המלך בשדה, מופיע ומגיע עד אלי.

יש בזה משהו מרגש ומעצים. מפגש רצוף וצרוף של 40 ימי קירבה שאין כמותם.

40 יום שהוא פה נמצא רק בשבילי, נוכח כל כולו ,טוב ומיטיב, קשוב וממתין לשובי.  

ואני, איפה אני? אני עסוקה בהמון דברים מאוד חשובים:

בלהתאים את החולצה  למכנסים, את השמלה לגרביים, את האגרטל עם הפרחים למפה החדשה, לעשות תוספות משובחות ומנות אחרונות.

כן אלוקים, אמנם אני מבינה שגם אלו נחשבים הכנות ליום הדין. והן רוחניות לגמרי .

ובכל זאת, נכספה נפשי וגם כלתה והתיישבתי לרגעים של שקט, לעשות חשבון נפש.

לקחתי דף ועט ורשמתי.

(למי שעושה את זה בבית: אפשר לחלק את זה לאין סוף קטגוריות לפי בחירה אישית).  אני בחרתי בשתי קטגורית בלבד:

החשבון והנפש - הנפש והחשבון.

הסתכלתי ככה אחורה על השנה שחלפה וביקשתי ללמוד ממנה קצת לעתיד:

התבוננתי על ה"מעשרות" שלי – אמנם כשמדברים על מעשר- תרומה של עשירית מרווחי, מדובר בכסף, אבל חשבתי כמה אני נותנת לא רק מכספי, אלא מזמני, מהידע שלי, מניצול יום העבודה שלי, מהכישורים שלי ועוד, לאחר.   

כמה שעות מבוזבזות היו לי בשיחות טלפון שלא קידמו אותי ואת העולם לשום מקום, מול כמה שיחות טלפון איכותיות שיכולתי לעשות עם סבתי או שכנתי המבוגרת.

שמעתי פעם על מכרה שקיבלה על עצמה לנצל היטב את יום עבודה מתוך הידיעה שיש לה רגעי "שפל" ביום, רגעים לא מנוצלים – או שמנוצלים לבזבוז וריק ולכן היא קיבלה על עצמה לסייע לקרובת משפחה אלמנה שמתקשה בכל הטיפסולוגיה והבירוקרטיה הנדרשת.

וכך, במקום לתת לזמן לזלוג לעוד אתר מתכונים, קניות או פייסבוק – היא בחרה להרים טלפון לפקידה בעירייה, בבנק, ובקופת חולים ובכך לסייע לחברתה האלמנה ולהקל מעליה במעט.

כמה אור זה הוסיף בעולם, כמה חסד ועזרה, כמה חיסכון ומשאבים מיותרים לאותה האלמנה.

עולם ומלואו.

כמה קניות מיותרות שנקנו מתוך דחף וסיפוק רגעי וכעת החפצים האלו יושבים כאבן שאין לה הופכין.

שמעתי מידידה יקרה שכשהיא נופלת עם קנייה לא טובה, היא פשוט תורמת אותה מיד וככה חוסכת מעצמה את עוגמת הנפש המיותרת ומאידך שמחה ומתרגשת להעניק את הקנייה לנזקק שבסביבה.

נחשפתי גם לחברה טובה שבימי סוף עונה היתה לוקחת את הכסף מקופת הצדקה הביתית והולכת עם זה לקניון וקונה פריטים חדשים לילדים בשכונה. והסבירה את עצמה: גם הנפש וגם הרוח ניצחו. קניות - זה קצת אובססיה בשבילי, אז לפחות במקום להתפתות לעוד פריט כזה או אחר לבני משפחתי  אני ממלאה את ארון הבגדים של אמא אחרת שמפאת קשיים בפרנסה איננה מסוגלת לקנות לילדיה פרטי לבוש חדשים, (ואף לא בסוף עונה) אז זו המצווה שלי. זה נהנה וזה לא חסר.

חושבת לי אם היו פעמים שלא החזרתי לשכנתי דברים כשירדתי לבקש את אבקת האפיה ושתי ביצים באמצע הכנת העוגה. 

המשפט הזה: "סורי, אני באמצע העוגה, נדבר אח"כ..." - גרם לי לשכוח את אשר השאלתי וזה בעצם גזל. פרוטה לפרוטה מצטברת.

והיד עוד נטויה, הפנקס פתוח והיד רושמת ... 

אז אני מתיישבת ומעלה על הכתב את כל הגזלות הקטנות- בכסף ובזמן, בנפש וברוח ומבקשת מעצמי להסתכל על העבר, ללמוד ממנו ולקבל קבלה קטנה לעתיד ולרשום בפנקס ועל לוח ליבי.

כתיבה וחתימה טובה!