רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

תנחומים אכזריים

א׳ בתמוז ה׳תשע״א א׳ בתמוז ה׳תשע״א 03/07/2011 | מאת הרב בנימין בלך

נראה שאין גבול לחוסר הטקט בניחום אבלים... – עשה ולא תעשה בבית השבעה.

זה עתה חזרתי מביקור תנחומים בבית אבלים, ואני כועס.

איך אנשים מסוגלים להיות כל כך טיפשים וחסרי רגישות?! אני שואל את עצמי אחרי שנחשפתי שוב לאכזריותם התמימה של אלה שמגיעים כדי לנחם, אבל במקום זה אומרים דברים שרק מוסיפים לצערם של האבלים.

תודה לא-ל שאף פעם לא שמעתי אמירה מזעזעת כמו זו שהופנתה לאלמנה טרייה ואם לשלושה - לקבל את מחבטי הטניס של בעלה כדי ש"זכרו ימשיך להתקיים בצורה משמעותית". ובכל זאת, גם מה שאני רואה פעמים רבות למדי, מזעזע כמעט באותה מידה.

הדבר מטריד במיוחד בשל משמעותן המיוחדת של הנסיבות. אפשר לסלוח בשמחה על מעידה אתית במערכת חברתית, אך אי אפשר להצדיק מעשים שמכבידים על אדם שכבר סובל מאוד.

הרשו לי לשתף אתכם בחלק מההתנסויות האחרונות שלי.

איננו יכולים לדעת איך בדיוק הם מרגישים, משום שכל אסון הוא שונה

האם אף אחד לא מבין שלא מועיל לומר, "אני יודע בדיוק איך את/ה מרגיש/ה"? כשאדם שלא נפגע מהאסון טוען שהוא יכול להכיל את כאב אבדנו של הזולת, הוא ממעט מעוצמת האסון. אנחנו לא יכולים לדעת – משום שכל אסון הוא שונה.

התקשיתי להינחם אחרי פטירתו של אבי, ובכל זאת לא יכולתי להכיל באותה מידה את תחושתה של אחת מידידותיי הקרובות ביותר שאבדה את בנה בפיגוע. היא הביעה זאת בקצרה במכתב שכתבה לי: "במותו של בעל, מאבדים את ההווה; במותו של הורה, את העבר; אבל במותו של ילד מאבדים את העתיד. לא ניתן להשוות ביניהם".

שיקספיר כפי הנראה ביטא את האירוניה בצורה הטובה ביותר: "כולם יכולים לשלוט בצער, לבד ממי שחווה אותו". נחמה אמיתית יכולה לבוא רק מאלה שאינם מגזימים באמפתיה שלהם.

עם זאת, גרועים יותר הם אלה שעצת ה"תנחומים" שלהם היא: "נסו לא לחשוב על זה." משמעות ההצעה שלהם למעשה היא שראוי לשכוח את יקירינו המנוחים. הם היו מעדיפים שהנותרים יבגדו בזכרם, על מנת לחסוך מעצמם שיחות לא נעימות.

האמת כמובן היא שהאבלים צריכים לעבד את הצער שלהם. יש להם כל זכות להיאחז בזיכרונותיהם ככל הנדרש, אפילו אם זיכרונותיהם מוכתמים בדמעות. "לחשוב על זה", זאת הדרך היחידה בה הם יכולים לפלס את דרכם מבעד לכאב. "כשהאבל טרי", כתב שמואל ג'ונסון, "כל ניסיון הסחה רק מרגיז. חייבים לחכות עד שהצער יתעכל, ואז הבידור יפיג את מה שנותר ממנו."

לכן היהדות, בחוכמתה הרבה, מזהירה לא לנחם אדם "בשעה שמתו מוטל לפניו" [לפני הקבורה]. זה פשוט מוקדם מכדי להציע אמירות שטחיות. זכותם של האבלים לבכות. ואפילו אחרי הקבורה, במשך ימי השבעה שמיועדים לזכור כל מה שהמנוח היה בשבילנו, יש לדמעות מקום חיוני בתהליך ההבראה.

ובאשר לחוצפה אמיתית, אני לא מסוגל לשכוח את אלה שפשוט מציעים לאבל "להתעודד" – עצה מגוחכת כמעט באותה מידה שהיא חסרת נימוס. איזו חוצפה נוראית להציע שמחה בזמן של אסון. ביצירה הקלאסית 'מוות, אבל ואבלות' ניסחו זאת כך: "נתינת מקום לצער קיבלה סטיגמה של מדכאת, לא בריאה, מייאשת... מתייחסים לאבלות כאילו שהיא חולשה, שקיעה עצמית, מנהג שלילי וראוי לנזיפה, במקום להבין שהיא למעשה כורח פסיכולוגי." כשאומרים לאבלים לשנות את מצב הרוח שלהם, זה הרבה יותר מ'לא מתאים', זה מזיק באופן קיצוני לאלה שזקוקים לתהליך המטהר שבאבל.

אולם הזוכה בפרס 'המכאיב' שבין הניסיונות שלא במקומם להתייחס למותו של אדם יקר, הוא ודאי "מתת האשמה", ששמעתי במקרים רבים מספור. המילים, אולי הייתם צריכים... מגיעות בדרך כלל אחרי חקירה פילוסופית של איך אולי ניתן היה, אילו האבל היה רק עושה משהו נוסף או שונה למען הנפטר, למנוע ממנו את הפגישה עם מלאך המוות.

דמיינו כמה מנחם את האלמנה לשמוע, "הלוואי שהייתם הולכים לרופא שלי – אולי הוא היה מצליח להציל אותו". חשבו כמה יכול להכאיב לאב כשאומרים לו, "רק תחשוב שלא היית מסכים לתת לו את המכונית." כן, זכיתי אפילו לשמוע מבקר בבית אבלים אחרי אסון מגדלי התאומים, משתף את תובנתו הגאונית ש"אם הוא היה הולך ללמוד רפואה כמו שהצעתי לו, במקום להפוך לברוקר, אז הוא לא היה במרכז הסחר העולמי כשזה קרה!" מדוע שמישהו יאמין שהאשמתם של המקוננים בדבר שכבר מאוחר מכדי לשנות, תוכל להביא להם מידה כלשהי של נחמה?

כל הניסיונות המוטעים הללו משרטטים בעוצמה רבה את אמיתותו של פתגם יהודי: א-לוהים ברא אותנו עם שתי אוזניים ורק עם פה אחד, כדי ללמד אותנו שהרבה יותר חשוב להקשיב מאשר לדבר.

רק להיות שם

לכן הגעתי למסקנה אישית לגבי מה שגורם לביקור תנחומים למלא בצורה הטובה ביותר את ייעודו, ואפשר לסכם אותה בשלוש מילים: "פשוט להיות שם". הדבר לו האבלים זקוקים ביותר הוא - את/ה.

הדבר לו האבלים זקוקים ביותר הוא אתה. פשוט תהיה שם.

מילים מחטיאות פעמים רבות את מטרתן. הן עלולות לפגוע לא פחות מאשר לעזור. ובכל אופן, מה שאינו מותיר מקום לאי הבנות זה חיבוק חם, דמעה משותפת, השפה שבאה לידי ביטוי מעצם הנוכחות.

את האמת הזאת גיליתי באחד מביקורי התנחומים הראויים במיוחד לציון. האבלה הייתה אלמנה צעירה, אם לארבעה, שאבדה את בעלה באופן פתאומי וללא כל התראה, תלמיד חכם מוכשר ומורה אהוב למאות תלמידים. הגענו לבית השבעה, חברים, קולגות ואוהבים, ואף אחד מאיתנו לא ידע מה לומר. ניסינו בעצבנות ליצור שיחה כלשהי. לפתע פנו כל העיניים אל הדלת, כשהבחנו בכניסתו של הרב משה פיינשטיין ע"ה - אחד מגדולי התורה המזהירים בדורנו.

עצרנו את נשימתנו בציפייה. מה יאמר גדול התורה לאלמנה? באיזו חוכמה הוא ישתף אותה כדי להקל על צערה? מה נוכל ללמוד מהדרך בה הוא יטפל במצב?

הרב התחיל לספר לאלמנה איזה אדם נפלא היה המנוח, כמה מלומד, כמה צדיק, כמה דבק בתורה. אבל אחרי לא יותר משני משפטים הרב השתנק ולא יכול היה להוסיף. הוא בכה, ניסה שוב – ואז נשאר בשקט. הוא ישב שם כעשרים דקות, ובמשך כל הזמן הזה לא הסתיר את צערו. ואז הוא קם, אמר את משפט התנחומים המסורתי שנאמר במקרים כאלה: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".

כעבור זמן רב מאז פטירת בעלה, סיפרה האלמנה לכולם עד כמה תרם לה אותו ביקור.

לא, לא המילים הן שחשובות. אף אחד מאיתנו לא יוכל למצוא מילים מנחמות מספיק, חכמות מספיק, משמעותיות מספיק, כדי לבטל את האסון או לגמד אותו. עלינו פשוט למלא אחר מה שההלכה מורה לנו לעשות בזמנים מעין אלה. אנחנו צריכים להראות בנוכחותנו שגם עלינו השפיע האבדן. אנחנו צריכים להפגין בצערנו, שאנחנו שותפים במידה מסוימת לכאב האבלים. אנחנו צריכים לגלות תוך ליקוט זיכרונותינו על הנפטר, שהחיים שאינם עוד יימשכו בזיכרוננו ובליבנו, ולהציע בכך מידה מסוימת של אלמותיות למנוח. אנחנו צריכים להבהיר למוכי היגון שתמיד נמשיך להיות שם עבורם, משום שהם חלק מקהילה גדולה יותר שמבינה שכולנו ערבים זה לזה.

לכן, במשך דורות רבים מספור יש לשבעה, כששומרים אותה כראוי, כוח לנחם ולעודד.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן