כפי שהסברנו בפרקים הקודמים, ניתן לחלק את עשר הספירות לשלוש קבוצות כדלהלן:

 

  1. היסוד החשיבתי – תכנית המעשה: חכמה, בינה ודעת.
  2.  

     

  3. היסוד המעשי – תוכן המעשה עצמו: חסד, גבורה ותפארת.
  4.  

     

  5. היסוד הטקטי – משמעותו הפרקטית של המעשה: נצח, יסוד והוד.

 

ומלכות, העומדת בפני עצמה.

כל אחת מהקבוצות הנ"ל יכולה להתחלק לימניות, שמאליות ואמצעיות.

חכמה   בינה
  דעת

 

 
חסד   גבורה
  תפארת  
נצח   הוד
  יסוד  
  מלכות  

הבה נבחן כעת את האיזון הזה לגבי חכמה, בינה ודעת.

האיזון המושלם

כפי שהסברנו קודם, החכמה מורכבת מרעיונות שעלו בליבו של האדם "מן האַין", או כתוצאה מלימוד שעשה. הדבר מתאים לבריאה של יש מאַין, שהיא פעולה מובהקת של חסד, פעולה שלא נגרמה על ידי שום דבר קודם.

 

דעת אינה פשרה בין החכמה המקיפה והכוללת, לבין האתגר המוחלט של הבינה.

 

נצייר לעצמנו אדם, שלפתע עולה בו הארה חדשה: "החיים קדושים". זוהי תוספת של רעיון חדש, החסר צורה ומסגרת לחלוטין. תהליך הבינה מתחיל כעת, להעניק לו צורה ולהגביל ולתחום את הרעיון. למשל – "כל מי שנשמה באפו הוא קדוש", או האם "קדושת החיים" מתייחסת רק לרצח או גם לפגיעה גופנית אחרת, ואולי גם להשפלה? או "עד כמה אדם צריך להקריב מעצמו על מנת לדבוק בדעה זו?" כל אלו הן שאלות בעלות אופי של דין/גבורה – שאלות מגבילות ותוחמות. הן חותכות ומעצבות את הרעיון חסר הגבולות של קדושת החיים.

ננסה להסביר זאת כך: הבינה היא כוח "נגדי", שחותך ומסלק פיסות מהחכמה ומורה בכך, על מה הרעיון אינו חל. ואז, כשבלבו של האדם קיימים כבר, גם הרעיון וגם היישום שלו, מגיעה הדעת, שאמורה למזג בין השניים. בשלב זה מתקבלת כבר "תמונה" של מציאות. דעת אינה פשרה בין החכמה המקיפה והכוללת, לבין האתגר המוחלט של הבינה. הדעת היא החזון המושלם, המקיף את שתיהן ברוב יופי וללא דופי.

מבט תלת ממדי

נוכל למצוא לכך דימוי מתאים במשקפי תלת מימד. האפקט התלת ממדי נוצר מכך, שכל עין צופה באותה תמונה מזווית שונה במעט. המוח, בניסיונו לגשר בין התמונות הסותרות, יוצר את התמונה התלת ממדית, העונה על שני המראות גם יחד. התמונה התלת ממדית, היא למעשה "התמונה האמיתית" והמוח מבין, שכל עין ראתה רק קטע מאותה תמונה.

המהר"ל משתמש בנקודה זו ומרחיב בעניינה. הוא מצטט את התלמוד שאומר, כי ירושלים היא מרכז העולם, כשבית-המקדש ממוקם במרכזה.

אמנם, יש בדברים אלה היגיון פשוט גם מבחינה גיאוגרפית – ישראל אכן ממוקמת בין שלוש היבשות שהיו מוכרות בזמן כתיבת התלמוד (אפריקה, אסיה ואירופה), וירושלים אכן ממוקמת באמצע ישראל, כשהר הבית הוא מרכזה של ירושלים. יחד עם זאת, ברור שהתלמוד אינו עוסק בגיאוגרפיה פשטנית.

 

המהר"ל מסביר, שכוונת המושג "אמצע העולם", הוא ל"שביל הזהב", הממוצע האידיאלי – הפך הקיצוניות.

 

המהר"ל מסביר, שכוונת המושג "מרכז העולם", הוא ל"שביל הזהב", הממוצע האידיאלי –היפך הקיצוניות. לדבריו, כל תפישה קיצונית מובילה לרע (לא מדובר בקיצוני במובן הפשטני של קנאות, אלא בראיית התמונה באופן חלקי).

אם לדוגמא, אדם דוגל בדרך האהבה הטהורה שאינה תלויה בדבר, ניתן לומר בהקצנה, שהוא מחזק בכך את הנאצים, מכלכל את הרצח ומעודד את המניפולטור! איך זה יכול להיות?! אתם שואלים בזעזוע. ובכן, זה יכל להיות מהסיבה הפשוטה, שהוא תמיד נותן רק עידוד ולעולם אינו מביע התנגדות, מגנה או מעניש. יחד עם זאת, אם הוא חסר רחמים לחלוטין ונותן פורקן מלא ליצריו האכזריים, הרי שהוא גרוע לא פחות.

אף אחד לא מסוגל להיות מושלם לנצח, ואם כל כישלון הוא אסון מוחלט, אז זו רק שאלה של זמן עד שההתפוצצות תגיע.

נקיטת השקפה חד צדדית בכל עניין שהוא, מובילה לרוע וחורבן.

מטרת המקדש

לבית המקדש היו שתי מטרות:

א. להוות דוגמא לשלמות רוחנית, מעין אבן בוחן שבאמצעותה נוכל לאמוד את מצבנו הרוחני.
ב. להוות מקום, שבו נוכל לכפר על עוונותינו, אם נעשו כאלה, ולהיווכח כי נמחל לנו.

 

מכיוון שכל החטאים נעשים מנטייה מוגזמת כלפי אחד מהצדדים, מקום השלמות והתיקון, צריך להיות בהכרח "נקודת האמצע" של העולם. זוהי הנקודה שבה כל הגישות והשיטות השונות מתאחדות.

מושג זה נותן לנו הבנה עמוקה יותר לויכוח בין חכמי התלמוד, לגבי בריאת האדם. בחומש בראשית כתוב, שא-לוהים לקח "עפר מן האדמה" על מנת ליצור את האדם. חכמינו דנים מהו אותו מקום שממנו נלקח העפר. אחד מהם טוען, שא-לוהים אסף עפר מכל ארבע כנפות תבל והשתמש בו, על מנת לברוא את האדם. והאחר אומר, שא-לוהים לקח עפר ממקום המזבח (בבית המקדש) ויצר את האדם.

שני צדדים אלה של הויכוח מתייחסים לאותו רעיון כללי – היות האדם מיוחד משאר בעלי החיים, בכך שהוא מכיל ומאזן תכונות אופי שונות. לדוגמא: לכבשה אופי נוח, הנמלה חרוצה והברדלס תוקפן. לכל חיה ישנו אופי מוגדר שאינו יכל להשתנות לעולם.

 

האדם, לעומת זאת, כולל את שתי התכונות המנוגדות: הוא יכול להיות נחמד ובלתי מזיק כמו כבשה, או אכזרי כמו ברדלס.

 

האדם, לעומת זאת, כולל את שתי התכונות המנוגדות: הוא יכול להיות נחמד ובלתי מזיק כמו כבשה, או אכזרי כמו ברדלס. והדבר נכון כמעט לגבי כל תכונת אופי. (זה נכון גם מבחינה פיזית, אדם יכול להסתגל כמעט לכל אקלים או אזור. הוא יכול לחיות בקוטב הצפוני או על קו המשווה, ביערות או במדבר... ואפילו בישראל של שנות האלפיים...)

והשאלה בה דנים חכמים היא: כיצד הוטבעה היכולת הזו באדם?

התשובה האחת היא, שא-לוהים לקח עפר מכל ארבע כנפות תבל. כלומר, הוא כלל באדם כל תכונה, יכולת ומאפיין המצויים בעולם. התשובה השנייה מציינת, שהדבר החשוב יותר הוא הכללת "נקודת האמצע" באדם, על ידי שימוש באדמה ממקום המזבח.

היכולת להשתמש במכלול ההיבטים השונים של הבריאה, נובעת מיכולת השליטה על נקודת האמצע הייחודית. נקודת האמצע, בהיותה עצמאית, אינה כבולה להיבט מסוים, אלא כוללת את כולם יחד. באופן זה היא יכולה לכוון ולהפיק תועלת מכל אחד מהם, תוך שימוש במקום הנכון ובזמן הנכון.