רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מעגל החיים

"תיאוריית המעגלים" לניחום בשעת משבר

כ״ח באדר ב׳ ה׳תשע״ד כ״ח באדר ב׳ ה׳תשע״ד 30/03/2014 | מאת אפרם גולדברג

מתכון מבריק לניחום אנשים בשעת משבר, שמבהיר דברים שאנחנו יודעים באופן אינטואיטיבי, ובכל זאת נכשלים בביצועם.

יצא לי להיתקל במספר סרטונים שהועלו ליוטיוב, שלועגים לדברים המטופשים שאנשים אומרים לפעמים כשהם מבקרים חבר חולה או מנחמים אבל. דברים כמו "הכרתי מישהו שהיה חולה במחלה שלך. הוא סבל נורא ומת אחרי זמן קצר. אני מקווה שזה לא יקרה לך". או "מצטער שנפטר לך ילד. לפחות יש לך עוד ילדים בריאים שאתה יכול לשמוח בהם." אני מכיר אישה ששיתפה את בני משפחתה וחברותיה ברשימה של עשרת הדברים האבסורדיים ביותר שאנשים אמרו לה כשהיא ישבה שבעה.

מובן שלאנשים שאמרו את הדברים הנמהרים וחסרי המחשבה הללו לא היתה כוונת זדון, ואין ספק שהם באמת יזדעזעו אם יתברר להם שהם ציערו את האבלים במקום להקל עליהם. אני לא חושב שההערות האלה נובעות מרשעות, אלא מרצון כן ואמיתי לנחם, ויחד עם זה חוסר יכולת למצוא את הדבר הנכון לומר.

פסיכולוגית קלינית בשם סוזן סילק, פרסמה לאחרונה את "תיאוריית המעגלים" הנפלאה שלה, לעזרת אנשים בזמן משבר:

"ציירו עיגול. זהו המעגל המרכזי. בתוכו, כתבו את שמו של האדם שעומד במרכז הטראומה הנוכחית. כעת ציירו מעגל גדול יותר מסביבו. במעגל הזה כתבו את שמו של האדם השני הקרוב ביותר לאסון. חזרו על התהליך כמה פעמים שתצטרכו. בכל מעגל גדול יותר, הכניסו את האנשים הבאים בתור בקרבתם. הורים וילדים לפני בני משפחה רחוקים יותר. חברים קרובים במעגלים רחוקים יותר, חברים קרובים קצת פחות במעגלים גדולים ורחוקים עוד יותר. כשתסיימו תקבלו את סדר הבכי והפורקן.

אלה הכללים: האדם שבמעגל המרכזי יכול לומר כל מה שהוא רוצה לכולם, בכל מקום וזמן. הוא יכול לבכות, להתלונן, לקונן ולקלל את השמיים ולומר "החיים לא הוגנים" ו"למה דווקא אני?" זה הרווח היחיד מלהיות במעגל האמצעי.

גם כל היתר יכולים לומר את הדברים אלה, אבל רק לאנשים במעגלים הרחבים יותר. כשאתה מדבר לאדם במעגל קטן יותר משלך, מישהו קרוב יותר למרכז האסון, המטרה היא לעזור. פעמים רבות הקשבה יותר יעילה מדיבור. אבל אם אתם מתכוונים לפתוח את הפה, שאלו את עצמכם אם מה שאתם עומדים לומר עשוי לנחם או לתמוך. אם לא, אל תאמרו זאת. למשל, אל תתנו עצות. אנשים שעוברים טראומה אינם זקוקים לעצות. הם זקוקים לנחמה ולתמיכה. אז תגידו, "מצטער/ת" או "ודאי קשה לך" או "אני יכול להביא לך אוכל סיני?". אל תאמרו, "אתה חייב לשמוע מה קרה לי" או "אם הייתי את, אז הייתי..." ואל תאמרו, "זה באמת מדכא אותי".

אם אתם רוצים לצרוח או לבכות או להתלונן, אם אתם רוצים לומר למישהו כמה אתם מזועזעים או כמה גרוע אתם מרגישים, או להתלונן איך זה מזכיר לכם דברים נוראיים שקרו לכם לאחרונה, זה בסדר. זוהי תגובה נורמאלית לחלוטין. רק אמרו זאת למישהו במעגל רחב יותר.

נחמה – פנימה, פורקן – החוצה.

"תיאוריית המעגלים" היא מרשם מבריק כיצד להתייחס בצורה הטובה ביותר לאדם שעובר משבר. היא מבהירה דברים שאנחנו יודעים באופן אינטואיטיבי, ובכל זאת נכשלים פעמים רבות בביצועם. למעשה, היו צריכים לתלות את זה על פתחי חדרי בית החולים ודלתות הכניסה לבתי האבלים.

חיבור והתעלמות

בכל אופן, עם כל החוכמה שטמונה בה, תיאוריית המעגלים מתייחסת כמובן מאליו לדבר שלצערנו כלל אינו ברור. התאוריה משרטטת קווים מנחים לאלה שבוחרים ליצור קשר. אבל תשאלו כל מי שעובר משבר והוא יספר לכם, שרוב האנשים בחייו לא ניחמו ולא פרקו, לא פנימה ולא החוצה, אלא פשוט נעלמו.

נכון, ברגע המשבר, בני משפחה, חברים והקהילה, מתייצבים בדרך כלל לצד האבל. אמת, הרבה פעמים ישנה השתתפות ערה בלוויות או בשבעה, אנשים רבים מבקרים בבית החולים וביחידות הטיפול הנמרץ, וגרושים מוזמנים להתארח במשך השבועות הראשונים שלאחר גירושיהם. אולם מה קורה כשהמשבר האקוטי חולף? עד כמה אנחנו שותפים בחייהם של אלה שאנחנו טוענים שאכפת לנו מהם, כשמצב החירום שוכך והקטסטרופה מתפוגגת?

עם חלוף הזמן, בלי שום כוונה, רבים מאיתנו נוקטים בגישה של "רחוק מהעין, רחוק מהלב", ומותירים את האדם הפגוע בתחושה ששכחו ממנו, שמתעלמים ממנו, שלא שמים אליו לב ושהוא בודד. מה שתיאוריית המעגלים לא לוקחת בחשבון הוא שלא לעשות כלום ולשמור על שתיקה כלפי מישהו שמתמודד עם חולי, אבדן, גירושין או אבטלה, יכול להכאיב יותר מלומר או לעשות את הדבר הלא נכון. הערה חסרת רגישות יכולה לפגוע, אולם היא לכל הפחות משדרת ניסיון להתחבר ולנחם. עם זאת, שתיקה והתעלמות מותירות את האדם בהרגשה שהוא בלתי נראה, שהוא לא משנה ושהחברים שלו חושבים שהבעיות שלו מדבקות או מאיימות.

לפעמים נוכחות שקטה היא הנחמה הגדולה מכל

איש לא סבל יותר מאיוב. תגובתם של חבריו מאוד מחכימה ולמעשה אף מעוגנת בהלכה. ספר איוב מספר שכאשר הוא התייסר, חבריו ניחמו אותו בשתיקה. האם אין כאן סתירה? אם הם שתקו, איפה הייתה הנחמה? התשובה הפשוטה היא, שעצם נוכחותם שידרה הרבה יותר ובקול רם יותר מכל דבר שהם היו יכולים לומר. למעשה, סבלו של איוב היה כל כך סתום ולא מובן, שממילא לא היה שום דבר משמעותי שהם יכלו לומר לו. אילו הם היו פותחים את הפה, הם ודאי היו מספקים חומר מצוין לסרטונים המדוברים ביוטיוב.

לכן ההלכה דורשת מאיתנו לשתוק עד שהאבל מתחיל לדבר. מעבר לכך, גם כשאנחנו כבר מדברים, הרמב"ם מזהיר אותנו לא לקשקש ולפטפט, שמא נאמר דברים לא נכונים או נשתמש בטון לא מתאים לדברינו.

למרבה הצער, אנשים רבים סביבנו סובלים ממחלות, אבדן ונסיבות מצערות אחרות. במילים פשוטות – הם סומכים עלינו, החברים והקהילה שלהם, שיהיה לנו מספיק אכפת כדי להיכנס למעגלים שסביבם. אולי נתקרב למעגל הפנימי ואולי נישאר באחד המעגלים החיצוניים. אולם הדבר הכי גרוע שנוכל לעשות הוא להיעלם לגמרי מהתמונה.

הושיטו יד, בקרו, שלחו מסרון, השאירו זר פרחים או עוגה באופן ספונטני, הזמינו לארוחה או פשוט אמרו להם שאתם מתפללים עליהם, חושבים עליהם, ומזדהים איתם. מצאו את האיזון הבריא בין ביקורים לבין שמירה על הפרטיות שלה הם זקוקים.

בואו נעשה כל שביכולתנו כדי שלא יפורסמו סרטונים קומיים נוספים בנושא, משום שכבר למדנו כיצד לנחם פנימה ולפרוק החוצה, ושלפעמים הנוכחות השקטה שלנו היא הנחמה הגדולה ביותר.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן