מלכות יהודה – המלכות הישראלית הדרומית, שורדת כ-134 שנים יותר ממלכות ישראל – המלכות הצפונית. המשך קיומה של מלכות יהודה התאפשר, הודות לשתי סיבות עיקריות: הסיבה הראשונה – יציבות יחסית, שבאה לידי ביטוי בתקופות שלטון ממושכות למלכים, בשונה מהממלכה הצפונית, בה המלך הודח בממוצע אחת ל-12 שנים. הסיבה השניה – הימנעות מפולחנים של עבודה זרה, שבאה לידי ביטוי בצדיקותם של מלכיה, בשונה מהממלכה הצפונית, בה המלכים סרו מדרכי הא-ל והנהיגו פולחנים אלו.

כפי שציינו, בניגוד למלכי הצפון, מרבית מלכי הדרום היו צדיקים ויראי שמיים. המלך הבולט ביותר בצדקותו היה חזקיהו, המלך ה-14 בשושלתו של דוד המלך, שמלך מ-590 עד 561 לפסה"נ. (בזכות צדקותו הרבה זכה להינשא לבתו של הנביא ישעיהו). התנ"ך מספר אודותיו:

 

ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה דוד אביו... בה' א-לוהי ישראל בטח ואחריו לא היה כמהו בכל מלכי יהודה ואשר היו לפניו. (מלכים ב' יח, ג-ה)

 

נדיר לשמוע שבחים כאלו!

באותה תקופה, המלכות הצפונית נכבשת בידי אשור. כתוצאה מכך ומחשש לבאות, חזקיהו דואג לבצר את ירושלים. ניתן לראות גם היום, חלק מאותן עבודות.

ביצורה של ירושלים

כבר בימי חזקיהו, העיר ירושלים התפשטה אל מעבר לתחומה המקורי של "עיר דוד" וחלק גדול מהתושבים עברו לגור בשכונה החדשה, בצדו המערבי של הר הבית. מכיוון ששטח זה אינו מוגן, חזקיהו דאג להקיפו בחומה בצורה, שנחשפה על-ידי ארכיאולוגים בני זמננו וקרויה בשם – "החומה הרחבה".

מפעל ארכיטקטוני נוסף שהוקם על-ידי חזקיהו המלך, היה הגדלת מערכת אספקת המים לעיר (שנשענה על מעיין הגיחון שמחוץ לחומות העיר, כפי שראינו בפרק 18). למטרה זו, ממנה חזקיהו שני צוותי חפירה, לחפירת מנהרה מהגיחון ישירות למאגר בתוך העיר. הצוותים עבדו בו זמנית משני הקצוות, עד שנפגשו באמצע והשלימו את המנהרה. בהתחשב ברמת הטכנולוגיה של אותם הימים, המנהרה שנחפרה באורך של 533 מטר, מהווה פרוייקט ארכיטקטוני מדהים בתחכומו! מנהרה זו ידועה בשם "נקבת השילוח".

אפילו כיום, ניתן ללכת לכפר הערבי סילוו'ן, הסמוך לחומות העיר העתיקה, ולעבור בתוך אותה מנהרה ממש (המים מגיעים רק עד הברכיים). ניתן לזהות שם את סימני עבודת האזמל של החופרים הקדומים. משסיימו החופרים את המנהרה, הם השאירו לוח המתאר את עבודתם ואופן פגישתם עם סיום החפירה. לצערנו, הלוח נתלש מהקיר בתקופה העותומנית, במאה התשע עשרה וכיום, הוא מוצג לראווה בטורקיה, באחד המוזיאונים שבאיסטנבול.

כפי שהזכרנו קודם, חזקיהו משכיל לבצר את ירושלים מבעוד מועד.

כפי שהזכרנו קודם, חזקיהו משכיל לבצר את ירושלים מבעוד מועד, עוד בטרם יחל המצור שהקים סביבה צבא אשור, בראשות סנחריב, בשנת 547 לפסה"נ.

הרבה מאוצרות המזרח התיכון הקדום, נלקחו בידי הבריטים ומוצגים לראווה במוזיאון הבריטי. אחד מפריטים אלו, היה כתובת אבן מתקופת סנחריב וזהו תוכנה: "חזקיהו מלך יהודה סגור בירושלים כציפור בכלוב." מה שנחסר מהכתובת באופן בולט, הוא תיאור נפילתה של ירושלים וזאת בשל העובדה, שהיא אכן לא נפלה.

התנ"ך מספר לנו בדיוק מה אירע.

צבא אשור צר על העיר ונראה היה שניצחונו בטוח. אלא, שפתאום הוא נתקף במגפה שהמיתה בו, בן-לילה, כ-185,000 חיילים! כתוצאה מכך, סנחריב בורח חזרה לאשור, ועד מהרה הוא מוצא את מותו בידי בניו.

אפשר להבין איך לסנחריב, המצביא צמא-הדם של אשור, היו בנים רשעים. אך למרבה הצער, המלך הצדיק חזקיהו, לא זכה לנחת רבה יותר מבנו שלו.

התפוח נפל רחוק מהעץ

בנו של חזקיהו, מנשה, עולה לשלטון לאחר מות אביו, ומהווה את ההיפך הגמור לדמות המופתית שייצג אביו. במידה בה עשה חזקיהו את הטוב בעיני א-לוהים, כך עשה בנו את הרע.

 

ויעש הרע בעיני ה'... ויקם מזבחות לבעל... והעביר את בנו באש ועונן ונחש ועשה אוב וידעונים, הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיס. (מלכים ב' כא, ב-ו)

 

רשעותו של מנשה הגיע עד כדי רצח סבו, הנביא ישעיהו! לכן, אין פלא שבתקופת שלטונו, הממלכה מתחילה להידרדר רוחנית.

כשהוא נפטר, גם השינויים שלו נמוגים יחד אתו וההתדרדרות הרוחנית נמשכת.

המלך הבא, אמון, אינו טוב יותר מקודמו. אך המלך שבא אחריו, יאשיהו, אוהב את א-לוהים באמת ובתמים ומביא לסדרה של רפורמות מרשימות לחיזוק הדת. למרבה הצער, עם פטירתו, גם השינויים שלו נמוגים יחד אתו וההתדרדרות הרוחנית נמשכת.

(על פי המסורת, יאשיהו ראה בעיני רוחו את הכיבוש העתידי של מלכות יהודה, והחליט לגנוז את ארון הברית, על מנת שלא יילקח בשבי. בפרקים הבאים נדון במיקומו האפשרי של ארון הברית בימינו.)

בינתיים, האימפריה האשורית, מתחלפת בכוח עולמי חדש, העולה בשמי ההיסטוריה – ממלכת בבל. ועתה, בהחליפם את אשור, אלה הבבליים שעוברים למתקפה על ירושלים.

הנה באים הבבלים

בבל, כחלק מניסיונה לרשת את האימפריה של אשור, שמה לה למטרה, לכבוש גם את ארץ ישראל. השנה 434 לפסה"נ (או 11 שנים לפני החורבן).

מטרתה של בבל, להכניע את ישראל ולכפות עליה שעבוד. בזאת הם די מצליחים ולוקחים בשבי כ-10,000 יהודים מהשכבה החברתית-כלכלית העליונה.

טרגדיה, נכון? אלא שהדבר לא היה ממש כך. בסופו של דבר, אסון זה, הופך להיות ברכה נסתרת, כפי שנראה בפרק הבא.

בבל ממנה מבין היהודים, מלך מטעמה – צדקיהו. צעד זה מתגלה כטעות. צדקיהו היה מלך חלש עם אגו מנופח, וברבות הימים הוא מחליט למרוד. כתגובה מידית, נבוכדנאצר מלך בבל, מצווה על הקמת מצור סביב ירושלים.

אל תטעו. מצור קשה זה, אינו תוצאה של מרד כנגד בבל, הוא תוצאה של מרד כנגד א-לוהים! מהסיבה הפשוטה, שעם ישראל בהיותו קרוב למצוות הא-ל– כמו בימי חזקיהו – הנו עם בלתי מנוצח. לעתים אין לו אף צורך להילחם באויב, כפי שתואר במעשה המגפה בצבא אשור. אבל, כשעם ישראל מפנה עורף למצוות, ואין זה חשוב עד כמה חזק צבאו, אין לו הגנה מפני האויב.

הנביא ירמיהו קורא משך ארבעים שנה לתשובה כללית, אך לצערנו קריאתו אינה נשמעת.

כמו תמיד, במשך כל שנות המצור על ירושלים, א-לוהים ברחמיו נותן פרק זמן ממושך לעם ישראל לתקן את דרכיו. בפרק זמן זה, כארבעים שנה, הנביא ירמיהו קורא לתשובה כללית, אך למרבה הצער קריאתו אינה נשמעת. במקום זה, הוא עובר עינויים ונזרק לכלא. בישיבתו בכלא, ירמיהו כותב את מגילת איכה ובה תחזית קשה ומצמררת לפרטי פרטים, של חורבן המקדש וירושלים, אך כולם מעדיפים להתעלם מכך.

כיום, אנו קוראים את מגילת איכה בכל שנה בתשעה באב, ביום בו נתקיימו תחזיותיו האיומות.

תשעה באב, הנו התאריך היהודי הידוע לשמצה (כפי שראינו בפרק 13), בו אירעו אסונות רבים לעם ישראל. ביום שחור זה:

נגזרה על דור המדבר, גזרת הנדודים למשך 40 שנה.
נחרב הבית הראשון בידי בבל.
נחרב הבית השני בידי הרומאים.
בימי האינקוויזיציה, יהודי ספרד קבלו את האולטימטום – גירוש, שמד או מוות.
פרצה מלחמת עולם הראשונה.
חוסלו קהילות רבות בשואה.
ועוד אסונות רבים שאירעו ביום זה לעם ישראל.

המצור על ירושלים

המצור על ירושלים נמשך כשנתיים. קיימות ראיות ארכיאולוגיות ברורות לאירוע זה, שניתן לראותן כיום בעיר העתיקה. במוזיאון, המצוי על יד החומה הרחבה של חזקיהו, כ-20 מטר מתחת לפני הקרקע, ניתן לראות שרידים של שער בן שלוש דלתות, בחומת המגן הצפונית של העיר. (ארכיאולוגים קוראים לו: "E gate".) באתר זה, ארכיאולוגים בתחילת שנות השבעים גילו הוכחות ברורות למצור הבבלי.

בין היתר, נמצאו שם ראשי חץ ישראליים ובבליים. איך אפשר לדעת את מקור ראשי החץ? ובכן, על ראשי החץ נחרטו שמות, כי בעת העתיקה, ראשי חץ היו יקרי ערך. בנוסף הם גילו שכבת אדמה חרוכה, המעידה על שרפת העיר, כפי שמתואר בספר מלכים (ראה מלכים ב' כה, ט).

אחרי שנתיים של מצור, היהודים אינם מחזיקים מעמד. הרעב מביא אותם לידי כניעה.

 

דבק לשון יונק אל חכו בצמא, עוללים שאלו לחם, פורש אין להם. האוכלים למעדנים נשמו בחוצות, האמונים עלי תולע חיבקו אשפתות... חשך משחור תוארם לא ניכרו בחוצות, צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ... ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן, היו לברות למו בשבר בת עמי. (איכה ד, ד-ה, ח-י)

 

בשבעה באב, צבא בבל מבקיע את חומות העיר. הם נכנסים פנימה ועורכים טבח המוני.

תוך כדי המהומה, צדקיהו מנסה לברוח לים המלח, דרך מנהרה סודית היוצאת מירושלים, אך הוא נתפס. לפי תיאור המדרש, נבוזראדן, רב הטבחים (מלשון טבח/הרג) של נבוכדנאצר, עסוק בציד, בזמן שאנשיו בוזזים את העיר. לפתע הוא רואה צבי ומתחיל לעקוב אחריו. הצבי עובר 'במקרה' מעל פתח המנהרה הסודית (כך א-לוהים דואג שצדקיהו יקבל את עונשו) ובדיוק כשצדקיהו יוצא ממנה, נבוזראדן ממתין לו ולוכד אותו.

גורלו של צדקיהו, בדומה לזה של העם, אכזרי מאוד, כפי שמספר התנ"ך:

 

ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו ואת עיני צדקיהו עור ויאסרהו בנחשתים ויביאהו בבל. ובחודש החמישי בשבעה לחודש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלים. וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש. (מלכים ב' כה, ז-ט)

 

עם חורבן הבית – בתשעה באב, שנת 422 לפסה"נ – נותק הקשר הייחודי בין א-לוהים לבין עמו, עם ישראל. בשלב זה הכל קורס. מלבד ההרס הגשמי הנורא, נהרסת גם התדמית העצמית והרוחנית של עם ישראל.

נוסף על כך, אם קודם לכן הסתפקה בבל בשעבודם של ישראל, מעתה עונשם גרוע אף יותר. אימפריית בבל מחליטה לבצע את מדיניות ההגליה האשורית ומגרשת את שארית עם ישראל מהארץ המובטחת.