לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא, יט, יח)

"ואהבת לרעך כמוך" - היא התגובה היהודית לחוק הג'ונגל לפיו "החזק מנצח" - העיקרון הברוטלי שפועל במערכות יחסים רבות.

העם היהודי הנחיל לעולם אידיאל מעודן יותר. למעשה, רעיון זה הפך להיות כה פופולרי, שרק אנשים מעטים מודעים לכך שמקורו ביהדות! כעת כולנו מבטאים אותו בקלות וללא מחשבה, אך מבלי להבין את המורכבות הכרוכה בו. ולמרות זאת, אם חושבים על זה,

כיצד יכולה התורה לחייב לאהוב? האם אפשר לחוקק חוקים לגבי רגשות?

מה פירוש התוספת בסוף המשפט, "ואהבת לרעך כמוך"?

מדוע מילים אלו מופיעות מיד אחרי "לא תיקום ולא תיטור?"

מדוע מסתיים הפסוק במילים "אני ה'"?

האם ניתן לצוות לאהוב?

במבט ראשון, זה נשמע בלתי אפשרי לדרוש לאהוב. אך למען האמת, זה משהו שרובנו עושים בחיי היומיום שלנו.

הורים מחויבים באופן טבעי לאהוב את ילדיהם. לא משנה איזה מן ילד הוא, ההורים יהיו מסוגלים למצוא בו משהו לאהוב. אבל, מה אם הילד מתגלה כפרחח גועלי? "זה לא משנה", הם אומרים. "נאהב אותו בכל זאת".

מה עומד מאחורי מחויבות זו?

היהדות מגדירה אהבה, כתענוג הרגשי המתלווה לזיהוי מעלותיו של אדם אחר.

אם נבחר להתמקד בחסרונותיו של מישהו, קרוב לוודאי שלא נחבב אותו. אולם, ככל שנתאמץ להתמקד במעלותיו, כך תגדל אהבתנו אליו ותעמיק.

אכן, היופי הוא בעיני המתבונן. הדרך בה אנו בוחרים לראות את הזולת נתונה לחלוטין לשליטתנו. זהו ההסבר מדוע התורה יכולה לחייב אותנו לאהוב.

אהבה נוסח יוון

בעולם המערבי, אהבה היא גחמת גורל שאין בה שמץ של היגיון.

המיתוס של האהבה מיוצג על ידי האל היווני קופידון. הוא מנפנף בכנפיו, יורה חץ והרי זה פלא - דן ושרון מאוהבים בטירוף! דן לא למד להכיר לעומק את שרון או הגיע להבנה מעמיקה של אישיותה, בטרם התאהב בה.

בעולם המערבי, אהבה היא גחמת גורל שאין בה שמץ של היגיון. לפי גישה זו, לא ניתן להשפיע על האהבה - או שהיא מתרחשת, או שלא. לכן, באותה קלות שאתם "מתאהבים" אתם יכולים גם להתפכח ולהפסיק "לאהוב". בדומה, אהבתו של דן לשרון אינה מבוססת על מחויבות או מאמץ לגלות את מעלותיה.

כעבור מספר שנים: דן ושרון מתחתנים, מביאים ילדים לעולם, קונים בית גדול ומתחייבים למשכנתא מכבידה. דן עובד קשה כדי לשלם את החשבונות ונשאר במשרד שעות נוספות וארוכות. ערב אחד, בזמן שדן עובד עד מאוחר לצד מזכירתו הנאמנה גלית, קופידון מתגנב מאחור ויורה בו חץ נוסף.. אאוץ'! עכשיו דן מאוהב בגלית.

דן חוזר הביתה לשרון ומכריז, "התאהבתי במזכירה שלי. אבל מה אני יכול לעשות, יקירתי? קופידון ירה בי!"

שרון סיימה את תפקידה ועכשיו הגיע תורה של גלית.

כשמפסיקים לאהוב

לפי הגישה הנ"ל, אהבה אינה משהו שאתם בוחרים, אלא משהו שאתם "קורבן" שלו. לכן, אם אתם רוצים להישאר נשואים, כל שבאפשרותכם לעשות הוא לקוות שקופידון לא יירה בכם שוב! לאור גישה זו, אין זה מפתיע שאחוז הגירושין בחברה המערבית מגיע ל- 50!

לעומת זאת, חשבו על היחסים בין הורים לילדים. אף הורה לא קם בוקר אחד ומחליט:

"החלטתי שהילדים של השכן הרבה יותר מוצאים חן בעיניי. הם לא משתעלים בלילה והם מקבלים ציונים הרבה יותר טובים במתימטיקה.

"ילדים, צאו החוצה! הילדים של השכנים עוברים לגור פה".

איננו "מפסיקים" לאהוב את ילדינו, כיוון שאנו מבינים, כי אהבתנו כלפיהם אינה משהו שפשוט "קורה". האכפתיות שאנו חשים כלפי ילדינו אינה נעלמת רק בגלל שהם הרגיזו אותנו. אנו מקבלים את המחויבות שלנו לאהוב אותם, למרות הצער והקושי הכרוכים בכך.

אם היינו מחויבים באותה במידה לגבי הנישואין שלנו ויחסינו עם חברים, מצבנו היה הרבה יותר טוב.

לא תיקום, לא תיטור

טינה היא סם רעיל לתהליך האהבה. מישהו עושה לכם עוול ובמשך חודשים, אינכם יכולים להסתכל עליו מבלי להיזכר בדבר הנבזי שעשה לכם. טינה זו גורמת לכך, שאינכם מסוגלים למצוא שום דבר טוב באדם הזה. רגשותיכם השליליים מבעבעים בתוככם ואתם משתוקקים "להחזיר לו" - להתנקם.

טינה מונעת מאתנו לאהוב אנשים אחרים:

"אבא שלי שונא אותי. נראה לי שאני מפסיק לדבר איתו".

"אבל אם היית נדרס על ידי מכונית ומגיע לבית החולים, מי היה נמצא לידך יום וליל, מוודא שתקבל את הטיפול הטוב ביותר?"

"ברור שאבא שלי".

"אוקיי, אז אתה רואה, שאבא שלך לא שונא אותך כל כך אחרי הכל. ומה אם, חס וחלילה, היית שומע שאבא שלך מת. איך היית מרגיש?"

"הייתי מרגיש נורא?"

"אם כך, יש לי חדשות טובות! אבא שלך חי. התקשר אליו! אמור לו שאתה אוהב אותו!"

תכופות, ההצלחה או הכישלון של מערכות יחסים, תלויים במה שאתם בוחרים להתמקד בו. אם אתם רוצים לאהוב את בן/בת הזוג, את הוריכם, את כלל האנושות - אם אתם רוצים לאהוב את "רעיכם" - אל תנקמו.

האחרים הם חלק מכם

אם אתם חותכים גזר ונחתכים בטעות באצבע, האם אתם מגיבים בכך שאתם לוקחים את הסכין ופוגעים בכוונה ביד השנייה, זו ש"גרמה" לנזק?

כמובן שלא. כיוון שגם היד השנייה שלכם היא חלק מכם.

האנושות היא רקמה אחת. נקמה באדם אחר היא הרסנית כלפי עצמכם, בדיוק כמו חיתוך ידכם השנייה בסכין. מסיבה זו אומרת התורה - ואהבת לרעך כמוך.

הנאצים (וגם המן הרשע) לא הבדילו בין סוגים שונים של יהודים.

נקודה זו כה חשובה, שאם איננו מבינים אותה בעצמנו, פעמים שכוח חיצוני גורם לנו להבין זאת. לדוגמה, הנאצים (וגם המן הרשע) לא הבדילו בין סוגים שונים של יהודים. הם ראו אותנו בתור עם אחד.

גם בנישואין ובחברות, הקשר יכול להיות חזק, אם נעשה מאמץ. זה מה שא-לוהים רוצה מאתנו. זכרו את השיר הידוע "הנה מה טוב ומה נעים - שבת אחים גם יחד". כלומר, כמה נהדר כאשר כל ילדיו של א-לוהים נמצאים ביחד.

סיפור על חברות אמת

בימי האימפריה הרומית, שני נערים יהודים גדלו ביחד בארץ ישראל והפכו לחברים קרובים. לאחר זמן מה, נפרדו דרכיהם. אחד מהם עבר לגור ברומא והשני עבר לגור בסוריה. ולמרות זאת, הם נשארו חברים קרובים מאוד.

פעם אחת, כשהחבר מרומא ביקר בסוריה, הוא הואשם בריגול, על לא עוול בכפו. הוא הובא בפני קיסר סוריה וזה דן אותו למוות.

בשעה שהובל אל מקום ההוצאה להורג, שאלו אותו אם יש לו משאלה אחרונה. הוא ביקש: "אנא, תנו לי לחזור לרומא להסדיר את ענייני ולהיפרד ממשפחתי. אז אחזור ותוכלו להוציא אותי להורג".

הקיסר צחק. "השתגעת? איזה ערבות יש לי שתחזור?"

היהודי אמר, "יש לי פה חבר בסוריה, שיערוב לי. הוא יהיה הערב שלי. אם לא אחזור, תוכל להרוג אותו במקומי".

הקיסר הסתקרן. "אני חייב לבדוק את התופעה הזו מקרוב. בסדר, הבא את חברך".

היהודי הסורי נקרא אל הקיסר. ואכן, הוא הסכים לערוב לחברו, להמתין בכלא ולמות במקומו, במקרה שלא יחזור.

הקיסר נדהם כל כך מההסדר הזה, שהסכים להרשות ליהודי הרומאי ללכת.

הקיסר נדהם כל כך מההסדר הזה, שהסכים להרשות ליהודי הרומאי ללכת. "אני נותן לך 60 יום. אם לא תחזור עד עלות השחר של היום ה- 60, חברך ימות במקומך".

היהודי הרומאי מיהר לרומא כדי להיפרד ולהסדיר את ענייניו. לאחר תקופה קדחתנית והרבה דמעות, הוא החל את מסעו בחזרה, הרבה לפני תום התקופה של 60 הימים. אולם, באותם ימים היו רק אניות מפרש ולעתים עברו ימים רבים לפני שנשבה הרוח בכיוון הנכון. רצה המזל ולא נשבה רוח במשך מספר ימים. האנייה התעכבה וכשהגיע היהודי הרומי לסוריה, הפציע שחר היום ה- 60.

כמוסכם, הוציאו הסוהרים את היהודי הסורי והכינו אותו להוצאה להורג.

באותם ימים, הוצאה להורג הייתה אירוע ראווה. מוקדם בבוקר החלו ההמונים להתאסף. לבסוף עם עלות השחר, הם עמדו לבצע את ההוצאה להורג, כשהגיע היהודי הרומאי בריצה. "חכו! חזרתי. אל תהרגו אותו!"

אבל היהודי הסורי מחה: "אינכם יכולים להרוג אותו. השחר כבר עלה, והוא הגיע באיחור. אני הערב שלו. אתם חייבים להרוג אותי במקומו!"

כל אחד מהם היה נחוש בדעתו באותו מידה. "הרגו אותי!" "לא, הרגו אותי במקומו!". התליין לא ידע מה לעשות. קמה מהומה בקהל.

לבסוף, קראו לקיסר. בפליאה ותדהמה הוא פנה לשניהם ואמר, "אשחרר את שניכם בתנאי אחד. שתהפכו אותי לחבר השלישי שלכם!"

החבר השלישי האולטימטיבי

המלך היהודי אחאב, למרות היותו רשע גמור, הצליח במלחמה יותר מכל מלך אחר. מדוע? כיוון שתחת אחאב, העם היהודי היה מאוחד. אחדות היא התכונה הרצויה ביותר בעיני א-לוהים עבור ילדיו. אם נהיה מאוחדים, כוחו של א-לוהים יהיה עמנו.

מסיבה זו, הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" מסתיים במילים "אני ה'".

גם ההפך הוא הנכון: כשהעם היהודי נלחם בינו לבין עצמו, אנו מאבדים את כוחו של א-לוהים. לפיכך, האויבים הבוגדניים והגרועים מכל עבורנו, הנם סכסוכים ומריבות בתוך העם היהודי עצמו. אויבים אלו מונעים מאתנו להיות כוח דומיננטי, שיכול לקרב את העולם לא-לוהים, והופך אותנו לחבורה חסרת תועלת של אנשים המרוכזים בעצמם.

מסיבה זו, הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" מסתיים במילים "אני ה'". כיוון שאחדות וחברות הן כה יקרות, שאפילו א-לוהים רוצה להיות חלק מהן. הוא רוצה להיות החבר השלישי.

כשאנו מאוחדים, א-לוהים עמנו. כשאנו מפולגים, אנו לבדנו - איש איש לעצמו.