לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כולם רצים... – לאן?

כולם רצים... – לאן?

השבת היא הזמן, ליהנות מהאדם שהפכת להיות.

מאת

יום ששי אחר הצהריים, ואני חוצה במהירות צומת עמוסה, בניסיון להספיק כמה שליחויות אחרונות לפני כניסת השבת. אני מנסה לתכנן את המסלול היעיל ביותר, כשמולי, מכונית ספורט מגבירה מהירות ועוקפת משאית שהייתה ממש לפניה – רק כדי לעצור בחריקת בלמים, אחרי חמישה מטרים, באור אדום. נהג המשאית הממורמר צועק בכעס: "מה אתה ממהר כל-כך? לא תגיע כך לשומקום!"

עם מי הוא דיבר, עם הנהג במכונית הספורט או איתי? נראה כאילו החברה שלנו תמיד ממהרת – להגיע לאן-שהוא, לעשות משהו, לפגוש מישהו... והכול באמת חשוב, אין ספק. אבל, לפעמים, אנחנו מרגישים שהחיים שלנו מתבזבזים בריצה מתמדת, ותמהים – האם כל הריצה הזאת מובילה אותנו לאיזשהו מקום?

"להיות" או "להיעשות"

כשלמדתי פילוסופיה, אחד מנושאי השיחה הנפוצים, היה האיזון בין "להיות" לבין "להיעשות". "להיעשות" משמעותו, מרדף אינסופי אחרי מה/מי שאתה רוצה להיות. "להיות", לעומת זאת, זו חוויית החיים, התחושה וההנאה מן האדם שנהיית; מצב של רוגע ושלווה, בלי לשאוף קדימה (לפחות לא לעת עתה) – פשוט ליהנות מלחיות "איך שאתה".

לכולנו ישנם רגעי שיא כאלה – אולי בשעת בוקר מוקדמת, כשאנחנו חוטפים הצצה על ילדינו הישנים במיטותיהם.

לכולנו ישנם רגעי שיא כאלה – אולי בשעת בוקר מוקדמת, כשאנחנו חוטפים הצצה על ילדינו הישנים במיטותיהם, או כשאנחנו מביטים בעיניהם של אנשים שאנחנו אוהבים. זה הזמן שבו הדברים הקטנים בחיים, שלעיתים קרובות מידי מפריעים לנו בדרך, נמוגים אל הרקע.

אבל נראה, שככל שהחיים שלנו מתמלאים יותר ויותר, אנחנו זוכים ברגעים האלה פחות ופחות; ולמרות שאנחנו שואפים "להיות", אנחנו מכלים את חיינו ב"להיעשות", עד ש"אנחנו" האמיתיים נקברים בתוך ים המטלות.

מרכז שיווי המשקל

שבת, לעומת זאת, הוא יום של הוויה טהורה. יום שבו אנו חיים עם הדברים החשובים ביותר, שלעיתים קרובות הם גם הנדירים ביותר בחיי היומיום – הא–לוהות, המשפחה ואנחנו עצמנו. אני תמיד מסביר לילדים שלי, שכמו ש"נחום תקום" עלול ליפול מהשולחן מרוב נדנודים, כך גם אנחנו עלולים להימשך לכל כך הרבה כיוונים, עד שנאבד את שיווי המשקל. השבת מחזירה אותנו אל המציאות הפנימית של "אנחנו", ומאפשרת לנו לשלב את הישגי השבוע כחלק נוסף באישיות העצמית, ולא על חשבונה.

פירוש המלה "שבת" הוא עצירה, מנוחה (כמו שביתה), אבל, מבחינה מילולית, יש כאן גם משמעות של שיבה.

פירוש המלה "שבת" הוא עצירה, מנוחה (כמו שביתה), אבל, מבחינה מילולית, יש כאן גם משמעות של שיבה – חזרה. משהו שחוזר למקומו ולמנוחתו. ביום השבת אנחנו חוזרים הביתה, למהות קיומנו ומטפחים את מערכות היחסים האמיתיות בחיינו. כשאנחנו נחים ממצב ה"להיעשות", אנחנו מתרחקים מההפעלה המניפולטיבית של עולמנו, ונהנים מהמקום שבו אנו עומדים כעת – המקום האמיתי שלנו. מקום שלעולם לא נחזור אליו שוב, מהרגע בו תחלוף השבת.

בנוסף לכך, השבת עוזרת לנו לנתב את הכוח הרוחני שלנו, כדי להמשיך "להיעשות" בדרך נכונה ובריאה יותר, במשך השבוע הבא. מתוך תקווה, שלמסע הזה תהיה מטרה ברורה יותר, ומשמעות רבה יותר, הודות למיקוד ולהתעוררות הרוחנית שנותנת לנו השבת.

תבלין ושמו שבת

אני אוהב להשוות את השבת לחופשת השתלמות שנתית, שם כל העובדים מתחזקים ומחדשים את ההזדהות שלהם, עם מטרות החברה ותוכניותיה העסקיות. חלק מההתחזקות נובע מתוך כך שהם מבינים מהו חלקם, בהפיכת חזון החברה למציאות. שבת היא חופשת השתלמות רוחנית שבועית, וככזו יש בה כוח, לחבר אותנו אל נשמותינו ואל המשימה הקולקטיבית שלנו בעולם.

התלמוד מספר על רבי יהודה הנשיא, שהזמין את הקיסר הרומאי לסעודת שבת. הם אכלו ארוחה מעולה בת חמש מנות, ובסיומה, הקיסר ביקש את המתכונים.

במשך כל השבוע הבא, התאמץ השף הקיסרי להכין את אותם מאכלים, אבל משום מה לשום דבר לא היה אותו טעם. הקיסר שאל את רבי יהודה מהי לדעתו הסיבה.

"לשף שלך חסר תבלין חשוב!" הסביר רבי יהודה, "תבלין רוחני שאין לו שום תחליף, ולתבלין הזה קוראים – שבת."

אחרי הכול, זוהי המתיקות היקרה של הוויה אמיתית.

   

24/6/2019

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) יעל, 16/11/2005 13:12

שבת

מזל שיש אותה . אחרת אף אחד מיזמתו לא היה עוצר את הסחרחרה הזאת של 6 ימי עבודה אינטנסיביים כל כך. הענין הוא שכולם רצים , ממהרים, עובדים עד מאוחר, ולאיזו מטרה בדיוק? כלכלית? מישהו עצר לחשוב עד כמה זה שווה? האם תוחלת החיים טובה יותר? פעם היו חוזרים מהעבודה בשלוש ארבע ושאר היום היה מיועד למשפחה או לתחביבים. היום אין את זה. וכל רגע של פנאי כלומר בחופשות- מנסים להספיק כמה שיותר. או במצב גרוע יותר - משאירים את הילדים אצל הסבתא ונוסעים לבד להינפש. ומה עם הילדים? איך זה עובד עליהם? את זה נדע בעוד עשור!

 

תגובה למאמר:

  • (כתובת האימייל לא תוצג.)


  • 2000
שלח תגובה
stub