במאמרים הקודמים עסקנו ברעיון של עשר הספירות – עשרת אופני הגילוי של א-לוהים – כיחידה מאחדת אחת. התמקדנו באחדות הנסתרת של הא-ל האחד, וכיצד הבנת עשר הספירות שונה מפוליתיאיזם (אמונה בהרבה אלים).

מהו היישום הפרקטי של שוני זה?

נוכל למצוא את התשובה בתורה שבעל פה:

 

"כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו, כה' א-לוהינו בכל קראנו אליו?" ... אליו ולא אל מידותיו (ספרי דבי רב, ואתחנן).

 

זוהי בעצם ההגבלה החמורה שיש לנו לשימוש בספירות. אף על פי שאנחנו יכולים לרכוש ידע על אותן ספירות וללמוד כיצד הן פועלות, עדיין אסור לנו להתפלל אליהן.

מדוע?

התשובה מונחת בהבדל שבין התפילה ללימוד.

תפילה מול לימוד התורה

נתאר מעגל שנקודה במרכזו. כאשר מישהו נמצא על ההיקף ומתבונן במרכז, הוא מודע לעובדה שעל אף ריבוי הנקודות בהיקף החיצוני, בעצם הנקודות כולן ממוקדות סביב המרכז. אבל, כשמישהו נמצא במרכז ומתבונן כלפי חוץ, הוא מודע לתופעה ההפוכה – אף על פי שהמרכז מהווה נקודה אחת, היא מקרינה החוצה לכיוונים רבים.

לימוד תורה מתאים לדימוי השני, שבו האדם ניצב במרכז המעגל וצופה בהיקפו.

התפילה יכולה להתאים לדימוי הראשון. האדם עומד על נקודה בהיקף החיצוני של המעגל, נוגע בתחומים שונים של החיים. הוא מתפלל לעושר, לבריאות, לחכמה וכולי. אולם, הוא מכוון פניו לעבר המרכז – אל בורא עולם – מתוך ההבנה, שישנו מקור אחד לכל צורכי החיים המגוונים. הוא פונה אל המקור המוחלט – א-לוהים.

לימוד תורה מתאים לדימוי השני, שבו האדם ניצב במרכז המעגל וצופה בהיקפו. לימוד הוא תהליך, שבו לוקחים את עולמו של הא-ל ומנתחים אותו למרכיבים, על מנת שניתן יהיה להבין אותו, להשתמש ולפעול בו באופן הנכון. דבר הא-ל הוא אחד, אבל אם אנחנו משליכים אותו על מצבים שונים, הוא מקבל את מגוון הצבעים והטעמים של אותו נושא ספציפי.

דבר אחד, הרבה מעשים

על מנת שנוכל להבין את דבר הא-ל, עלינו לנתח את מעשיו לעשרה מרכיבים – עשר הספירות. כדי ליישם נכון את הדברים, צריך רצונו האחד של א-לוהים, להתגוון אל תוך 613 השלכות שונות, כך שכל אספקט של החיים היהודיים, יהיה מואר ממקור האור המתאים. עניין הלימוד עשוי להיות מובן מתוך הפסוק בתהילים (סב, יב) "אחת דיבר א-לוהים, שתים זו שמעתי!"

אבל, כשמגיעים לתפילה, אנחנו מצהירים מידי יום כחלק מיסודות האמונה: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו, לו לבדו ראוי להתפלל, ואין ראוי להתפלל לזולתו" (שלושה עשר עיקרים). תפילותינו צריכות להיות מופנות לא-לוהים המקיף את הכול, ולא לחלקיו, מרכיביו, גילוייו או שליחיו.

אנחנו מסיטים את תשומת הלב שלנו מהפירוד לעבר הא-לוהים המוחלט – השורש המקיף של הבריאה כולה.

הסיבה שאנחנו רואים בלימוד התורה ריבוי של הכוח הא-לוהי, נובעת מהבנתנו המצומצמת והמוגבלת. אבל, כשאנו מגיעים לתפילה ומכניעים את עצמנו בפני הא-ל, אנחנו מסיטים את תשומת הלב שלנו מהפירוד, לעבר הא-לוהים המוחלט – השורש המקיף של הבריאה כולה.

ואז, אנחנו מגיעים להבנה, שנקודת המרכז היא אחת ואחת בלבד!