רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

קורס מזורז בהסטוריה יהודית

פרק 18: דוד המלך

ח׳ בתמוז ה׳תשס״ד ח׳ בתמוז ה׳תשס״ד 27/06/2004 | מאת הרב קן ספירו

דוד המלך הוא סמל – לניצחון החלשים על החזקים, לתסמונת "הברווזון המכוער" שהופך לברבור, לשילוב מופלא של חומר ורוח. "דוד מלך ישראל – חי וקיים!"

דוד המלך, הוא אחת הדמויות המרכזיות ביותר בהיסטוריה היהודית. הוא נולד בשנת 907 לפנה"ס, משל כמלך על ישראל, במשך 40 שנה ונפטר בגיל 70 בשנת 837.

אפשר לספר עליו כה הרבה. יש המעדיפים אולי להתמקד בהיבט הצבאי – הלוחם האביר הנלחם בשירות הא-ל – אבל כאשר מתבוננים במכלול אישיותו והישגיו, גדולתו הרוחנית היא אשר זוהרת ביותר.

דוד הוא בשר ודם – עם חולשות אנושיות ממשיות – אבל בראש מעייניו ניצבת השאיפה להשיג דבקות בא-לוהים. כאשר אנו קוראים את מזמורי התהלים, שאת רובם כתב בעצמו, אנו זוכים להבחין בניצוץ של יופי נשמתו. מי לא מכיר את:

 

"ה' רועי לא אחסר..." (תהלים כג)

 

"ה' אורי וישעי, ממי אירא..." (תהלים כז)

"אשא עיני אל ההרים - מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ..." (תהלים קכא)

 

גם כאשר אנו בוחנים את הישגיו הצבאיים אנו רואים, שהכוח המניע אותם היה בעצם קרבתו והקשר שלו לא-לוהים.

כיבוש ירושלים

מבחינה היסטורית אנו יודעים, שעם ישראל, מיציאת מצרים ואילך – היווה עם זעיר, הדחוק בין שתי ציביליזציות עצומות ורבות השפעה, מצרים ומסופוטמיה (שנשלטה לעתים ע"י אשור, בבל או פרס).

כאשר נמשח דוד למלך, שתי המעצמות הגדולות, מצרים ואשור מצויות בתקופה של שפל. אין הן במצב המאפשר להן להתרחב, מה שמשאיר חלל פנוי עבור דוד להרחבת ממלכתו, ללא כל חשש מתגובתן.

כך מצליח דוד להסיר את האיום הפלשתי מעל ארץ ישראל ולכבוש את עיר-המדינה, הכנענית הנותרת – ירושלים – אשר עד עתה לא הצליחו בני ישראל לכובשה! (כחומר רקע, ראה פרק 14: "יהושע וכיבוש הארץ המובטחת").

בכל 450 השנים, מאז נכנס העם היהודי לראשונה לארץ ישראל ועד לזמנו של דוד המלך, נותרה ירושלים בלתי ניתנת לכיבוש.

בכל 450 השנים, מאז נכנס העם היהודי לראשונה לארץ ישראל ועד לזמנו של דוד המלך, נותרה ירושלים בלתי ניתנת לכיבוש. ירושלים היתה עיר-מדינה, המיושבת על ידי שבט כנעני המכונה "יבוסי" (כיום מצוי שם הכפר הערבי סילוואן). היא היתה מבוצרת היטב, אבל למרות היותה נראית לכאורה בלתי חדירה, היתה לה חולשה אחת – מקור המים היחיד שלה, היה מעיין מחוץ לחומות העיר. הדרך היחידה בה ניתן להגיע למעיין, היא דרך מנהרה ארוכה החקוקה בסלע.

הספרים "שמואל" ו"מלכים" מתארים, כיצד מטפס יואב, שר צבאו של דוד, על צינור הנכנס לעיר וכובש אותה. מספר ארכיאולוגים משערים, שמדובר כאן על "מנהרת וארן" – מנהרה אנכית המתחילה ממעיין הגיחון – שהנה כיום אתר תיירות ב"עיר דוד", מחוץ לחומות ירושלים של ימינו.

מדוע דווקא ירושלים?

הדבר הראשון שעושה דוד עם כיבוש העיר, הוא להכריז עליה כבירת ישראל. כאן עלינו לעשות אתנחתא ולשאול: מדוע דווקא ירושלים?

היו לבטח מקומות מתאימים יותר מבחינה גאו-אסטרטגית לשמש כעיר בירה לישראל. ירושלים איננה סמוכה לאתרי מים ואיננה ממוקמת על דרך מסחר אסטרטגית. כל ערי הבירה בעולם בנויות ליד אוקיינוסים, ימים, נהרות, אגמים או לפחות סמוך לדרכי מסחר עיקריות.

(באותה עת הדרכים הראשיות שקיימות בארץ הן: "דרך המלך" – המובילה ממפרץ עקבה, על ים סוף ועד דמשק ו"ויא מריס" –"דרך הים", המובילה ממצרים, לאורך חוף הים התיכון, דרך ישראל ועד סוריה).

היינו מצפים שבירתה של ישראל תמוקם בסמוך לחוף הים, סביבות יפו לדוגמא. אך לא, דוד בוחר בירושלים. מדוע?

הסיבה לכך נעוצה בתופעה הייחודית והחד-פעמית של היווצרות עם ישראל.

ניקח את צרפת לדוגמא. הם לא התעוררו יום אחד והחליטו שהם מחבבים בגט וגבינת קממבר ועל כן ראוי שיהיו לעם.

באופן טבעי קבוצת אנשים הופכת לעם, כתוצאה מחיים משותפים באתר כלשהו, בפרק זמן ממושך. כך מתפתחות שפה ותרבות משותפות. ניקח את צרפת לדוגמא. הם לא התעוררו יום אחד והחליטו שהם מחבבים בגט וגבינת קממבר ועל כן ראוי שיהיו לעם. התהליך החל, כאשר קבוצת אנשים דוברי שפה משותפת, התקבצה במשך תקופת זמן באתר כלשהו (אשר בהמשך נודע כצרפת). לאחר שחוו תקופה של ניסיון לאומי משותף, התמזגו לזהות קיבוצית הידועה כצרפתית. תרחיש זה פעל באופן דומה פחות או יותר אצל כל העמים.

היהודים לעומת זאת, הפכו לעם זמן קצר לאחר ששוחררו מעבדות מצרים. הם עדיין לא הגיעו אפילו לארץ ישראל! הם שכנו במחנה, בשטח הפקר במדבר, לרגלי הר סיני. מה שהפך אותם מקבוצת פליטים נרדפים לעם, הייתה הברית שכרתו עם א-לוהים בהבטיחם לו: "נעשה ונשמע". הלאומיות של עם ישראל מוגדרת בראש ובראשונה, ביחסם לא-לוהים.

ומתברר, שאין מקום טוב יותר להתקשר לא-לוהים מאשר... ירושלים.

מיד לאחר שדוד הופך את ירושלים לבירתו, הוא רוכש מבעליה – "ארוונה היבוסי", גבעה קטנה, על גבולה הצפוני של העיר. הרכישה מתועדת בתנ"ך בשני מקומות (שמואל ב' כד, כד ודברי הימים א' כא, כה).

גבעה זו, היא המוכרת לנו כ"הר המוריה"

לכאן עלה אברהם להקריב את בנו, יצחק וכך אמר:

 

" 'ה' יראה', אשר יאמר [עד] היום, 'בהר ה', [ה'] יראה' " (בראשית כב, יד).

 

כאן גם חלם יעקב את חלומו המפורסם, על סולם שראשו מגיע השמיימה ואמר:

 

"מה נורא המקום הזה! אין זה כי אם בית א-לוהים, וזה שער השמים." (בראשית כח, יז)

 

לא פלא אם כן, שכל כובש גדול במהלך ההיסטוריה האנושית רצה (או רוצה), שאתר זה יהיה ברשותו. (ירושלים נכבשה או נהרסה 36 פעמים במשך 3,000 שנים!).

על פי היהדות, על "אבן השתייה", הושתת העולם כולו וממנה שואב העולם את חיותו הרוחנית.

כיום ניצב על אותו מקום קדוש, מבנה מוסלמי הידוע כ"כיפת הסלע". מתחת לכיפת הזהב הזו מצוי סלע, שמיוחסות לו תכונות על-טבעיות והמכונה "אבן השתייה". על פי היהדות, על "אבן השתייה" הושתת העולם כולו וממנה שואב העולם את חיותו הרוחנית.

בהר המוריה ניתן לחוש בנוכחות ה' ביתר שאת, יותר מאשר בכל מקום אחר על פני כדור הארץ. לכן, זהו המקום ההגיוני ביותר, להקים בו משכן קבוע לחפץ הקדוש ביותר, שהיה אז ברשות העם היהודי – ארון הברית.

אתר בית המקדש

דוד המלך ממהר להביא את ארון הברית לירושלים, מארגן מסיבת "הכנסת ספר תורה" ומפזז בהתלהבות ובדבקות במהלך האירוע. אבל אשתו מיכל, בת שאול המלך, אשר חלקה עמו צרות ותלאות רבות במהלך חייהם המשותפים ואפילו הצילה את חייו מיד אביה, לועגת לו על כך. (שמואל ב' ו, טז-כג):

 

"מה נכבד היום מלך ישראל, אשר נגלה היום לעיני אמהות [שפחות] עבדיו, כהגלות אחד הריקים!"

 

דוד – שמחל על כבודו העצמי, עת שרוי היה בשמחה עצומה בעקבות הדבקות שלו בא-לוהים – עונה בתדהמה:

 

"ושיחקתי לפני ה'. ונקלותי עוד מזאת, והייתי שפל בעיני; ועם [על] האמהות [שפחות] אשר אמרת, עמם [על ידם] אכבדה".

 

סיפור המעשה מסתיים בתיאור העונש משמים בו נענשה מיכל, בשל מלות הגינוי הקשות שלה, כלפי האדם שנבחר על ידי א-לוהים להיות מלך ישראל:

 

"ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה."

 

למרות שדוד, הוא אשר מביא את ארון הברית להר המוריה, לא מתיר לו א-לוהים לבנות את בית המקדש.

למרות שדוד, הוא אשר מביא את ארון הברית להר המוריה, לא מתיר לו א-לוהים לבנות את בית המקדש וניתנות לכך מספר סיבות. אחת מהן: בית המקדש הוא מקום של השראת שכינה ורוחניות ובית של שלום, בעוד שידי דוד מגואלות בדם המלחמות עם אויבי ישראל. יחד עם זאת מובטח לו, שבנו יהיה זה שיבנה את בית המקדש.

לדוד נולדו מספר בנים מכמה נשים, כשחלק מהם מעוללים לו צרות רבות. אחד מהם, אמנון, אונס את אחותו, תמר. אחר, אבשלום, קושר נגדו קשר ומנסה להדיח אותו מן השלטון. אך יש לו גם בן מיוחד במינו – שלמה, שנולד לבת שבע.

דוד ובת שבע

צריך מיומנות רבה על מנת לקרוא את סיפורי התנ"ך כהלכה. ללא הבנה כזאת, קשה להבין את הסיפור התנ"כי באופן הנכון. אחד הסיפורים המוכרים יותר, שפורשו לא נכון, הוא סיפור דוד ובת שבע. עלינו לגלות זהירות יתרה בכל הקשור לסיפורי התנ"ך ולא להפוך אותם לאיזו אופרת סבון טלביזיונית. לשם כך, יש ללמוד אותם היטב עם מפרשים, כדי להבין את הדברים לעומקם. כאשר קוראים את הפרטים מילולית, ברובד החיצוני ומבלי ללמוד אותם לעומקם, זה בקיצור מה שנראה שקרה:

לילה אחד, כאשר שנתו נדדה, צועד דוד על גג ארמונו ממנו נשקפים בתי וגינות העיר למטה ושם הוא רואה אישה יפה מתרחצת. זו בת - שבע, אשתו של אחד מקציני צבאו, אוריה החתי, שנמצא כעת בשדה הקרב.

דוד שולח להביא את בת- שבע ומבלה אתה את הלילה. כאשר היא הרה, הוא מצווה לשלוח את אוריה לקו החזית הקדמית, שם הוא נהרג במהלך הקרב ואז בת שבע פנויה להינשא למלך.

ברגע זה, נתן הנביא עורך ביקור אצל המלך (ראה שמואל ב, יב) ומבשר לו על עוול גדול שנעשה בארץ. אדם עשיר, בעל כבשים רבות, גנב את כבשתו היחידה והאהובה של אדם עני ושחט אותה לצורך סעודתו.

נזעם למשמע אוזניו, מכריז דוד המלך: "חי ה', כי בן מוות האיש העושה זאת".

עונה הנביא: "אתה האיש!"

דוד נכנע. "חטאתי לה'", הוא אומר.

זהו סיפור מורכב במידה רבה ויש כאן הרבה יותר מאשר נגלה לעין.

זהו סיפור מורכב במידה רבה ויש כאן הרבה יותר מאשר נגלה לעין. הלכתית, בת שבע לא הייתה "אשת-איש" מאחר והיוצאים למלחמה בצבא דוד, נהגו תמיד לתת "גט על תנאי" לנשותיהם, כדי שלא יוצר מצב שבו אשתו של חייל נעדר, תהיה עגונה ולא תוכל להינשא שוב כל ימי חייה. יחד עם זאת, התנ"ך ברור בעמדתו, שדוד התנהג שלא כשורה וחכמים מסבירים, שגם אם דוד לא עבר על איסור "אשת-איש" מבחינה הלכתית, הוא לא התנהג כיאות מבחינה מוסרית!

כפי שצוין בפרקים הקודמים, נוקט התנ"ך עמדה ביקורתית, חריפה ונוקבת כלפי מנהיגים יהודיים. הוא לא מטייח את עברו של אף אחד ובכך ניצב בעמדת בדידות מזהירה, בין סיפורי עמים עתיקים, אשר בדרך כלל מתארים שליטים ומלכים, כצאצאי אלים חסרי פגמים.

ההכנעה בה מקבל דוד את תוכחת הנביא, הודאתו בחטאו וחרטתו הכנה, למרות שהיה יכול למצוא מספיק נימוקים להצדקתו, מזהירים באור יקרות את אישיותו של המלך. זו אחת הסיבות, שהגואל העתידי של העם היהודי ושל העולם כולו יהיה מזרעו של דוד – הוא יהיה "משיח בן דוד".

זמן קצר אחר כך, יולדת בת שבע בן, אך הילד נופל למשכב וחולה במחלה אנושה, כפי שניבא נתן הנביא. דוד מקדיש שעות ארוכות לתפילה וצום, אבל הילד מת. דוד מבין, שהאסון בא לכפר על מעשיו. הוא יודע גם שה' סלח לו.

לא חולף זמן רב ובת שבע הרה בשנית והפעם היא יולדת בן בריא, הנקרא בשם שלמה. הוא עתיד לגדול כילד מזהיר, המחונן בחכמה בלתי רגילה.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן