רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

קורס מזורז בהסטוריה יהודית

פרק 20: הפילוג בעם

ז׳ באב ה׳תשס״ד ז׳ באב ה׳תשס״ד 25/07/2004 | מאת הרב קן ספירו

בתגובה ליהירותו של המלך רחבעם, פורשים עשרת השבטים הצפוניים ונוצר פילוג בעם.

למרות שבעת פטירתו של שלמה המלך, בשנת 796, ישראל היא עדיין ממלכה מאוחדת קיים כבר מתח מסוים בין הצפון לדרום.

עשרה שבטים שוכנים בצפון ושניים (יהודה ובנימין) בדרום. ירושלים היא שטח ביניים, כשמעמדה הגיאוגרפי שונה ממעמדה הרוחני.

בעקבות מות שלמה, הופך בנו רחבעם למלך ובתגובה למצב הפוליטי, הוא מחליט להגיע לשכם כדי להמליך את עצמו. השבטים הצפוניים מנצלים את ההזדמנות ומשגרים משלחת, על מנת לשטוח בפני המלך את תלונותיהם.

העיקרית שבהן, היא מעמסת המסים, שמפעלי הבניה של שלמה המלך – בית המקדש בירושלים, ארמונותיו וכד' – הטילו על העם. בעצם, מה שמבקשים שבטי הצפון מן המלך הוא הנחה במסים.

רחבעם מתייעץ עם שריו. זקני העם, אשר שירתו את שלמה אביו נאמנה, מייעצים לו להקל את המעמסה הכבדה מעל העם: "ודברת אליהם דברים טובים, והיו לך עבדים כל הימים". (מלכים א' יב, ז) אבל הצעירים ביניהם, שעלו זה עתה לגדולה, מייעצים לו להראות לעם "מי כאן הבוס!"

רחבעם מטה אוזן דווקא לעצת האחרונים, "אתם חושבים שאבי התנהג אתכם בקשיחות, חכו עד שתראו אותי! אני אהיה קשוח עוד יותר".

טעות גדולה.

רחבעם שוכח שעם ישראל כונה "עם קשה עורף", אפילו על ידי א-לוהים!

רחבעם שוכח שעם ישראל כונה "עם קשה עורף", אפילו על ידי א-לוהים! ואכן, בתגובה ליהירות רחבעם, בשנת 796 לפה"ס, פורשים עשרת שבטי הצפון, מקימים ממלכה חדשה, שנקראת "ישראל". רחבעם נותר עם שני שבטים וירושלים; ממלכתו נקראת "יהודה".

בתחילה הוא שוקל לצאת למלחמה נגד הצפון, אבל הנביא שמריה מזהיר אותו מפני צעד כזה, באומרו שאין לו שום אפשרות לנצח, מאחר והקרע הזה הוא גזירה מאת הא-ל. (להסבר, ראה פרק 19).

השסע בעם, הוא אסון גדול מבחינות רבות, גם רוחניות וגם גיאופוליטיות. העם שהיה חזק ומאוחד הפך להיות עם חלש, מפולג, העתיד להיות טרף קל למצרים ואשור, האימפריות שכוחן מתעצם ועולה.

מזימות המלך ירבעם

מלך ישראל, ארץ הצפון, הוא ירבעם בן נבט. מדובר במנהיג גדול – תלמיד חכם רציני, שהגיע כמעט לרמתו של שלמה המלך.

אך למרבה הצער, האמרה המוכרת – "הפוליטיקה משחיתה" מוכחת כנכונה. לא עובר זמן רב וירבעם דואג יותר לכיסאו, מאשר לרווחת נתיניו.

ירבעם מבחין, כי יהודי הצפון קשורים עדיין בעבותות לירושלים – אחרי הכל, שם נוכחותו של א-לוהים מורגשת ביתר שאת. בשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – ממשיך העם לנהור לירושלים. ירבעם מבין, שאחווה שכזו עם הדרום, עשויה לגרום לאיחוד מחודש, מה שמסכן את עתידו המלכותי.

ירבעם מתכנן אפוא מזימה. הוא מחליט להקים בצפון, בתחום ממלכתו, מקום חלופי לעבודת הא-ל והוא בונה שני מקדשים – אחד בבית-אל ואחד בדן (במקום בו מצוי עתה תל-דן).

עובדה זו חמורה כשלעצמה, אך הוא מגדיל לעשות, בהציבו שני עגלי זהב במקדשים אלו!

עובדה זו חמורה כשלעצמה, אך הוא מגדיל לעשות, בהציבו שני עגלי זהב במקדשים אלו! הוא לא מעיז כמובן לספר לאנשיו, שמדובר באלילים, אבל יש כאן הפרה בולטת של המצווה נגד הקמת צלמים. יתרה מזאת, ברגע שנפתחת הדלת לעבודה זרה, על ידי מתן מקום לאופני פולחן חלופיים, מזמין הדבר צרות צרורות.

באופן זה מתחילה תקופה איומה ונוראה בהיסטוריה היהודית. במהלך 240 השנים הבאות קמים 19 מלכים שונים לממלכה הצפונית של ישראל – אחד גרוע מן השני. הם עובדי אלילים, מושחתים ורעים והם מוליכים את העם היהודי לעבודה זרה ממש.

חלק מן המלכים הללו היו בעלי פוטנציאל מנהיגות גדול, אך רמתם הרוחנית היתה ירודה מאוד. דבר אחר אנחנו יודעים בוודאות – אם היהודים לא מצליחים להתחזק מהבחינה הרוחנית, הם לא יצליחו גם מהבחינה הגשמית!

אנו עדים אפוא, לתקופה של חוסר יציבות מדינית, תככים ומזימות בתוככי ארמון המלכות, כאשר מלכים באים והולכים, כשהתחלופה מלווה בדרך כלל בשפיכות דמים רבה.

אחאב ואיזבל

מכל המלכים המושחתים של ישראל, הגרוע והמרושע ביותר הוא המלך אחאב. התנ"ך אומר אודותיו:

 

"ויעש אחאב בן עמרי הרע בעיני ה' מכל אשר היו לפניו". (מלכים א' טז, ל).

 

הוא נושא לאישה את איזבל הידועה לשמצה ובונה מקדש לאליל הכנעני – "בעל", בהופכו עבודת אלילים זו לנפוצה בעם היהודי.

כאשר קוראים את ספר מלכים ופוגשים במעשי העם הנפשעים, חשוב להבין דבר אחד: בימות קדם, כל בני האדם היו רוחניים ודתיים מאד וחפשו תמיד דרכים להגביר את הרוחניות שלהם וזו גם הסיבה שנכשלו לעתים כה קרובות בעבודה זרה. קשה לנו לרדת לחקר העניין, מפני שכיום אנו גשמיים מאד ואין לנו את המנטליות הזו, של שאיפה לרוחניות. האלילים של העולם היהודי בימינו הם: כסף, הומניזם וליברליזם חילוני. אבל אותם יהודים בימי קדם, שהלכו ועבדו את ה"בעל" היו בעצם יהודים דתיים, שאכלו "כשר למהדרין" ושמרו על ההלכה היהודית. יחד עם זאת, הם רצו "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה" – הם רצו גם א-לוהים וגם את האקסטזה הרוחנית, שמעניקה עבודת האלילים.

הנביא הבולט באותה תקופה הוא לא אחר מאשר אליהו, המשתוקק לראות את העם היהודי חוזר לדרך הישר. למטרה זו, הוא מחליט לערוך עימות מכריע עם כהני הבעל ולהמחיש את השקר בעבודת האלילות, לעיני העם היהודי.

לשם כך הוא נוסע צפונה להר הכרמל. (אם תבקרו בכרמל, תראו רכס הרים גדול. בקצה אחד של הרכס מצויה חיפה ובקצה השני יש מקום בשם "מוחרקה", שם מצוי כיום מנזר. קרוב לודאי שזה המקום בו התעמת אליהו עם כהני הבעל מפני שהתיאור הגיאוגרפי מתאים בשלמות. כיום ניצבת שם אנדרטה לציון האירוע.)

אליהו רוצה, שהעם היהודי ייווכח במו עיניו, שהאלילות היא אחיזת עיניים וכי קיים רק א-ל אחד.

אליהו רוצה, שהעם היהודי ייווכח במו עיניו, שהאלילות היא אחיזת עיניים וכי קיים רק א-ל אחד. הוא קורא אפוא תגר על כהני הבעל ומזמין 450 מהם לעימות. הוא מציע להם, שכל צד יקריב פר לא-ל שלו והקורבן, אותו תאכל אש מן השמיים, לעיני כל הנוכחים, הוא אשר אלוהיו יתקבל כא-ל האמיתי.

כהני הבעל נענים לאתגר ברצינות. הם מעלים את הפר שלהם על המזבח, מפצירים אל הבעל וצועקים עד לב שמים. אבל לאחר כמעט יום שלם של ניסיונות, לא קורה דבר ונבלת הפר מושכת אליה רק זבובים. אליהו בינתיים מהתל בהם:

 

"קראו בקול גדול [יותר], כי אלוהים הוא, כי [יתכן ו]שיח ושיג לו, [או] וכי דרך [אולי הוא בדרך] לו, אולי ישן הוא ויקץ". (מלכים א' יח, כז).

 

הם צועקים יותר חזק, אבל עדיין כלום לא קורה. הם מתחילים עכשיו לפצוע את ראשיהם בסכינים. עדיין שום דבר.

העסק מתחיל להיות מביך מאד עבורם וכל אנשי העם מתבוננים.

ה' הוא הא-לוהים!

לקראת סוף היום, מצווה סוף סוף אליהו להכין את קרבנו. הוא יוצק עליו מים שלוש פעמים כדי שיהיה עוד יותר קשה להבעירו ואפילו מצווה לחפור תעלת מים סביב למזבח. אחר כך הוא נושא תפילה קצרה אחת:

 

"ה' א-לוהי אברהם, יצחק, וישראל, היום יוודע כי אתה א-לוהים בישראל, ואני עבדך, ובדבריך עשיתי את כל הדברים האלה. ענני, ה', ענני, וידעו העם הזה כי אתה ה' הא-לוהים, ואתה הסיבות את לבם אחורנית". (מלכים א' יח, לו-לז).

 

עם מלים אלו יורדת אש מהשמים, מכלה את הקורבן, את העצים, את האבנים, את העפר וגם מלחכת את המים בתעלה.

המון העם הנאסף עונה באימה ויראה: "ה' הוא הא-לוהים, ה' הוא הא-לוהים!" (אלו המלים עצמם שאנו קוראים בעת סיום תפילת הנעילה של יום כפור מדי שנה).

כהני הבעל מוצאים להורג, אבל סיפורם לא מסתיים כאן.

בשומעה על המתרחש, שולחת איזבל מסר לאליהו. "מחר אהרוג אותך". היא יודעת שמעשי הנסים נשכחים אחרי זמן קצר. היום, היהודים קוראים "ה' הוא הא-לוהים", אבל מחר הוא יום חדש.

כצפוי, עבודת האלילים אכן מתחדשת, אליהו נאלץ להימלט על נפשו והממלכה הצפונית יורדת לשפל רוחני עמוק עוד יותר.

כצפוי, עבודת האלילים אכן מתחדשת, אליהו נאלץ להימלט על נפשו והממלכה הצפונית יורדת לשפל רוחני עמוק עוד יותר.

בסופו של דבר, א-לוהים לא ממתין יותר. אחרי הכל, הברית שכרת עם בניו שרירה וקיימת, אך הם אינם ממלאים את חלקם בהסכם. דברי הברית מפרטים בבירור, שארץ ישראל על שללה, ניתנת לעם היהודי בתנאים מסוימים. כאשר יפרו את התנאים הללו, הם יוגלו מן הארץ וזה באמת, מה שעתיד לקרות לממלכה הצפונית, אם כי עדיין לא לממלכת הדרום.

מי שרק מחכה להזדמנות הזו, הם האשורים, המתגוררים בסוריה של היום.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן