ההיסטוריה בתור תחום מחקר מדעי, מתחילה מן הרגע בו התחילו בני אדם לתעד עבור הדורות הבאים את מאורעות תקופתם, בין אם היו עדים להם ישירות או שמעו על כך מאבותיהם. אנחנו מורגלים לחשוב שאנשים תמיד למדו היסטוריה, מתחילת הקיום האנושי, אבל אין הדבר נכון. צאצאיו הראשונים של אדם הראשון - שממנו מתחילה ההיסטוריה האנושית - לא חשבו ככל הנראה שיש צורך להנחיל לדורות הבאים את הידע כיצד השתלשלו המאורעות בחייהם. למעשה, בשנותיה הראשונות של האנושות לא היה לאנשים בתבל עניין בהיסטוריה כפי שהיא נלמדת בימינו. האדם הראשון בעולם המערבי שניתן לכנותו היסטוריון, בהתאם להגדרה המודרנית למדעי ההיסטוריה, הוא הרודוטוס, יווני שחי במאה החמישית לפני הספירה. על כך זכה לתואר: אבי ההיסטוריה.

אם הרודוטוס היה אבי ההיסטוריה, היו היהודים אבות המשמעות ההיסטורית.

ההיסטוריון יוסף ירושלמי, אשר זכה לשבחים רבים כותב: "אם הרודוטוס היה אבי ההיסטוריה, היו היהודים אבות המשמעות ההיסטורית."

מדובר ברעיון עמוק.

ראשית, לא זו בלבד שהיהודים הנציחו היטב את ההיסטוריה עוד לפני הרודוטוס, אלא בעוד הרודוטוס תיאר את מהלך המאורעות, התבוננו היהודים אל תוך משמעותם הפנימית העמוקה, ומשמעות פנימית זו ניתן למצוא בצורה הטובה ביותר והמובהקת ביותר בתוך התנ"ך עצמו.

הסיפור הראשון בתנ"ך אותו נבחן בפרקים הבאים של סדרת מאמרים זו, מקדים את זמנו של הרודוטוס ב- 1,300 שנים לערך. זהו סיפורו של אברהם אבינו והוא מתרחש בסביבות המאה ה- 18 לפני הספירה, או לפני 3,700 שנים.

למרות עיסוקו עם ארועי העבר, אל תטעו ותראו את התנ"ך כספר היסטוריה. אברהם למשל, הנו בן 75 כאשר הוא מופיע לראשונה בספר בראשית. מדובר באחת הדמויות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה היהודית ובכל זאת לא מספרת לנו התורה דבר על ילדותו או על ימי בחרותו - אנו מתוודעים אודותיו כאשר הגיע כבר לגיל 75.

לתנ"ך אין עניין לספק לנו פרטים כאלה או אחרים על חיי אברהם. ההיסטוריה מעניינת את התנ"ך רק כאמצעי היכול ללמד אותנו את לקחי החיים החשובים - התנ"ך הוא בראש ובראשונה ספר המלמד אותנו את השקפת העולם היהודית. לכן הוא מתמקד במידע הבסיסי הנדרש לנו לצורך לימוד זה.

עד כמה מדויק הוא התנ"ך?

לפני זמן מה פורסם בעיתון "הארץ" מאמר ביקורת חריף כנגד מידת הדיוק ההיסטורי בתנ"ך, ובאותו שבוע ממש תמך השבועון האמריקאי "יו. אס. ניוז אנד וורלד ריפורט" - לא פחות מאשר בכתבת שער - בדיוקו של התנ"ך מבחינה ארכיאולוגית.

מדוע קיימים חילוקי דעות כה קוטביים?

מכיוון שארכיאולוגיה היא שדה מחקר מורכב ביותר, נדרשות על כן מספר מלות אזהרה בבואנו לדון בנושא. ארכיאולוגיה מוגדרת: "גילוי ומתן הסבר לשרידי תרבויות ואנשי העבר". צריך לשים לב כי ההגדרה כוללת את המילים "מתן הסבר". הדרך בה מסביר ארכיאולוג אחד את משמעותו של ממצא מסוים יכולה להיות שונה לגמרי מן הדרך בה יסביר ארכיאולוג אחר את משמעותו של אותו ממצא ממש.

ארכיאולוגיה איננה מדע מדויק. כאשר מוצא ארכיאולוג חרס, כלי, או חלק מבניין, הוא מנסה להחליט מה משמעות הממצא, מאחר שהחפץ עצמו לא נושא עליו שום תווית מוצר. שונה הדבר כאשר מדובר במסמך. אבל אפילו מסמכים כתובים פתוחים לפרשנויות שונות.

דעתו הקדומה של הארכיאולוג משפיעה על הדרך בה הוא מסביר את הממצאים מהשטח.

לכן צריכים להיות זהירים מאד כאשר שומעים מישהו אומר או כותב בצורה חד משמעית "מה אומרת הארכיאולוגיה" או "מה איננה אומרת". זאת מאחר שדעתו הקדומה של הארכיאולוג משפיעה על הדרך בה הוא מסביר את הממצאים מהשטח.

באשר לספרי התנ"ך הראשונים, למרות שהם מספקים מידע ישיר מועט על הדמויות המונצחות בהם, ניתן בכל זאת למצוא בהם מידע נסיבתי רב מאד - שמות, מקומות, חוזים עסקיים, חוזי נישואין, דפוסי הגירה. והארכיאולוגיה איששה מידע רב מאד המצוי בתנ"ך.

בהקשר זה צריך להבין כלל אחד. אותו עיקרון הפועל בבית משפט נכון גם לארכיאולוגיה: העדר הוכחה אינו הוכחה להעדר. העובדה שלא מצאתי את אוכף גמלו של אברהם אין פירושה שלאברהם לא היה גמל או אוכף. מי שחפץ למצוא עדויות היסטוריות בתנ"ך יגלה כמות אדירה של עדות נסיבתית המאששת את המידע ההיסטורי המצוי בו.

 כאמור לעיל, מעצם מהותה לא יכולה הארכיאולוגיה לספק הוכחה מוחלטת לאמיתות ההיסטורית של התנ"ך, ולבטח איננה מפריכה אותה. אבל בפועל, ככל שמתרבים ממצאינו הארכיאולוגיים, אנו נוכחים יותר ויותר לדעת כי הטקסט התנ"כי מהימן היסטורית.

לסיכום, התנ"ך איננו ספר היסטוריה אלא ספר ההשקפה היהודית וההדרכה המעשית כיצד לחיות כיהודי. בכל אופן, אגב מטרתו העיקרית, הוא מספק מידע היסטורי ותרבותי, אשר בדרך כלל מאושש על ידי הארכיאולוגיה. התנ"ך הוא ספר לימוד מוסרי המסביר לנו את הכוחות הפועלים בהיסטוריה כדי שנוכל ללמוד כיצד עלינו להתנהג במצבי החיים השונים. לכן, קריאתו היא הדרך הטובה ביותר ללמוד על הדפוסים הפועלים בהיסטוריה. אם מבינים אנו כי המטרה שלשמה אנו לומדים היסטוריה היא כדי ללמוד את לקחיה, אזי ללא ספק נקדיש תשומת לב מיוחדת למאורעות המתוארים בתנ"ך.

דפוסים בהיסטוריה יהודית

 

מעשה אבות סימן לבנים. (רמב"ן).

 

זוהי אמרה יהודית ידועה מאד והרמב"ן לא היה היחיד להשמיעה. מה משמעותה?

ברובד המיקרוקוסמי, במסגרת סיפורי ספר בראשית, משמעותה, כי מה שאירע לאבות העם היהודי יחזור על עצמו אצל בניהם.

ברובד המקרוקוסמי, משמעותה, כי הדמויות ויחסי הגומלין של אבות האומה הראשונים - האבות והאמהות - עתידים להיות מודל לכל ההיסטוריה היהודית, ולכל ההיסטוריה האנושית. זאת הסיבה שעלינו לשים לב במיוחד למה שמתרחש בשלב מוקדם זה של התנ"ך, מכיוון שבו נקבעו דפוסי ההיסטוריה.

העם היהודי הוא ללא עוררין העם העתיק ביותר ששרד על פני כדור הארץ.

בנוסף, עלינו לזכור כי העם היהודי הוא ללא עוררין העם העתיק ביותר ששרד על פני כדור הארץ, ומכיוון שבניו מפוזרים בכל רחבי תבל, הרי בבואנו ללמוד היסטוריה יהודית מחייב אותנו הדבר לסקור את כל התרחשויות ההיסטוריה האנושית. מדובר אפוא במסגרת רחבה מאד. על מנת להבין את ההיסטוריה היהודית עלינו לרכוש ידע כללי רב מאד בהיסטוריה העולמית בכללותה.

לכן, אין אנו יכולים לעמוד על טיבה של ההיסטוריה היהודית (או של כל עם אחר) ללא הבנת ההקשר הרחב בו היא מתרחשת.

בפרק הבא נרחיב את העדשה ונתבונן על מצב העולם לתוכו נולד היהודי הראשון - אברהם.