החתונה היהודית המסורתית רצופה טקסים מלאי-משמעות, המבטאים את החשיבות העמוקה ביותר של הנישואין ואת מטרתם. הטקסים הללו מסמלים את היופי שבמערכת היחסים שבין האיש לאישתו, וכן את המחוייבויות שלהם זה כלפי זו, ושל שניהם כלפי העם היהודי.

בתהליך ההכנה לקראת החתונה, החתן והכלה צריכים לשים לב לא רק לאספקטים החומריים והיומיומיים של חיי הנישואין, אלא עליהם לוודא שהם מוכנים לקראת עתידם המשותף גם ברמה הרוחנית והמוסרית.

המדריך שלהלן מסביר את הטקסים שבחתונה היהודית, בכדי לעזור לכם להבין טוב יותר את היופי והשמחה של החגיגה.

יום החתונה

הופעתו של יום החתונה מבשר את הזמן השמח והקדוש ביותר בחייו של האדם. יום זה נחשב כיום-כיפור פרטי עבור החתן והכלה, משום שביום זה, כאשר הם הופכים לנשמה חדשה ומושלמת, מתכפרות להם כל שגיאות העבר.

משום כך יש נוהגים שכמו ביום הכיפורים, גם ביום החתונה החתן והכלה צמים (מהזריחה ועד תום טקס הנישואין), ובטקס עצמו, החתן לובש "קיטל" (חלוק לבן מסורתי, שיש הנוהגים ללבוש ביום-כיפור).

קבלת פנים

נוהגים שהחתן והכלה לא נפגשים בשבוע שלפני החתונה. לשם כך, לפני טקס החופה מקיימים שתי קבלות-פנים נפרדות.

המסורת היהודית משווה את הזוג למלך ומלכה. הכלה יושבת על "כס-מלוכה", וכך מקבלת את פניהם של האורחים, והחתן מוקף אורחים ששרים ושותים לכבודו.

כיסוי פני הכלה

בחלק מקהילות ישראל השלב הבא הוא ה"בדקין" – כיסוי פני הכלה, החתן מכסה בהינומה את פניה של הכלה. ההינומה מסמלת את רעיון הצניעות, ומעבירה את המסר שללא קשר ליופי החיצוני של הכלה, הדבר החשוב הוא הנשמה והאישיות.

החתן מתקדם למקום מושבה של הכלה, כאשר בני משפחה וחברים מלווים אותו בדרכו, ומניח את ההינומה על פניה. זהו מנהג עתיק שנמצא בראש רשימה ארוכה של פעולות, אשר בעזרתן מסמל החתן את התחייבותו לכסות ולהגן על אישתו. המעשה אף מזכיר את רבקה אמנו, שכיסתה את פניה לפני שנישאה ליצחק.

החופה

טקס החתונה מתבצע מתחת לחופה, המסמלת את הבית שעתיד להיבנות עבור הזוג המיועד. החופה פתוחה מכל צדדיה, בדיוק כמו שאוהלם של אברהם ושרה היה פתוח לארבע רוחות השמים, בכדי לסמן לחברים ולקרובים שהם מוזמנים להתארח ללא הגבלה.

יש נוהגים לערוך את החופה בחוץ, תחת כיפת השמים, כסימן לברכה שניתנה ע"י א-לוהים לאברהם אבינו, שזרעו יהיה "ככוכבי השמים".

החתן והכלה לא עונדים שום תכשיט כשהם מתחת לחופה. ההתחייבות ההדדית שלהם זה כלפי זו מבוססת על אישיותם, ולא על רכושם.

מתחת החופה יש נוהגים שהכלה מקיפה את החתן שבע פעמים. במקביל לכך שהעולם נברא בשבעה ימים, הכלה כאילו בונה בזאת את קירות ביתם החדש של בני הזוג. המספר שבע מייצג גם את השלימות שתתקיים רק אם שניהם נמצאים זה עם זו. הסבר אחר הוא, ששבע ההקפות עומדות כנגד שבע הפעמים בהן הזכירה התורה: "כי יקח איש אישה".

בשלב זה נעמדת הכלה לימינו של החתן.

הקידושין

יש שני גביעים של יין הבאים לידי שימוש בטקס החתונה. הגביע הראשון מלווה את טקס הקידושין, ובסופו לוגמים ממנו בני הזוג.

היין מסמל שמחה במסורת היהודית, והוא משמש גם לקידוש שנערך בשבתות ובימים-טובים. טקס החתונה, שנקרא "קידושין", מקדש את הקשר שבין האיש לאישתו.

הטבעת

הטבעת צריכה להיות עשויה מזהב טהור, ללא קישוטים וללא פגמים, בדיוק כפי שאנו מקווים שיתנהלו חיי הנישואין – ביופי ובפשטות.

החתן לוקח את הטבעת בידו, וכששני העדים רואים אותו בבירור, הוא אומר לכלתו: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו, כדת משה וישראל". הוא עונד לה את הטבעת על האצבע-המורה של יד-ימינה. לפי ההלכה היהודית, זהו רגע מרכזי מאד בטקס הנישואין, והחל משלב זה, בני הזוג נחשבים כבעל ואשה.

שבירת הכוס

כעת מניחים על הרצפה כוס זכוכית, והחתן מנפץ אותה ברגלו. מעשה זה מייצג את האבל שלנו על חורבן בית המקדש, ומקשר בין בני הזוג לבין הגורל הלאומי והרוחני של עם ישראל. אפילו ברגעים הגדולים ביותר של אושר ושמחה, אנו מזכירים לעצמנו את הפסוק מספר תהילים: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי...".

(בחוץ לארץ, שוברים את הכוס מאוחר יותר, לאחר שבע הברכות).

הכתובה

בשלב זה מקריאים את הכתובה (חוזה הנישואין) בשפה הארמית המקורית שבה היא נכתבה. החתן למעשה מקבל על עצמו מספר תחומי אחריות, המפורטים בכתובה. ההתחייבויות העיקריות שלו הן לספק אוכל, הגנה ומלבושים עבור אישתו, ולהיות קשוב לצרכיה הרגשיים. הגנה על זכויותיה של האישה היהודיה היא כל כך חשובה, שהנישואין אינם מושלמים עד שיושלם חוזה זה.

על חוזה הכתובה חותמים שני עדים, ויש לו תוקף חוקי ומחייב. הכתובה היא רכושה של הכלה, ויש לוודא שתהיה בחזקתה לאורך כל חיי הנישואין. לעיתים קרובות היא נכתבת כחפץ אומנות יפה ומעוטר, שניתן למסגר ולתלות בבית.

הקראת הכתובה מפרידה בין חלקו הראשון של הטקס – הקידושין, לבין חלקו השני – הנישואין.

שבע הברכות

כעת מברכים את שבע הברכות על כוס היין השניה. הנושא של הברכות מקשר בין החתן והכלה לבין אמונתנו בא-לוהים כבורא העולם, כיוצר השמחה והאהבה, וכגואל הנצחי של עם ישראל.

ברכות אלו נאמרות על ידי הרב, או על ידי אורחים אחרים שהמשפחה מעוניינת לכבד.

בסוף שבע הברכות, שוב שותים החתן והכלה מכוס היין.

ייחוד

רבים נוהגים שלאחר החופה מלווים את בני הזוג לחדר פרטי, ונותנים להם להיות שם לבד בפעם הראשונה. הרגעים הראשונים של התבודדותם, מסמנים את זכותם החדשה של החתן והכלה לחיות יחד כבעל ואישה.

הסעודה

יש מצווה לשמח את החתן והכלה ביום חתונתם. האורחים חוגגים בשירים ובריקודים עם הזוג החדש. בכדי להגביר את השמחה, ישנם אורחים שמראים את כישוריהם באקרובטיקה ולהטוטים.

בסוף הארוחה, מברכים את ברכת המזון, וחוזרים שוב על שבע הברכות.

בשבוע שלאחר החתונה, נהוג שקרובי המשפחה והחברים מארגנים סעודות חגיגיות לכבוד החתן והכלה - "השבוע של שבע הברכות", משום שהברכות הללו (או חלקן, לפי מנהג חלק מהעדות) נאמרות בסופה של כל ארוחה חגיגית באותו השבוע.