עד כה בדקנו את משמעותן של שלוש הספירות הראשונות מתוך העשר, אותן תיארנו כספירות הקשורות לתבונה. כעת אנחנו מוכנים לבדוק את קבוצת ספירות ה"פעולה", כשהראשונה בהן היא חסד.

חסד - מעורר הפעולה

לעתים קרובות חושבים שחסד היא מלה נרדפת לנחמדות, אבל המשמעות של חסד, עמוקה הרבה יותר מכך. תיאור נכון של חסד הוא 'מעשה ללא "סיבה"'.

כאשר אדם עובד אצל מעסיק ומקבל בתמורה לעבודתו שכר, התשלום מהווה בעצם מעין "שינוי מצב צבירה" של המעשים שביצע. כלומר, עבודתו הומרה בממון. כך, האנרגיה שמשקיע הסבל בפריקת ארגזים מאוניה, חוזרת אליו בצורת כסף, שבו הוא משתמש על מנת לקנות לחם. פעולת החסד, לעומת זאת, היא מעשה שאינו ממוחזר - לדוגמא, תרומה אנונימית המוקדשת למשפחה נצרכת - התורם אינו "מקבל" משהו בתמורה לנתינתו.

החסד הוא מעורר הפעולה - הוא ה"מצת" של פעולת הגומלין, וממילא מוכרח להיות הראשון מבין ספירות הפעולה. החסד עוסק ברמה הנראית לעין ובשרשרת התהליכים החברתיים. הוא הניצוץ הראשוני, שמצית את הפעולות הבאות אחריו.

המקום הראשון טומן בחובו מציאות, שלא קיימת באף אלמנט אחר ביקום.

להיות ראשון זה לא סתם עניין של הירארכיה. המקום הראשון טומן בחובו מציאות, שלא קיימת באף אלמנט אחר ביקום. לכל פעולה בעולם יש סיבה - חוץ מאשר לפעולה הראשונית. בתוך הספירה של הפעולות הנראות לעין, חסד הוא זה שאין לו סיבה, ביטוי מוקדם להתפשטות ולהתרחבות.

מעשה החסד האולטימטיבי הוא הבריאה, פעולה שאין לה כל סיבה קודמת. ספר התהלים מבטא זאת בצורה ברורה:

עולם חסד יִבָּנה" (תהלים פט, ג")

כשאנו מתייחסים לבריאה כאל מעשה של חסד, אנחנו לא מתכוונים רק לבריאה לשמה - בריאה של "יש מאין" מהבחינה הפיזית הטהורה. אלא, אנחנו מדברים גם על ההדדיות שבין א-לוהים לאדם.

אדם עשוי לחשוב בטעות, שמהרגע בו העולם ניצב על מקומו, המשכיותו תלויה בזכות האנושית (אנחנו מקיימים את מצוותיו של א-לוהים, ועל כך אנחנו מתוגמלים), אך רעיון זה לא יכול להיות נכון לגבי הבריאה. זאת מכיוון, שמדובר במעשה חד צדדי - לאף אחד לא היה "מגיע" להיברא ולהיות; ולכן מדובר בחסד בצורתו המוחלטת.

אין בסיס לדיון

נקודה זו היא אבן הפינה לקשר שלנו עם הא-ל. אדם שאינו מבין באופן מושלם, כי מערכת היחסים עם א-לוהים בנויה על יסוד של חסד, מצוי במצב של דין עם בורא עולם. כלומר, הוא טוען כביכול, שהוא לא קיבל מה שמגיע לו. בדומה לכך, כל המשפטים הדרמטיים שהספרות מציגה, העוסקים באדם שפונה לא-לוהים למלא תפקיד כלשהו, מבוססים על ההנחה שהא-ל "חייב לנו משהו".

פועל יכול להתדיין עם המעסיק שלו, ובצדק, ולומר לו: "אתה לא משלם לי את השכר המגיע לי עבור העבודה שביצעתי, אני רואה שמר X עושה בדיוק את אותה עבודה ומקבל שכר כפול משלי." אבל קבצן אינו יכול, מבחינה הגיונית, לנהל את אותו ויכוח עם תורם...

ההבנה, שהבריאה היא פעולה של חסד, מבטלת את התפיסה המוטעית, שהאדם יכול "לנהל חשבונות" עם בורא עולם.

ההבנה, שהבריאה היא פעולה של חסד, מבטלת את התפיסה המוטעית, שהאדם יכל "לנהל חשבונות" עם בורא עולם. כך, אם אדם צעיר, המושלם במעשיו, ללא חטא ועוון עומד למות, הוא אינו יכול להתלונן "עשית לי עוול, לא מגיע לי למות." לא היה ולא יהיה אדם הזכאי לקיומו העצמי. לאף אחד בעצם לא "מגיע" להיוולד.

תשובתו של א-לוהים לתהיותיו של איוב הייתה: "מי הקדימני ואשלם?" (איוב מא, ג). ובעצם, א-לוהים אמר לאיוב: "אתה יכול לשאול, אבל אתה לא יכול להתווכח."

אבן היסוד של הקיום כולו היא מתנה - "אני לא חייב לכם כלום". (ישנה דרך נכונה, בכל אופן, לשאול על פעולותיו של א-לוהים, ואנו נעסוק בה בפרק מאוחר יותר).

להיבט זה של חסד לשמו - יש השלכה על כל טווח הפעולות, המכונות על ידי התורה "חסד".

בעוד שטוהר הכוונה חשוב בהתייחס לכל מצווה, הוא מהותי בהתייחס לחסד. ברגע שקיימת מוטיבציה ל"משהו" - ולא משנה אם זה כבוד או גמול כלשהו, לאחר זמן - הפעולה חדלה מלהיות חסד טהור והופכת למעשה נוסף של סיבה ותוצאה, פעולה ותמורה.

משמעות החסד האמיתי

כך נבין מדוע, פעולת הקבורה של גופת הנפטר, נקראת - "חסד של אמת". אף פעולה של חסד, המתייחסת לאדם בחייו, לא יכולה להיות טהורה, כיוון שהיא נושאת בתוכה נגיעות אישיות - אולי אני חייב לו טובה ולא נעים לי לסרב לו, או אולי הייתי רוצה שהוא ירגיש שהוא חייב לי משהו. קיימות מצוות, שמחשבות כאלה יהוו בהן טעם לפגם, אבל כשמדובר בחסד, הדבר פוגם במהותו ממש - משום שחסד, מעצם הגדרתו, הוא משהו תמורת לא כלום.

הבנה זו של מושג החסד, תבהיר את המעמד המיוחד שמעניקה התורה להוריו של האדם, ואת הסיבה לכך, שמצווה זו היא אחת מעשר הדברות.

בדרך כלל אנחנו מפרשים את מצוות "כיבוד הורים", כהכרת תודה על כל הטובות שההורים עשו למעננו. אבל מה לגבי ילד שסובל ממערכת יחסים 'סוערת' עם הוריו? או מה לגבי ילד שנמסר לאימוץ עם לידתו? על פי ההלכה היהודית, גם ילדים אלה חייבים לכבד את הוריהם הביולוגיים, כהורים במלוא מובן המלה. מדוע?

מתנת החיים שנתנו ההורים לילד, היא מתנה שאי אפשר להשוות לאף פעולה אחרת של חסד כלפיו.

התשובה היא, שההורים עשו את החסד האמיתי והמוחלט ביותר עם הילד - הם נתנו לו קיום. כל נתינה אחרת לילד, היא מעשה שיש לו מסגרת קיימת קודמת, ולכן הוא עומד ברמה הרבה יותר נמוכה. מתנת החיים שנתנו ההורים לילד, היא מתנה שאי אפשר להשוות לאף פעולה אחרת של חסד כלפיו.

זו הסיבה, שבגללה משווים את מצוות כיבוד ההורים למצוות כבוד הבורא. ההורים וא-לוהים הם אלה שהעניקו לאדם את קיומו, ונתינה זו מצויה במרחק עולמות רבים, משאר מיני ה"טובות", ה"מתנות" ושאר החסדים המוענקים לאדם.

סיכום הדברים:

 

  • חסד הוא השלב הראשון בפעולה. נכון שקדמה לו המחשבה, אבל לגבי עשייה הוא נחשב לשלב הראשון.
  •  

     

  • הוא אינו מהווה תגובה לשום מעשה קודם.
  •  

     

  • מעשה החסד מקביל לבריאה - פעולה לשמה.
  •  

     

  • חסד הוא הראשון מבין עשר הספירות, המתאר את ראשיתה של כל מערכת יחסים בין א-לוהים לאדם.