את הגוף, לא כדי לשקוע בו; כדי לספק ולהמריץ צרכים גופניים, במקום תחליף לטיפולים תרופתיים והדחקה של מצוקות רגשיות.

הבה נישיר מבט אל עצמנו: לכל אחד מאיתנו יש קשיים. בין אם אלה ההורים, הילדים, בני הזוג, המעסיקים או החברים; כסף, כבוד, קריירה, לימודים או פשוט הקימה והיציאה בכל בוקר מהבית, לכל אחד מאיתנו יש דברים שיכולים לגרום ללחצים ומצוקות.

פגישת הטיפול הראשונה שלי הייתה ביום ראשון בבוקר. החדר היה כמעט מלא, למרות שהשעה הייתה רק 8 בבוקר. 100 אנשים בערך, שהיו מגוונים בבגדיהם כמו גם ברקע הכללי שלהם. עם זאת, הדבר היחיד שהיה משותף לרבים מהם, היה מידות הגוף התקינות.

ציפיתי לחדר מלא באנשים כמוני: שמנים, מיואשים, ביישנים ותשושים. אמנם לא הייתי היחיד שהתאים לתיאור הזה, אבל היינו במיעוט, לעומת חבורת האנשים התוססת. בזה אחר זה, הם הציגו את עצמם כמכורים למזון או אכלנים כפייתיים, ומסרו סיכום קצר בן חמש דקות, על ניסיונם במלחמה נגד ההתמכרות למזון.

הם ניסו כל דיאטה או שיטה להורדת משקל שקיימות תחת השמש, ואפילו כמה שמעולם לא שמעתי עליהן: מאצות ועד לחסימת הפה. חירות מהכפייתיות הגיעה רק כשהם בחרו להפנות את רצונם ונחישותם לכוח עליון, בבקשה לכוח, הצלחה ושפיות בנושא המזון.

רעיונות אלה בהחלט תאמו את שלי. אני יהודי דתי שעובד כדי ליצור קשר פעיל עם א-לוהים, הבורא האינסופי ומקיים העולם. המלך שלמה במשלי (כא,כג) מדבר על "שומר פיו ולשונו". הרמב"ם מסביר ששמירה על הלשון משמעותה להימנע מרכילות ודיבורים מיותרים; בעוד ששמירה על הפה משמעותה הימנעות מאכילת מזון מזיק, או אכילת יתר.

הרמב"ם כותב (הלכות דעות ד, טו):

ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות והוא עיקר לכל החלאים, ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה.

אולם לא הייתי בבית כנסת או בכל טקס דתי אחר. הייתי בהרצאה בבית החולים המקומי, משתתף בפגישה של אכלנים כפייתיים, שכוללת אנשים מכל מיני אמונות או רמות שמירה על דת.

התחלתי לעבוד  עם הכלים שלימדו אותי, כמו השתתפות סדירה במפגשים ומציאת מפלט חיובי לנטיית אכילת היתר השלילית שלי. שמרתי על תוכנית אכילה מומלצת, שגרמה לי לאכול אוכל מזין לראשונה מזה זמן רב. למדתי להתייחס לאוכל כאל מה שהוא באמת – דלק לגוף, ולא כחבר סודי שמעניק סיפוק וידידות, אך לעולם לא נוטש אותך.

הכל עניין של רכישת קשר בריא לאוכל, יום אחד בכל פעם

והנה, למרבה הפלא, זה עבד. ירדתי 50 קילו תוך קצת פחות משנה, שכללה שינוי מוחלט בגישה – אנחנו לא עוסקים בירידה במשקל, הכל עניין של רכישת קשר בריא לאוכל, יום אחד בכל פעם.

זה היה אחד מעקרונות היסוד להצלחתי. פעמים רבות בעבר, לא יכולתי אפילו להתחיל. סבלתי נורא ממחלת ה"מחר" - מחר אתחיל בדיאטה. מחר אצליח יותר. מחר. מחר. מחר...

רק כשנכנסתי לתוכנית הריפוי קיבלתי סוף-סוף את התשובה: "היום" הוא התרופה למחלת ה"מחר". התמקדו רק בהיום, אל תדאגו בנוגע למשקל, אל תילחצו מהצורך לרדת 50 קילוגרם, קחו את זה יום אחד בכל פעם, אפילו ארוחה אחת בכל פעם והתוצאות כבר ידאגו לעצמן.

הרעיון הבסיסי הזה - שאין לנו היום שליטה על התוצאות הסופיות של המחר - חיוני ליכולתנו לעצב מחדש את צורת החשיבה שלנו בנושא האכילה הכפייתית.

אמנם בחודשים הראשונים היו לי בולמוסי רעב מדי פעם- אחרי הכל, הפחתתי באופן משמעותי את צריכת החלבונים והשומן - אבל תוך זמן קצר הגוף שלי הסתגל. לראשונה בחיי אכלתי פירות וירקות באופן יומיומי, בנוסף להפחתת מנות החלבון והדגנים. מנות המזון שלי היו בריאות, ומספיקות בהחלט כדי להזין את גופי ולקיימו.

ולמעשה, התחלתי לאכול ארוחת בוקר, וזה היה הנס הכי גדול. התעוררתי כל בוקר עם תאבון, במקום עם תחושת נפיחות וכובד. נהניתי מהארוחות שלי, ופיזרתי אותן לאורך היום: ארוחת בוקר לא מאוחר מ-9 בבוקר. ארוחת צהריים בין 12-1 וארוחת ערב בסביבות 6. חטיפים, שבשבילי היו לעתים קרובות פעולות כפייתיות, ומה שאני מכנה אכילה של "מצב רוח", כבר לא היו חלק מסדר יומי. ארוחת הצהריים שלי כבר הייתה מספקת דיה כדי להחזיק אותי עד לערב. וכשהדחף להשתולל בלילה היה מתחיל להתגנב, הגבתי באופן רדיקלי – הלכתי לישון.

שובע מרעב

העובדה שאשתי, זכה, הצליחה אף היא להחלים מהתמודדותה באכילה כפייתית, סיפקה לי כל הזמן מודל של כוח רצון ועקביות אותו שאפתי לחקות. היא הייתה לוחמת ותיקה, כבר בגיל 8 הצטרפה לשומרי משקל, וכעת ירדה אף היא 57 ק"ג – ושמרה על ההישג במשך שש השנים האחרונות. היא מהווה דמות מופת אמיתית בשבילי ועבור רבים אחרים.

עם התקדמותם של תהליך החלמתי והירידה במשקל, ניסיתי להעביר את יכולת השליטה שלי על האוכל לידי א-לוהים, ולהניח לו לעשות עבורי את מה שלא הייתי יכול לעשות עבור עצמי. ולכן, למעלה מחמש שנים אחר כך, אני עדיין מצליח לשמור על הירידה שלי ב-50 קילו - יום אחד בכל פעם.

כרב, אני יודע שבעיה זאת משפיעה על הציבור הדתי כמו גם על שאר הציבור. אין צורך להרחיק לכת, מספיק לבחון את הרגלי האכילה שלנו בשולחן השבת, בקידושים ובחתונות, כדי לשאול את עצמנו בכנות אם ככה באמת א-לוהים רוצה שנחגוג אירועים אלה. נסו לדמיין את הרמב"ם - אחד מגדולי הוגי הדעות, מחברי הספרים, ומנהיגיה הרוחניים של היהדות - באחת הסצנות הבאות: עומד בעמדת הקפה והעוגות בבית המלון בפסח או ליד דלפק המתאבנים – או עוקב אחר ילדינו השוקעים בשוק הממתקים, המשקאות הקלים והג'אנק-פוד המשגשג באירועי בתי הספר, בתי הכנסת והקהילה.

זכה ואני הקמנו ארגון בשם "שבע", שנועד במיוחד לעורר מודעות לאכילה כפייתית ולהשמנת יתר בקרב הקהילה היהודית, ובצורך הדחוף לטפל במצב. אנחנו מכירים ממקור ראשון כמה קשה לרכוש קשר בריא לאוכל, לרדת במשקל ולהתמודד  מול האובססיביות היומיומית. אנחנו מעודדים אנשים לחפש פיתרון שמתאים להם, כולל קבוצות תמיכה המתמקדות באכילת יתר.

מטרתנו להעלות את הנושאים החשובים האלה לחזית השיחה והפעולה בקהילות היהודיות, ויחד עם זה לעזור לאנשים לרכוש תחושה טובה יותר, של מה שעבור רבים מאיתנו הוא אחד האתגרים הקשים ביותר עמם אנו מתמודדים – ליצור יחס בריא למזון.

בנוסף, אנו מספקים ייעוץ דיסקרטי ליחידים ולמשפחות, המתוסכלים מכישלונן של תוכניות דיאטה והורדה במשקל. עיצבנו גישה המבוססת במיוחד על עקרונות התורה לצמיחה אישית ואכילה בריאה, המשולבים בכלים מוכחים שאומצו מתוכניות הריפוי להתנהגויות כפייתיות.

כמו כן, פיתחנו קמפיין בריאות לבתי הספר היהודיים בתפוצות, שבו אנחנו שואפים לשתף הורים ומורים ליישם אסטרטגיות הוראה ולהעניק כלים פרקטיים, כדי לעזור ליצור סביבה בריאה יותר, הן בבית והן במוסדות החינוך.