"זו לילית.
מי?
האשה הראשונה של אדם הראשון;
היזהר מפני פתְיון יְפי־תלתליה
הדר מחלְפות־ראשהּ -
בלָכדהּ בם עלם
לא במהרה תַּרְפֶּה אזיקיה"

יוהאן וולפגנג פון גתה, פאוסט: טרגדיה חלק ראשון, 1808

גתה היה מראשוני הסופרים הגדולים שתרם לפופולריות של לילית. החל מהמאה ה-19 נעשתה לילית פופולרית בעולם המערבי: היא מופיעה בספרים, בסרטים, בסדרות טלויזיה, במשחקי מחשב, בסדרות אנימה יפניות, בקומיקס ובמוזיקה.

התנועה הפמיניסטית המודרנית מצאה השראה בדמותה של לילית - האשה העוצמתית מן הפולקלור היהודי הראויה לשמש מודל לחיקוי. ב-1972 כתבה העיתונאית הישראלית-אמריקאית לילי רבלין מאמר על לילית, עבור המגזין הפמיניסטי "מיז" (Ms.), במטרה להנגיש אותה לנשים בנות־זמננו. המגזין היהודי-אמריקאי-פמיניסטי "לילית" קרוי על שמה, משום שהעורכות קיבלו השראה מפרשנותן למאבקה ההרואי של לילית לשויון מגדרי.

מאז הולכת וגוברת ההתעניינות בלילית, בקרב פמיניסטיות יהודיות ולא־יהודיות כאחת. כמו שכתבה לילי רבלין באחרית־הדבר לספרה "מיהי לילית?" (Whose Lilith?, 1998), "נשים עצמאיות בסוף המאה ה-20 אימצו לעצמן, בהשפעת תנועות הנשים, את מיתוס לילית. הן הפכו אותה לסמל נשי של עצמאות, בחירה מינית ושליטה בגורל עצמן".

נדמה שלִילִית נמצאת בכל פינה בתרבות הפופולרית, והיה אפשר לחשוב שהיא בעלת תפקיד מרכזי בתנ"ך. אבל האמת היא שלילית כמעט איננה מופיעה כלל בספרות היהודית הקלאסית.

מקור מפוקפק

המקור המצוטט ביותר בספרות העכשווית הוא גם בעל המהימנות הנמוכה ביותר. בספר מימי הביניים בשם "אלפא ביתא דבן־סירא" (לא לבלבל עם "בן סירא" - או "משלי בן סירא" - מן הספרים החיצוניים, שחובר במאה השניה לפני הספירה), מסופר שכשברא האל את אדם הראשון ברא לו אשה מן האדמה כמוהו וּקְרָאָהּ לילית. לילית לא הסכימה להכפיף עצמה לאדם הראשון בשעת תשמיש, ובעזרת שם המפורש ברחה ממנו ופרחה באויר העולם. על פי הסיפור אלוקים ברא אחר־כך אשה שניה, חוה, והיא ניאותה להשאר עם אדם־הראשון.1

אבל האמת היא ש"אלפא ביתא דבן סירא" כלל אינו מקור מוסמך בספרות היהודית. אולי העובדה ששמו כולל את השם המוּכָּר בן־סירא משוה לו חזות מכובדת, אבל אפילו קריאה חטופה בספר תגלה - למי שמכיר מעט את כתבי היהדות - שהוא 'לא משלנו'. ההיפך הוא הנכון: זה חיבור מלא בגרסאות נלוזות ותאווניות לאירועים מקראיים ותיאורים סאטיריים של דמויות מקראיות. הספר אינו - ומעולם לא היה - חלק מן המיינסטרים הספרותי היהודי. 2

לילית במקורותינו

האזכור המקראי היחיד של לילית הוא בספר ישעיה לד, יד. לילית נמנית שם עם חיות הטרף והרוחות אשר יחריבו את הארץ ביום נקם להשם. אין שם שום אזכור לאדם הראשון.

לילית מוזכרת לפחות ארבע פעמים בגמרא. באף לא אחד מן המקומות האלה היא מופיעה בתפקיד אשתו של אדם הראשון: הגמרא מספרת איך היא עשויה להיראות, שהיא עלולה להזיק לאדם שישן יחידי בלילה, ושהיא עלולה להשפיע על תוצאות של הריון.

הספר שכן מזכיר אותה רבות הוא ספר הזוהר. הבה נבחן כמה מן האזכורים הללו כדי להשיג הבנה מעמיקה יותר של מה ומי היא לילית, ומה היא לא.

במדרש הנעלם, שהוא חלק מן הזוהר, כתוב:

אָמַר רִבִּי יִצְחָק אָמַר רַב: אָדָם וְזִוּוּגוֹ עִמּוֹ נִבְרְאוּ בְּיַחַד, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית ב, ה) "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם". וְנִטְלָה מִגַּבָּיו וְהֵכִינָהּ וְהֵבִיאָהּ אֶל הָאָדָם, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעוֹתָיו".
ר' יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: חַוָּה הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ עַל שֶׁהִיא רוּחַ מַזֶּקֶת. "וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה" - שֶׁהֵקִים אַחֶרֶת בִּמְקוֹמָהּ.
רָבָא אָמַר: זוֹ הָיְתָה בָּשָׂר, וְהָאַחֶרֶת [חוה הראשונה] לֹא הָיְתָה בָשָׂר. וּמֶה הָיְתָה? אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הַזֻּהֲמָה שֶׁל הָאָרֶץ וּשְׁמָרֶיהָ.

כתוב כאן בצורה הברורה ביותר שהישות הזו שקדמה לחוה לא היתה אדם, אלא רוח - רוח מזיקה וטמאה.

קטע אחר בזוהר (ויקרא יט, ט) ברור אפילו יותר באשר לבריאת לילית והקשר שלה לאדם הראשון:

בֹּא רְאֵה, מִנֶּקֶב תְּהוֹם רַבָּה נִמְצֵאת רוּחַ נְקֵבָה, רוּחַ שֶׁל כָּל הָרוּחוֹת, וּבֵאַרְנוּ שֶׁשְּׁמָהּ לִילִית, וְהִיא נִמְצְאָה לָרִאשׁוֹנָה אֵצֶל אָדָם. וּבְשָׁעָה שֶׁנִּבְרָא אָדָם וְנִשְׁלַם גּוּפוֹ, הִזְדַּמְּנוּ עַל אוֹתוֹ הַגּוּף אֶלֶף רוּחוֹת מִצַּד הַשְּׂמֹאל. זֶה רָצָה לְהִכָּנֵס בּוֹ, וְזֶה רָצָה לְהִכָּנֵס בּוֹ, וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים. עַד שֶׁגָּעַר בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְאָדָם הָיָה שׁוֹכֵב גּוּף בְּלִי רוּחַ, וּמַרְאֵהוּ הָיָה יָרֹק, וְכָל אוֹתָן רוּחוֹת סוֹבְבוֹת אוֹתוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָרַד עָנָן אֶחָד וְדָחָה אֶת כָּל אוֹתָן הָרוּחוֹת ... וּכְשֶׁעָמַד אָדָם, הָיְתָה נְקֵבָתוֹ תְקוּעָה בְצִדּוֹ, וְאוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁבּוֹ הָיְתָה מִתְפַּשֶּׁטֶת לַצַּד הַזֶּה וְלַצַּד הַזֶּה, וְהָיְתָה מַסְפִּיקָה לָזֶה וְלָזֶה, מִשּׁוּם שֶׁכָּךְ נִכְלְלָה. אַחַר כָּךְ נִסֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָדָם, וְתִקֵּן אֶת נְקֵבָתוֹ ... וַיְבִיאֶהָ אֶל הָאָדָם, בְּתִקּוּנֶיהָ כְּמוֹ כַּלָּה לַחֻפָּה. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה לִילִית כָּךְ, בָּרְחָה.

בהתבסס על פסוקים בפרשת בראשית קובע כאן הזוהר, שאדם הראשון נברא כיצור אנדרוגיני: זכר ונקבה מחוברים זו לזה בצלע, כשהנקבה היא חוה הַמּוּכֶּרֶת לנו. לילית אינה אלא רוח שהיתה עם אדם־הראשון לפני שהוא וחוה הופרדו. ברגע ששני חצאי אדם וחוה הופרדו זה מזו והתחתנו זו עם זה, ברחה לילית. גם מדברי הזוהר הללו עולה בבירור ש"לילית" היא רוח רעה ולא אדם פיזי ממשי.

גדול מקובלי צפת, האר"י הקדוש (רבי יצחק לוריא, 1534-1572), כותב שסַּמָאֵל אחראי על הרוחות ממין "זכר" הקרויות מזיקים, ו"אשתו", לילית, אחראית על הרוחות ממין "נקבה" הקרויות שדים (שער הפסוקים, ספר תהלים). הוא מוסיף וכורך את לילית עם "להט החרב המתהפכת" היא חרבו של מלאך־המוות. האר"י ראה את לילית כרוח־תאווה, שעדיין מסתובבת כאן ומסוכנת.

בהתבסס על הבנת האר"י הקדוש אפשר להבין את קטעי הזוהר שהובאו לעיל: בקטע הראשון מתואר אדם הראשון כמי שיש לו "רוּחַ מַזֶּקֶת" שהוסרה כאשר חוה נבראה. 'רוּחַ התאוה הַמַּזֶּקֶת' נעלמה כשאדם הראשון לקח את חוה לאשה ויכול היה לנתב את יצרו, באופן הראוי והקדוש, לחיבור עם אשתו. כך גם בקטע השני מהזוהר: לילית, המייצגת תאוה ותשוקה מינית שליליים, "ברחה" כשאדם הראשון נתאחד בנישואין עם כלתו חוה.

סופה של לילית

הזוהר (שם) מביא את הפסוק האמור בישעיה, ומסביר שכאשר יבוא המשיח, תגורש לילית לנצח:

כְשֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְהַחֲרִיב אֶת רוֹמִי הָרְשָׁעָה לְעוֹלָמִים, הוּא יַעֲלֶה אֶת לִילִית הַזּוֹ, וְיָשִׂים אוֹתָהּ בַּחֻרְבָּן הַזֶּה, מִשּׁוּם שֶׁהִיא חֻרְבָּנוֹ שֶׁל הָעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו לד, יד): "אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ".

בהינתן דברי האר"י על היות לילית בת־זוגו של השטן, מובן מדוע היא "חֻרְבָּנוֹ שֶׁל הָעוֹלָם", באשר תפקידה הוא לגרום לבני־האדם לפעול ולחשוב באופן לא־מוסרי. מסיבה זו, כאשר יבוא המשיח והעולם יגיע לתיקונו, לילית, כמו השטן, ייעלמו לחלוטין.

עתה, משהכרנו את פניה האמיתיות של לילית, בהתבסס על מקורות מהימנים, נבין כמה טעם־לפגם יש בהעמדתה של זו כסמל הפמיניזם היהודי. מה תחשבו למשל על מי שיבחרו בשטן כמודל לחיקוי שלהם?


1 יש המציעים שהסיפור המופיע ב"אלפא ביתא דבן סירא" מבוסס על הרעיון של "חוה הראשונה" שמופיע בשני מקומות במדרש בראשית רבה.

לפי רבי חייא "חוה הראשונה חזרה לעפרהּ" (בראשית־רבה כב, ז; זוהר לד, ב) והאל ברא חוה שניה עבור אדם (בראשית־רבה יח, ד). המפרשים מעירים שאת המדרשים האלה - כמו מדרשים רבים אחרים - אין לפרש במובן המילולי שלהם, כי הם נועדו להביע רעיונות קבליים. בכל מקרה, בשום מקום אין המדרש מזכיר את לילית או שום דבר אחר שמזכיר את הסיפור שב"אלפא ביתא דבן סירא".

2 יש הטוענים שהחיבור אינו אלא לקט לעגני של סיפורי־עם גסים או סאטירה אנטי־רבנית. אחרים הציעו שזו מתקפה פולמוסנית שכוּוְנה נגד הקראים או קבוצה פורשת אחרת.