במהלך 2,000 שנות גלות, היו ליהודים הזדמנויות רבות להפגין את אומץ לבם ולדבוק באמונתם היהודית. 

היכן מצאו אבותינו את הכוח לסכן את חייהם על מנת שלא לקבל על עצמם אמונה אחרת?

דפי ההיסטוריה היהודית מלאים באלפי אנשים כאלו. שכן, מאז ומתמיד הקריבו יהודים את חייהם למען היהדות – בתקופת האינקוויזיציה, מסעי הצלב, הפוגרומים או אלפי הגירושים והרדיפות האחרות.

לאוזניים מערביות, הקרבת החיים למען האמונה נשמעת כפעולה קיצונית מדי! השאלה היא האם יש סיבה והגיון למעשיהם של אבותינו. היכן מצאו אבותינו את הכוח לסכן את חייהם על מנת שלא לקבל על עצמם אמונה אחרת?

רבי עקיבא וקריאת "שמע"

אחת הסיפורים המרתקים ביותר ביהדות הוא סיפור חייו של רבי עקיבא. למרות שרבי עקיבא החל ללמוד קרוא וכתוב רק בגיל 40, הוא ניגש לעניין בנחישות כה גדולה, שהפך לחכם הגדול ביותר בתקופת התלמוד.

במאה הראשונה ניסו הרומאים למחוק את היהדות מעל פני האדמה וחוקקו חוקים האוסרים על לימוד תורה. אולם, כהתרסה נגד חוקים אלה, אסף רבי עקיבא את כל תלמידיו ולימד אותם תורה.

הרומאים אסרו את רבי עקיבא והוציאו אותו להורג באכזריות רבה, על ידי הפשטת עורו מעליו בקלשוני ברזל.

בעודו מתענה, קרא רבי עקיבא בשמחה את קריאת "שמע" – "שמע ישראל, ה' א-לוהינו, ה' אחד".

תלמידיו קראו: "רבי, האין די בכך שאנו מוסרים את חיינו למען א-לוהים, האם עלינו לעשות זאת בהתלהבות?!"

ענה רבי עקיבא: "כל חיי שאפתי להגיע לרמת מסירות כזאת, בה אקדש את שם א-לוהים בחיי. כעת, משניתנה לי ההזדמנות, אני עושה זאת בשמחה!"

האם היה רבי עקיבא על-אנושי? כיצד ייתכן ש"הזדמנות" זו הסבה לו אושר כה רב, אושר שהעלים לחלוטין את ייסורי התופת?

ליהנות מהחיים

עקרון בסיסי ביהדות הוא, שאין באפשרותו של האדם לעשות דבר למען א-לוהים, שכן לא-לוהים אין צרכים. למרות זאת, הוא נותן לנו הכל – אוויר לנשימה, מים, מזון, אור השמש ועוד. הכל נועד בשבילנו, ואת התורה הוא נתן לנו כאוסף של הנחיות להפקת מירב ההנאה מהחיים.

בתפילת "שמע ישראל", שבועת האמונים היהודית, אנו מצווים לאהוב את א-לוהים בכל נפשנו. עלינו להיות מוכנים להקריב את חיינו – העיקר שלא להתכחש לא-לוהים.

אם המצוות נועדו להסב לנו הנאה... מהי ההנאה שבוויתור על החיים?!

זוהי ההנאה שבבהירות ובמחויבות. אם באפשרותכם לייחס לדבר מסוים חשיבות כה גדולה שאתם מוכנים להקריב את חייכם למענו, הרי שלחייכם יש מטרה, כיוון ומשמעות. רק כשתדעו עבור מה אתם מוכנים למות, תתחילו באמת לחיות.

תענוגות חומריים הם נחמדים, אך הם לא משתווים לתענוגות הנעלים יותר של אהבה ומציאת משמעות. לדוגמה, תארו לעצמכם שמישהו מציע לשלם לכם 10 מיליון דולר עבור אחד מילדיכם. לאחר שתדחו את ההצעה, ייתכן שתהיו המומים מערכו של אותו ילד – ערך שהוא מעבר לכל מחיר! ברמה האינטלקטואלית, קרוב לוודאי שתמיד ידעתם כי ילדכם יקר לכם, אולם כעת ידיעה זו הופכת להיות מוחשית.

באופן דומה, אם תהיה לכם בחיים מטרה כה נעלה, עבורה תהיו מוכנים למסור את כל כספכם או אפילו את נפשכם, החיים שלכם יראו אחרת לגמרי. כאשר תחיו למען אותה המטרה, החיים שלכם יהפכו להיות מלאי עוצמה ואושר בל יתוארו.

זהו סוד הגבורה היהודית. זוהי הסיבה לכך שיהודים כה רבים במהלך ההיסטוריה שילמו בחייהם על אמונתם. כיוון שוויתור על החיים למען הא-ל, הוא אושר גדול יותר... מאשר החיים בלעדיו.

חיים למען מה שמוכנים למות עבורו

פגשתי פעם אדם שחי על פי העיקרון הזה:

זאב חי בארץ כשהבריטים היו עדיין בשלטון והוא היה חבר בתנועת המחתרת היהודית, שפעלה לגירוש הבריטים בכוח הזרוע.

במהלך ארבע שנות חברותו של זאב במחתרת, הוא התנתק לחלוטין מחבריו וממשפחתו – כיוון שתפקידו היה כרוך בנסיעות רבות והוא לא יכול היה לשהות במקום אחד מספיק זמן בכדי שיוכל לקרוא לו "בית". מדי יום הוא הלך ברחוב, כשעליו להיזהר ולהישמר כיוון שהבריטים עצרו ללא הרף אנשים וערכו עליהם חיפוש. כל יהודי שנמצא נושא אקדח היה אשם בפשע חמור.

יום אחד, ערכו הבריטים פשיטה פתאומית וזאב נעצר. הבריטים הבינו כי הוא משתייך למחתרת ועינו אותו, כדי להוציא ממנו את שמות חבריו. כתוצאה מהעינויים, זאב איבד רגל.

הרגשתי חי לחלוטין, יותר מכפי שהרגשתי כל חיי. חייתי למען דבר שהייתי מוכן למות למענו".

בשנת 1948, כשהבריטים עזבו, זאב שוחרר. הוא נשא אישה, הקים עסק וגידל משפחה לתפארת.

לדבריו:

"במבט לאחור על חיי, התקופה הטובה ביותר הייתה, ללא ספק, תקופת חברותי במחתרת היהודית. נכון, בחלק גדול מהזמן היו חיי עלובים למדי. אולם, בכל רגע הרגשתי חי לחלוטין, יותר מכפי שהרגשתי כל חיי. חייתי למען דבר שהייתי מוכן למות למענו".

הנאה לעומת נוחות

נוחות היא דבר נחמד, אך לא משמעותי.

כל טיפש מסוגל בהחלט לחיות חיי נוחות: הוא לא סובל יותר מדי, הוא אוהב גלידה, עלבונות חולפים מעליו מבלי לפגוע בו והוא תמיד מסתובב עם חיוך על פניו... החיים שלו נ-ה-ד-ר-י-ם.

אבל הוא לא חווה הנאה גדולה, מעבר לטעמה של הגלידה. חסרה לו היכולת להעריך את התענוגות הנעלים יותר, שהם מעבר לעולם החומר – מערכות יחסים, משמעות ורוחניות.

במוקדם או במאוחר, כל אדם נאלץ להתמודד עם השאלה הקשה מכל: "מה הטעם לחיי?"

חיים למען הנאה חומרית ונוחות אינם באמת חיים. כמו כן, עלינו להבין את המשמעות הקיומית העמוקה יותר של החיים. שכן במוקדם או במאוחר, כל אדם נאלץ להתמודד עם השאלה הקשה מכל: "מה הטעם לחיי?"

"טעם החיים" על פי היהדות

קבוצות רבות ברחבי העולם מוכנות להקריב את חייהן למען מטרות שונות. האיראנים, העיראקים, האפגניסטנים, הצפון-קוריאנים, הכורדים... הרשימה היא אינסופית. אם כן, מה כה מיוחד בעם היהודי?

במהלך השנים, הייעוד והמשימה של האומה היהודית היו ללמד את עיקרי האמונה בא-ל אחד. היהודים לא מוסרים את חייהם למען עצמם, אלא למען האנושות כולה. על ידי הפצת מסר המונותאיזם ואהבת הזולת, אנו ממשיכים להיות "אור לגויים" וכך, משמרים את התקווה לשלום עולמי.

תפיסה זו הייתה כה ברורה ומוחשית עבור היהודים, שהיא העניקה להם הנאה רבה יותר מכל הנאה חומרית אחרת.

רבי עקיבא הבין זאת. כשהתבקש לוותר על חייו למען א-לוהיו, הוא הבין את הרעיון בצורה כה ברורה, שהשמחה הציפה אותו. הוא ידע שהוא מתאחד עם משהו גדול ויקר יותר מאשר חייו הוא.

למרות הרדיפות האיומות, היהודים תמיד הוקירו את החיים, כיוון שהבינו את כוחם לשנות את העולם. עם זאת, בשעת סכנה (כגון המרת הדת או סכנת חיים), ידעו היהודים שעליהם להילחם או למות למען הפצת המסר של היהדות.

ללא העקשנות והדבקוּת הבלתי נדלות הללו, לעולם לא היה מצליח העם היהודי להשפיע בצורה כה עזה על הרעיונות והערכים של התרבות העולמית.

אבות-אבותינו הבינו זאת, ולכן אנו כאן היום כיהודים.

זו הסיבה שאנו מלמדים את ילדינו את תפילת "שמע": "שמע ישראל, ה' א-לוהינו, ה' אחד".

אם ברצונכם לחיות, היו אמיתיים. דעו למען איזו מטרה אתם מוכנים להקריב את חייכם. אז חייכם יהיו חיים ותוכלו להפיק את ההנאה הנשגבת ביותר מעצם קיומכם.

שייקספיר אמר, "הפחדן מת פעמים רבות, אך האמיץ מת פעם אחת בלבד".

כולנו נמות בסופו של דבר. השאלה היא, האם אתם רוצים לחיות?