כולנו מכירים את "קריאת שמע", הצהרת האמונים היהודית: "שמע ישראל, ה' א-לוהינו, ה' אחד" (דברים ו, ד).

על מנת להבין את מהות הא-לוהות, חיוני להבין את משמעות האחדות, את היותו – אחד. הרמב"ם כותב, כי למעשה, הדרגה הגבוהה ביותר של חכמה שיכול בן אנוש להשיג, היא הבנה זו, של "אֶחַדותו" של א-לוהים. מדוע חשובה הבנה זו כל כך באמונתנו? מדוע קוראים "קריאת שמע" פעמיים ביום, ושואפים שאלו יהיו מלותינו האחרונות, לפני מותנו? האם זה באמת משנה שא-לוהים הוא אחד ולא שלושה?

תלות לעומת עצמאות

לפני בריאת העולם, רק א-לוהים היה קיים. לא הייתה בנמצא כל ישות אחרת, נפרדת. גם לאחר הבריאה, כל מה שהיה בעולם, היה עדיין חלק מא-לוהים.

ההבדל היחידי היה, שבאמצעות נס הבריאה, העניק א-לוהים רצון חופשי לכל אדם. רצון זה מספק לנו את היכולת הייחודית, לחשוב בעצמנו ולבחור כיצד לפעול בהתאם לכך.

יש לנו אמנם אוטונומיה מסוימת, אך עדיין אנו חלק מא-לוהים, משום שהוא הדבר היחיד שקיים.

מדוע אם כך נוצרנו כישות נפרדת מא-לוהים?

מטרת הבריאה היא להוסיף הנאה. ההנאה הנעלה ביותר, היא התלות בא-לוהים.

רבי משה חיים לוצאטו, החכם בן המאה ה-18 מאיטליה, מסביר זאת בספרו "מסילת ישרים": מטרת הבריאה היא להוסיף הנאה. ההנאה הנעלה ביותר, היא ה"חיבור" לא-לוהים, ההכרה שאנו חלק ממשהו אינסופי ונצחי. כיצד באה לידי ביטוי הנאה זו באופן המרבי? היא באה לידי ביטוי בעולם בו הנשמה היא המובילה, שם אנו רואים בבירור את אחדותו של א-לוהים ומכירים בקשר ובחיבור המוחלט שלנו אליו, כפי שהיה מאז ומעולם.

האוטונומיה שיש לנו בעולם (הרצון החופשי), עשויה להטעות אותנו ולגרום לנו לחשוב, שיש משהו מעבר לא-לוהים. לפיכך, ההתגברות על האשליה, וההבנה שהדבר היחידי שקיים הוא א-לוהים ושהוא אחד – היא אתגר נצחי, שנמשך כל חיינו.

הרוע אינו נפרד

המצווה התמידית השניה, "אל תאמינו באלים אחרים", עסקה ביצר הרע ובנטייה ההרסנית להתרחק מא-לוהים. אמרנו שזוהי טעות ללכת בעקבות היצר הרע, משום שהוא אשליה, סיפוק רגעי שמזיק לנו בטווח הארוך.

המצווה בה אנו עוסקים – "א-לוהים הוא אחד", לוקחת אותנו צעד נוסף קדימה. אם היצר הרע קיים, הוא חייב להיות חלק מא-לוהים. ואם הוא חלק מא-לוהים, הוא טוב מעצם הגדרתו. אם כך נשאלת השאלה: היתכן שיצר הרע הוא טוב?

חשבו על ספורטאי, אלוף בקפיצה לגובה. כשהמאמן מרים את הרף, האם הוא מנסה להקשות על הספורטאי, או להפיק ממנו את המיטב? מובן שהמאמן רוצה שהספורטאי יצליח! ואם הוא אכן מאמן טוב, הוא ידע מתי הזמן הנכון להרים את הרף. כמובן שהספורטאי עלול להיכשל במשימה, אך המאמן יודע, שעם מספיק ריכוז ומאמץ, הספורטאי יצליח.

מכיוון שמטרת הבריאה היא הנאה נצחית, ייעודו של יצר הרע כנראה, לאפשר לנו הנאה נוספת. כך שגם אם נדמה לנו, שהיצר הרע גורם לנו להתרחק מא-לוהים, הוא למעשה מספק לנו הזדמנות להתקרב אליו. הרוע נותן לנו הזדמנות נוספת להילחם למען האמת, ואנחנו בהחלט יכולים ליהנות מגילוי זה.

בלי "אתגר", אין הערכה למי שעושה את הדבר הנכון. כל האתגרים, כל המטרדים, כל אלה מכוונים אך ורק כדי להפיק את המיטב מכם, לא כדי להפיל אתכם בפח.

זוהי אחת האמיתות המוחלטות של היהדות: א-לוהים לעולם אינו מעמיד בפניכם אתגר שהינו קשה מדי. למדו לקרוא את המסר שהחיים מציבים בפניכם. כשיצר הרע בא ומפתה אתכם לחטוא, הוא באמת אומר: "לפניכם אתגר. בואו ונראה איך אתם מתגברים עליו".

רע וטוב נובעים מאותו מקור

הסיבה לאי הבנתנו את הרוע, היא יחסנו הרציני מדי כלפיו. אנו רואים בו קול עצמאי. אך זוהי אשליה בלבד. למשל, אם אתם אומרים: "הייתי רוצה ללמוד היום, אבל יש לי כאב ראש, ואני לא מסוגל/ת לעשות את זה".

זוהי אי הבנה של "א-לוהים הוא אחד". האם כאב הראש הוא מטרד שהגיע ממאדים? מובן שלא! כל יעודו של כאב ראש זה, הוא לקרב אתכם יותר לא-לוהים, לא פחות מכל תפילה, צדקה או הזדמנות אחרת למעשה טוב.

מדוע כאב ראש, אם כך? לצמיחה רוחנית ישנם היבטים רבים, ויש שיעור מסוים שכאב ראש זה בא ללמד אתכם. חלק מתפקידכם הוא להבין, מהו אותו שיעור. כל מה שקורה בחיים הוא חלק מאותה מערכת, מאותו "פאזל". הכול נובע מאותו מקור, ולכול אותה מטרה. הפאזל כמובן, מורכב מחלקים שונים, מעין "שרירים רוחניים", אותם יש לפתח ולתרגל. אפילו "רע" ו"טוב"? כן, לכולם מטרה זהה.

בימי קדם, כשבית המקדש היה קיים, אדם שנחלץ ממצב קשה, למשל, אדם שחלה והחלים, היה מביא מנחת הודיה לבית המקדש. מובן לנו שהאדם מודה לא-לוהים על השיפור במצבו, אבל הי, רגע, א-לוהים הוא זה שגרם למחלתו מלכתחילה!

בזכות אותן תלאות, הוא כעת אדם חזק יותר, חכם יותר, ויש בו יותר חמלה.

אנו מודים לו גם על כך. קשה ככל שהיה מצבו באותה עת, המחלה והקשיים שעברו על אותו אדם באותה תקופה, הם בדיוק מה שאותו אדם היה צריך במארג חייו. בזכות אותן תלאות, הוא כעת אדם חזק יותר, חכם יותר, ויש בו יותר חמלה.

אנו, בני האדם, נוטים לחפש את הדרך הקלה, ושמחים למצוא תירוץ "לוותר". כאב הראש מקשה על הריכוז, ואנו חושבים שיש לנו תירוץ להפסיק. אך האמת היא, שהכול חלק מ"א-לוהים הוא אחד", ולפיכך זוהי הזדמנות להתמודד עם אתגר חדש.

הדבר חל גם על הצבת מטרות בחיים. מובן שעלינו להציב לנו יעדי משנה, סימני דרך, כדי להעניק משמעות להתקדמותנו. אך אל לנו לחרות תוכניות אלה באבן. עליהן להיות גמישות דיין כדי שנוכל לקבל אתגרים חדשים. זוהי דרכו של א-לוהים לכוון ולהוליך אותנו. הוא עשוי "לשנות את מזג האוויר", כדי לוודא שנפנה לכיוון הנכון. אך אם התוכניות נוקשות כל כך, ואין בהן מקום לשינויים, הדבר מבטא חוסר אמונה ב"א-לוהים הוא אחד".

עלינו להיאבק כל הזמן באשליה, שכוחות הרע והטוב נאבקים זה בזה. במציאות, כל התרחשות בחיים מכוונת אותנו לאותה דרך.

הזולת גם הוא בתחום אחריותנו

התלמוד שואל: מדוע נוצר אדם לבדו? כדי שכל אחד יוכל לומר 'כל העולם כולו נוצר למעני'. זה לא אגוצנטרי קצת?

למעשה, ההפך הוא הנכון! זוהי הכרה בכך, שהעולם כולו, כולל צרכיו של כל בן אנוש, נוצר עבורכם. כל מה שמתקיים עלי אדמות, הבעיות והיופי כאחד, מציע לכם הזדמנות חדשה. הכול נתפר למידותיכם בידי א-לוהים.

כל חוויה שנקרית בדרככם היא הזדמנות ללמוד משהו, בשעה בה אתם זקוקים לשיעור זה יותר מכול. התבוננו מסביבכם, בכל דבר ודבר, ושאלו: "מה זה אומר לי?" מדוע זה נשלח אליי לכאן, כחלק מהדרך שעליי לעבור בדרך לשלמות?"

אם א-לוהים נותן לכם יותר מדי משימות בעת ובעונה אחת, עליכם לדעת במי מהן הוא רוצה שתבחרו. מהו האיזון הנכון? הדילמה עצמה נשלחה בידי א-לוהים, במטרה לעזור לכם לצמוח. היא לא נשלחה בידי כוח עוין, שעומד בדרככם. לא מדובר בהיבטים שונים בחיים, שעלינו למצוא ביניהם את דרך הביניים. "הייתי רוצה, אבל..." אין דבר כזה. לפניכם טווח שלם של אפשרויות, ומתוכן יש אפשרות אחת שמתאימה לכם וליכולותיכם.

אל תעדיפו נוחות רגשית או גופנית על פני התמודדות עם האתגר.

המפתח לקבלת החלטה זו הוא היותכם כנים עם עצמכם. אל תעדיפו נוחות רגשית או גופנית על פני התמודדות עם האתגר.

קחו לדוגמא מצב בו אתם אומרים: "אני יודע שעליי ללמוד ולהחכים וגם לעזור לזולת, אבל אם אעשה זאת, לא אוכל להתפרנס בעצמי". האם אתם טוענים בכך שיש כוחות שונים בעולם? כך נראית משוואה זו: א-לוהים נתן לכם את האחריות לפרנסת המשפחה; הוא נתן לכם את האחריות לסייע לשינוי העולם; ואת האחריות להכיר אותו באמצעות לימוד התורה.

עכשיו, איך תצליחו לעשות את כל זאת? מה רוצה א-לוהים שתבחרו? מתי לעשות זאת? ומהו היחס הנכון בין כל אלה? אלו השאלות שעומדות בפניכם.

אנו אומרים את "קריאת שמע" פעמיים ביום כדי לחזור ולחדש את תפיסתנו כי "א-לוהים הוא אחד". זאת משום, שעלינו לחיות במציאות זו 24 שעות ביממה, ולהילחם בפיתוי המתמיד לומר: "הייתי רוצה ללמוד, אבל אני עייף/ה. הייתי רוצה לעשות מעשה טוב, אבל אני לא מרגיש/ה טוב".

תפיסת "א-לוהים הוא אחד" דורשת מאיתנו לשבץ את הכול במשוואה זו, כולל כאב הראש, ולנקוט בגישה הנכונה. אנחנו לא מנהלים חיים כפולים, לעצמנו ולדת. החיים הם מארג אחד.

אפילו המוות יכול לקרב לא-לוהים

התלמוד מספר את סיפורו המדהים של רבי עקיבא. לפני קרוב לאלפיים שנה, ניסו הרומאים למחוק את היהדות מעל פני האדמה, ואסרו על לימוד התורה. רבי עקיבא לא יכול היה לשאת את המחשבה שייאלץ לנטוש את לימוד התורה, הוא קיבץ כמה מתלמידיו ולימד אותם תורה.

הרומאים אסרו את רבי עקיבא והוציאו אותו להורג באכזריות, כשהם פושטים את עורו מעליו במסרקות ברזל. תוך כדי עינויי תופת אלה, קרא רבי עקיבא בשמחה את "קריאת שמע": "שמע ישראל, ה' א-לוהינו, ה' אחד".

תלמידיו המזועזעים שאלוהו: "רבי, כיצד אתה יכול להלל את א-לוהים כשאתה מתענה כל כך?"

ענה רבי עקיבא: "כל חיי האמנתי שאדם צריך לתת את כל כולו לא-לוהים. כעת, משנתנה לי האפשרות, אני שמח לעשות זאת!"

האם רבי עקיבא לא רצה לחיות? מיתה אינה מטרת החיים, בוודאי שלא! אנו שואפים להתקרב לא-לוהים, ומהרגע שתם זמננו בעולם הזה, אין לנו מה להשיג יותר. המוות הוא ההיבט היחיד בחיים, שמרחיק אותנו ממטרה זו. כל דבר אחר יכול להיחשב לאתגר, להזדמנות, לדרך נוספת להתקרב לא-לוהים. אך לא המוות. המוות קוטע את תהליך הגדילה. אתם יכולים להגיע אך ורק לרמה שאליה הגעתם במהלך חייכם, וזוהי הרמה בה תישארו לנצח.

לפיכך, אם יש משהו שאל לו לאדם לרצות, זהו המוות. לכן היו תלמידיו של רבי עקיבא נבוכים כל כך.

לפיכך, אם יש משהו שאל לו לאדם לרצות, זהו המוות. לכן היו תלמידיו של רבי עקיבא נבוכים כל כך. הם שאלו: "רבי, אנו מבינים את כוחו של קידוש השם. אך מהיכן השמחה? אין לך יותר לאן לצמוח!"

אין כל ספק שרבי עקיבא רצה לחיות, ושהוא העריך את החיים יותר משאנו נוכל להעריך אותם אי פעם. אך רבי עקיבא לימד את תלמידיו, שגם אם נדמה שהמוות מנוגד לתהליך הצמיחה – הקרבת תהליך הצמיחה למען הא-ל, היא בעצמה הדרגה הגבוהה ביותר של צמיחה, שניתן להגיע אליה. האם אתם מוכנים לוותר על כל ההזדמנויות להתקרב לא-לוהים, פשוט מפני שזהו רצונו? זהו הדבר שמקרב אתכם אליו יותר מכול. למעשה, אתם נעים בכיוון הנכון במהירות הבזק.

כשמשהו מונע מבעדנו ללמוד או לצמוח בצורה נוחה, אנו נוטים לחשוב שהוא נובע ממקור אחר. אך רבי עקיבא לימד אותנו שיעור חשוב במצוות "א-לוהים הוא אחד": לא חשוב מהן הנסיבות – גם אם הן מקשות על הלימוד, הצמיחה, המודעות – עדיין הן מספקות לנו הזדמנות, צעד נוסף בדרך לא-לוהים.

כמובן שדינו של כאב ראש אינו כדין גסיסה. אך מבחינה פילוסופית, זהו אותו רעיון.

אם א-לוהים הוא אחד, אין ממה לפחד

בתפילת מנחה בשבת, אומרים: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל". תפילה זו עוסקת באחרית הימים, כשהעם היהודי יתאחד, יפעל יחדיו בהרמוניה למען מטרה אחת, וכל האנושות תכיר בכך שהכול נובע מא-לוהים.

בחיי היומיום שלנו, תכופות אנו נקרעים בין כיוון אחד לכיוון אחר. אך מה קורה כשאנו מבינים שהעולם כולו מתקיים למען מטרה אחת? התפילה מספרת לנו, שהתעלות זו נקראת מנוחת שלום. השלווה האמיתית, המנוחה והנחלה.

אתגרים שונים מאלה שציפינו להם מפתיעים אותנו, תופסים אותנו כשאיננו מוכנים להם. ואז אנו מתחילים לקלוט את המסרים הלא נכונים. אך אם אתם יודעים את האמת, לא תחששו מהפתעות. אם אתם יודעים שכל מה "שעומד בדרככם" הוא חלק מהתוכנית הא-לוהית, דבר בעצם, לא יעמוד בדרככם.

השקפה זו מביאה עימה תחושת ביטחון עמוקה. אם אתם יודעים, שכל מה שא-לוהים שולח לכם הוא נכון ומתאים – אין ממה לפחד. שלמה המלך אמר, שעלינו לפחד רק מדבר אחד: שנשכח את היותו של א-לוהים אחד.

ביום זה אנו מבינים, בצורה העמוקה ביותר, שא-לוהים ברא את העולם.

תפילת השבת מדברת גם על "מנוחת אמת ואמונה" – שלום וביטחון אמיתיים. ביום השבת, אנו מפסיקים את מאמצינו היומיים לעצב את דמותו של העולם, ולחילופין, נותנים לדברים לזרום בדרכם הטבעית. ביום זה אנו מבינים, בצורה העמוקה ביותר, שא-לוהים ברא את העולם, ושלבריאה כולה מטרה אחת.

הידיעה הברורה ש"א-לוהים הוא אחד", מעניקה לנו שלוות נפש שבעה ימים בשבוע. כמובן שעלינו להתאמץ כדי לגלות מה נכון, וכדי למצוא בעצמנו את הכוחות לעשות זאת. אך לפחות איננו חשים, שאנו נאבקים בכוח שמחוצה לנו. אינכם מאבדים את "הצפון", את מטרותיכם, רק משום ש"הדברים לא הסתדרו". אין דבר כזה. הקשיים אינם אלא אתגרים חדשים בדרככם לשלמות.

המכשולים היחידים שעלולים לעמוד בדרככם, הם אלה שתציבו בעצמכם, אם לא תאמינו בכך שהדברים נשלחים אליכם בידי בורא עולם.

אם כך, מדוע מצוות "א-לוהים הוא אחד" היא כל כך חשובה? משום שהאמת היא, שאין דבר אחר פרט לא-לוהים. א-לוהים הוא הכול.