בפרשת השבוע (וישב) כתוב על יוסף בבית פוטיפר:

 "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם--בַּבָּיִת. וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה."

בספר הזוהר כתוב על כך: "ואין איש: היינו, אין איש שיקום לפני היצר הרע ויעשה עמו מלחמה כראוי". ספר הזוהר מסביר את סיפור יוסף ואשת פוטיפר כתהליך מחשבתי שקורה אצלנו ביומיום. יוסף שמסתובב בבית ומסלסל בשערו משול לאדם המתגאה. לכולנו זה קורה בשלב כזה או אחר. אנחנו בדרך כלל נמצא את הסיבה לגאווה, אם זה בזכות ההישגים שלנו, או בזכות זה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים יותר טוב מכולם, או שאחרים יודעים פחות טוב מאתנו, או פשוט כי זה גורם לנו להרגיש טוב עם עצמינו.

בשלב מסוים, הגאווה מורידה מאתנו את הביקורת העצמית. אנחנו מפסיקים לבחון את עצמינו. אנחנו מפסיקים לבחון איפה אנחנו טועים, איפה אנחנו יכולים להשתפר, איפה אנחנו מתנשאים על אחרים, האם אנחנו מקשיבים מספיק, האם אנחנו משתדלים מספיק, האם החיים שלנו הולכים בכיוון שרצינו והאם אנו מרגישים שלמים עם המעשים שלנו.

המצב בו אנו לא נמצאים במודעות, בו אנחנו לא שמים לב למחשבות שלנו, למעשים שלנו, אפילו לנשימות שלנו, זה המצב שנקרא שאין אף אחד בבית. מצב בו אנחנו לא נוכחים, לא נמצאים במודעות. וכמו לכל בית נטוש, אחרי זמן מה מתחילים להיכנס מזיקים. מתחילים להיכנס כעס, עצבות, תאוות בצע, רצון להיות צודק, נקמה, רכילות ועוד. זהו יצר הרע במלוא הדרו, זאת אשת פוטיפר המנסה לפתות אותנו .

לבסוף מתואר שיוסף עזב את בגדיו. פה אנחנו למדים שהשלב הראשון להחזרת המודעות הוא לוותר על הגאווה, על המסכה החיצונית, הלבוש החיצוני שמהדר אותנו, לא לתת למסכות שאנחנו נוטים לעטות ביומיום להשפיע על מי שאנחנו באמת. אחר כך עדיין נותר להחזיר לידינו את השליטה. לחזור להתבונן במי שאנחנו באמת, בלי הלבושים החיצוניים, להחזיר את השליטה על מעשינו והדיבור שלנו, לשים לב למה מתחולל לנו בראש ביומיום, לשים לב למה אנחנו אומרים ולבחון את מסלול חיינו על בסיס קבוע. כשנחזיר את הבקרה למחשבותינו, כשנשים לב על מה אנחנו חושבים, ונשתדל לשלוט בזה, אזי יסתלקו המזיקים ונוכל לבחור להיות מי שאנחנו באמת רוצים להיות.