בתור פסיכולוג אני פוגש זוגות רבים שמגיעים אלי לטיפול. ישנו תסריט אחד שחוזר על עצמו בייעוץ לזוגות נשואים: הבעל והאישה יושבים מולי, כשחוסר נעימות ממשי ממלא את האוויר. אני מבקש שאחד מהם יפתח בדברים, והאישה עושה זאת, ומתחילה לפרוש מגילה ארוכה של תלונות. "לדודו אין ביטחון עצמי. הוא מסתובב כמו שלומפר ולא אכפת לו איך הוא נראה בעיני אחרים. אני אומרת לו שאין לו סיכוי למצוא עבודה בצורה כזאת, אבל הוא לא מקשיב. אני גם צריכה להגיד לו מאה פעמים להוריד את הפח עד שהוא מזיז את עצמו. והוא תמיד משאיר אחריו בלגאן ולכלוך. אני לא אמא שלך דודו. הגיע הזמן שתגדל ותתחיל קצת לנקות אחריך..."

היא ממשיכה וממשיכה, עד שהיא סוף סוף מסיימת, לעת עתה, לשחרר את התסכול שלה. במשך כל הנאום הזה, בעלה בוהה בקיר, בלי שום תגובה. כשהיא מסיימת, הוא ממשיך לשבת בשקט, עד שאני פונה אליו ואומר, "טוב דודו, יש לך מה לומר על כל זה?"

הוא בוהה בי במבט חלול, ואני תוהה אם הוא בכלל שמע משהו מכל מה שנאמר פה. לבסוף הוא מגיב, במשיכת כתפיים, "לא בדיוק".

רוב בני האדם היו כועסים, או לכל הפחות נפגעים, לשמע הנאום הזה. אבל לא נראה שהוא כועס. הוא נראה קר, פסיבי, מנותק. ואני יודע שהטיפול הזה הולך להיות קשה.

הניתוק הצונן של דודו מאשתו עלול לגרום בסופו של דבר למותה של הזוגיות. אולי אצליח להעביר לו את המסר הזה לפני שיהיה מאוחר מדי. לרוע המזל, הוא מאמין (כפי שככל הנראה למד מהמשפחה שלו), שאם "אין לך משהו טוב לומר, אז עדיף שלא תגיד כלום". הוא ודאי חושש ממה שיקרה אם הוא יבטא את הכעס שלו. אז הוא לא אומר כלום ומלבה בכך את הכעס של אשתו, ויוצר ביניהם ריחוק גדל והולך (מובן שהתסריט הזה חוזר על עצמו הרבה פעמים כאשר האישה משמשת בתפקיד המרוחקת והמנותקת).

אם הלב שלנו לא שם, זוהי מערכת יחסים קרה ומנותקת

יש אנשים שחושבים שהגישה של "אם אין לך משהו טוב לומר" חלה גם על הקשר שלהם עם א-לוהים. הם מאמינים שלא ראוי לומר לא-לוהים שהם מאוכזבים או כועסים עליו. ובדיוק כפי שקשר זוגי קמל כשרגשות כנים אינם באים לידי ביטוי, כך גם הקשר הרוחני נחלש ודועך. מובן שאנחנו יכולים להמשיך עם הפעולות החיצוניות. אנחנו יכולים להגיע לבית הכנסת, לאכול כשר ולחגוג את החגים. אבל אם הלב שלנו לא שם, זוהי מערכת יחסים קרה ומנותקת.

לא מדובר בבעיה נדירה במיוחד. כמטפל, אני יודע שכל שותף במערכת יחסים אוהבת יחוש כעס, לכל הפחות מדי פעם, אז למה שזה יהיה שונה בקשר שלנו עם א-לוהים? בנוסף, כעס הוא תגובה מצויה לסבל. ולאחר כל הסבל המיוחד שעברנו כיהודים במהלך המאה העשרים, אין זה מפתיע שיהודים רבים כועסים.

ספר איוב

ספר איוב מבהיר היטב שא-לוהים מעריך הרבה יותר ביטוי כן של כעס, מאשר מערכת יחסים רגועה יותר לכאורה, אך נטולת רגש.

בתחילת ספר איוב, אנחנו רואים שאיוב היה אדם כל כך צדיק וטהור, שא-לוהים בעצמו העיד על צדקותו. א-לוהים התחיל לנסות את איוב, ולקח ממנו את בניו, כספו ובריאותו. איוב ישב בתוך האפר, כשעורו מוכה שחין, קונן על מר גורלו ואמר שהיה טוב יותר אלמלא היה נולד. שלושה חברים הגיעו אל איוב ואמרו לו שא-לוהים נוהג בצדק ואינו נותן לאדם לסבול בלי סיבה. הם הסבירו לאיוב שהוא חייב לבחון היטב את מעשיו בעבר, למצוא את חטאיו ולחזור בתשובה. ואז, הם אמרו, א-לוהים ירחם עליו. איוב מבהיר היטב שהוא לא חטא, ושהסבל הזה לא נובע ממעשיו. הוא אינו יכול לקבל את דבריהם השטחיים, מבטא כעס גובר והולך כלפי שמים ודורש שא-לוהים ידבר איתו ישירות ויסביר לו מדוע באה עליו כל הרעה הזאת.

מה שהכי בולט במסרים ששלושת החברים שידרו לאיוב, זה שהם היו טובים מאוד בעצות, אבל חלשים באמפתיה ורחמים. לקורא אין שום אינדיקציה שהם הזדהו במשהו עם איוב או שהם השתתפו בצערו. נראה שהם רצו יותר להגן על התאוריה שלהם, מאשר להושיט יד לנשמה המתייסרת. בסופו של דבר, כששלושת החברים מגלים שאין לדבריהם כל השפעה על איוב, הם משתתקים.

ואז, מתחיל לדבר גבר צעיר יותר בשם אליהוא. הוא אומר שהוא כועס על החברים, שטוענים שהם חבריו של איוב אבל אין להם שום דבר להציע מלבד הטפות. אליהוא מנסה לדבר אל לבו של איוב, ואומר שנפשו כואבת לראות את הסבל הגשמי, הרגשי והרוחני של איוב. אליהוא אומר לו שא-לוהים נראה אכזרי רק משום שאנחנו כל כך קטנים בהשוואה אליו. מנקודת המבט של א-לוהים, כל מה שהוא עושה זה ביטוי של אהבה כלפינו. אחרי שאליהוא נוגע בלבו של איוב, א-לוהים עצמו פונה אל איוב ישירות, מתוך הסערה. א-לוהים אינו נותן לאיוב תשובות, אלא רק מעלה בפניו סדרה של שאלות, שמכוונות אותו להבנה שא-לוהים מנהל את העולם, ושהדרישות שלנו שהוא יסביר את עצמו, הן כמו תמיהותיו של תינוק על החלטות המבוגרים.

א-לוהים רוצה שנגיש לו את נפשותינו הפצועות עם כל הדברים האמיתיים שבהן, כולל הכעס

איוב מתרגש כשא-לוהים מתגלה, ומבטיח להפסיק לתהות על הנהגת הא-ל ולקבל את רצונו. ואז קורה משהו מאוד מעניין. א-לוהים פונה לאחד משלושת החברים, שהגנו עליו בפני איוב ואומר לו: "חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ, כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (מב, ז). האמירה הזאת נשמעת מוזרה מאוד, בפרט שחלק מהמפרשים מציינים ששלושת חבריו של איוב צדקו – לא-לוהים תמיד יש סיבה טובה לכל דבר שהוא עושה, אפילו אם אנחנו לא מבינים אותה. הבעיה הייתה אם כן, שהחברים הרשו לעצמם יותר מדי, הם ניסו לדבר בשם א-לוהים, ותיארו את הסיבות למעשיו. הם מנעו מאיוב את הדבר שהאדם הסובל הכי צריך לקבל מחבריו – הזדהות רגשית ודאגה. אליהוא נתן זאת לאיוב, ולכן הצליח להשיב אותו לא-לוהים.

עלינו להיות פתוחים ברגשותינו כלפי א-לוהים. אולם האם זה מתיר לאיוב לטעון שא-לוהים אינו נוהג בצדק? התשובה לכך, אומר התלמוד, היא שאדם אינו נענש על מה שהוא אומר בשעת צערו. החיים מכאיבים. לפעמים יכול להתעורר בנו צורך לאבד את ההיגיון, לפעמים עלול להתעורר בנו צורך לצעוק ולבכות. א-לוהים רוצה שנגיש לו את נפשותינו הפצועות עם כל הדברים האמיתיים שבהן, כולל הכעס שלנו. זוהי מערכת יחסים אמיתית, וזאת הדרך היחידה להחלמה אמיתית, הן רוחנית והן אחרת.

*הרעיונות שלעיל כתובים בהרחבה יתירה בספרו של ד"ר מילגרם, Never Forget My Soul. סיפור המתאר מסע פסיכו-רוחני של שני בנים לניצולי שואה.