רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

קורס מזורז בהסטוריה יהודית

פרק 24: פורים בפרס

ד׳ בתשרי ה׳תשס״ה ד׳ בתשרי ה׳תשס״ה 19/09/2004 | מאת הרב קן ספירו

למרות הסתר פניו של א-לוהים, התערבותו הניסית מורגשת בסיפור המגילה.

צבאות מדי, תחת הנהגתו של דריווש, וצבאות פרס תחת הנהגתו של כורש, צועדים אל תוך בבל וכובשים אותה. האימפריה הבבלית חדלה מלהתקיים ונטמעת בתוך האימפריה הפרסית החדשה.

למען הסדר הטוב, נבדוק מה כבר ראינו בחלק זה של העולם – ראשית, אשור, אחר כך בבל ואז פרס – כולן מעצמות מסופוטמיות אדירות שקמו בזו אחר זו, ולכולן היה "עסק" עם העם היהודי.

בשנת 370 לפנה"ס, מוציא כורש צו, המאפשר לכל העמים אשר הוגלו על ידי האימפריה הבבלית לשעבר, לשוב לארצות מוצאם. עותק אחד של צו זה מוצג במוזיאון הבריטי, ועל אף שבגרסא זו לא מצויה פניה מיוחדת ליהודים, אנו יודעים שהם כלולים בה כפי שכתוב בספר עזרא:

 

ובשנת אחת לכורש מלך פרס, לכלות דבר ה' מפי ירמיה, העיר ה' את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמור: "כה אמר כורש מלך פרס. כל ממלכות הארץ נתן לי ה' א-לוהי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי א-לוהיו עמו, ויעל לירושלים אשר ביהודה, ויבן את בית א-לוהי ישראל, הוא הא-לוהים אשר בירושלים. (עזרא א' פס' א-ג)

 

חוזרים הביתה

על פניו נראה, שהיהודים יקפצו על ההזדמנות בשמחה, יארזו את הפקלאות ויצאו לדרך. אבל לא זה מה שקורה. כ-42,000 מתוך מיליון היהודים בבבל, מנצלים את ההזדמנות – רק 5% מאלה שיצאו בבכי לגלות, 70 שנה קודם לכן חוזרים, וכל שאר 95 האחוזים, בוחרים להישאר במקומם.

דבר דומה קרה בשנת 1948, עם הצהרת הקוממיות של מדינת ישראל. בזמן זה חיים בעולם כ-12,000,000 יהודים, אך רק 600,000, שהם 5% מכלל העם היהודי, עולים ארצה בפועל ומתיישבים בה. כל שאר העם – 95% - מעדיפים להישאר בגולה.

מדוע?

תשובה אחת מתאימה לשנת 370 לפנה"ס, לשנת 1948 ואף לימינו אלה. נחמד בגולה. יותר נוח לחיות בציריך, בלוס-אנג'לס או בטורונטו, מאשר בישראל. למה לעזוב אם יש לך בית יפה ומרווח בחו"ל, רמת חיים גבוהה, שתי מכוניות, ובתי ספר טובים לילדים?

אולם, גישה זו שחוזרת על עצמה לאורך ההיסטוריה היהודית, בעייתית. משום שעל אף שא-לוהים נותן מידי פעם פסקי זמן קצרים ליהודי הגולה, בטווח הארוך הוא לא מאפשר להם להישאר שם.

ככל שהגולה נראית מזמינה יותר כלפיהם, כך איומה יותר הריאקציה נגדם בסופו של דבר.

אחד התהליכים שאנו נוכחים בו שוב ושוב, הוא שכגודל עלייתם של יהודי הגולה, כך גם עומק נפילתם. ככל שהגולה נראית מזמינה יותר כלפיהם, כך איומה יותר הריאקציה נגדם בסופו של דבר. אנחנו רואים זאת במצרים – בני ישראל מוזמנים לשם ברוחב לב, הם מצליחים היטב ומשגשגים, וראו מה יצא בסוף – הם הופכים לעבדים. אנחנו רואים את זה בספרד. אנחנו רואים את זה בגרמניה. כל המקומות שפעם אהבו וקבלו בברכה את היהודים, הפנו להם בסופו של דבר את העורף. המסקנה היא שישראל היא הבית היחידי ליהודים.

42,000 היהודים שחוזרים ארצה בשנת 370 לפנה"ס, מתחילים מייד בשיקום ירושלים, וכמובן, הדבר הראשון שהם רוצים לקומם מהריסותיו, הוא בית המקדש.

שומרונים, שמעולם לא אהבו את היהודים, מתנגדים לתהליך החדש, ולכן הם שולחים הודעה לפרס, ובה דורשים לאסור את המשך הבניה של היהודים. במכתבם הם טוענים, שאילו יורשה ליהודים לבנות את המקדש, הם ימרדו.

כתוצאה מאיומים אלה, פרס מקפיאה את אשרת הבניה. במשך 18 שנים אסור להעמיד שום מבנה. זו התקופה שבה מתחולל סיפור הפורים, המתואר במגילת אסתר.

ובינתיים, בפרס...

נחזור לפרס, שם מלך חדש יורש את מקומו של כורש. שמו של אותו מלך, אחשוורוש, שנשוי לושתי, הניצולה היחידה ממרחץ הדמים בארמון המלכות של בלשצר, במהלך הכיבוש הפרסי (ע' פרק 23).

אחשוורוש עורך משתה, שמזכיר את משתהו של בלשצר שנערך כמה שנים קודם לכן. גם הוא ערך חישובים והחליט, ששבעים השנים שהוקצבו בנבואת ירמיהו עד לשיבת העם לציון, חלפו.

(למען הדיוק, 70 השנים הוזכרו על ידי ירמיהו בהקשרים שונים, האחד התייחס לזמן שבו א-לוהים "יזכור" את ירושלים, והשני הוא הזמן שבו א-לוהים "יפדה" את ירושלים. 70 השנים הראשונות – שנספרו מהכיבוש הראשוני של יהודה – הסתיימו, כאשר הורשו היהודים לשוב לארצם. 70 השנים השניות – נמנו מחורבן המקדש – ולא יסתיימו אלא 14 שנים מאוחר יותר, כשבית המקדש ייבנה מחדש).

למשתה זה הזמין אחשוורוש את היהודים, ולמרבית הפלא הם הגיעו – "לחגוג" את סופם. תופעה מזעזעת שממחישה עד כמה הרחיקו לכת אותם יהודים, שבחרו להישאר וליהנות מהנוחות של גלות פרס.

השאיפה שלהם להשתלב בסביבה הייתה כל כך עמוקה, עד שיהודים אלה היו מוכנים להרים כוסית לרגל השפלתם הפומבית.

אף על פי ששנים קודם לכן ישבו היהודים ובכו על נהרות בבל, הם הסתגלו בהדרגתיות לנוחות שבגולה, עד לנקודה שבה הגיעו להנאה חיובית מסגנון החיים הפגאני וסיפוקיו. השאיפה שלהם להשתלב בסביבה הייתה כל כך עמוקה, עד שיהודים אלה היו מוכנים להרים כוסית לרגל השפלתם הפומבית.

לאחר מספר הילולות שיכורים המציגות (שוב) את כלי המקדש, מצווה המלך על אשתו להופיע, כשהיא לבושה בכתר מלכותה בלבד. המלכה מסרבת, ומוצאת להורג.

המלך מתפכח משיכרונו ומוצא את עצמו ללא מלכה. הוא שולח שליחים לאתר ולקבץ את כל הנשים המתאימות למלוכה מרחבי ממלכתו – ובדרך זו אסתר נלקחת לארמון. איש אינו יודע שהיא יהודיה, והדוד שלה, מרדכי (שגידל אותה בביתו), מצווה עליה לשמור על זהותה בסוד. המלך מתאהב בה, ומבין כל הנשים שנלקחו לארמון, אסתר היא זו שהופכת בסופו של דבר למלכה.

(הטוב ביותר הוא לקרוא את מגילת אסתר, יחד עם "מסכת מגילה" התלמודית, משום שפרטים מרתקים רבים אינם מופיעים במגילה עצמה. ובכל אופן, סיפור העלילה המלא חורג מעבר להיקף של "קורס מזורז בהיסטוריה יהודית". לרכישת ידע נוסף ניתן לעיין כאן).

המן העמלקי

לראש השרים של אחשוורוש קראו המן האגגי. אם השם הזה מצלצל מוכר (ולא לטובה), אין בכך כל פלא. אגג היה מלך עמלק, אשר שאול נמנע מלהרוג ובכך עבר על הציווי הא-לוהי. המן הוא עמלקי ובלבו מפעפעת שנאה פתולוגית ליהודים. (לפירוט רב יותר בנושא האידיאולוגיה העמלקית עיינו בפרק 16 בסידרה זו).

כך יוצא שהמן מצליח להשיג את הסכמתו של המלך, להוציא צו להשמדת יהודי פרס ביום ה-13 בחודש העברי השתים עשרה, הוא חודש אדר (את החדשים מתחילים למנות מניסן). הדרך בה הגיע לבחירת התאריך המדויק לביצוע המזימה מעניינת מאוד:

המן מטיל גורל – שנקרא בפרסית פור.

מדוע?

גם זה חלק מהאידיאולוגיה העמלקית – כל ההתרחשויות קורות באופן אקראי – הכול מקרי. אין א-לוהים שמושך בחוטים – ההתכחשות המוחלטת למציאות.

כך יוצא שחג זה שנקרא פורים – על שם המזל המקרי – בא לציין, שלמעשה אין דבר שקורה באופן מקרי. מתוך תפישת העולם העמלקית הזו מטיל המן את הגורל – ומהרגע שבו הוא משקשק את הקוביות, הכול מתחיל "להשתקשק" גם אצלו.

בעודו מצפה לכבוד מהמלך, הוא נאלץ להעניק את אותו כבוד לאויבו המושבע – מרדכי. המן זורח מגאווה כשהוא מוזמן לבדו עם המלך למשתה אצל המלכה – ושם הוא מגלה לתדהמתו, שהמלכה לא אחרת מאשר יהודייה בעצמה! הוא מואשם במזימה לרצוח אותה יחד עם עמה, וכשהוא מתחנן לרחמים ומשליך את עצמו על מיטת המלכה בתחנונים, המלך תופש אותו בפוזה הזאת ומאשים אותו בניסיון לאונס.

הגרדום שהכין עבור מרדכי, מקבל שימוש בלתי צפוי, כשהמן עצמו נידון למוות.

הדברים לא היו יכולים להיראות גרועים יותר בעיני המן, אבל אז מגיעה הנקודה המכריעה. הגרדום שהכין עבור מרדכי, מקבל שימוש בלתי צפוי, כשהמן עצמו נידון למוות. והיהודים, אותם רצה למחות מעל לפני האדמה, במקום להיות מושמדים, מקבלים אישור מלכותי להשמיד את אויביהם.

הדבר המרתק ביותר במגילת אסתר, המגוללת את הסיפור המדהים הזה, הוא שבשום מקום, לכל אורכה של המגילה, לא מוזכר שמו של הא-ל. חכמינו לומדים מכך, שמאז חורבנו של בית המקדש, הפכה נוכחותו של א-לוהים לנסתרת. יחד עם זאת, על אף ההסתר, מבעד לעיני הפרספקטיבה ההיסטורית, אנחנו עדיין יכולים להבחין בפעולותיו – א-לוהים המחולל נס אחר נס, על מנת לעזור לעם ישראל לשרוד, תוך מילוי הבטחתו לשמירה על קיומו הנצחי של עם ישראל.

התלמוד מגלה לנו, שמצב זה נחזה כבר בספר דברים, שם אומר א-לוהים:

 

"ואנוכי, הסתר אסתיר פני ביום ההוא..." (דברים לא, פס' יח)

 

והמלים הסתר אסתיר, שנובעות מאותו שורש כמו השם אסתר, באות לרמוז על אותה תקופה ספציפית בהיסטוריה.

הסתר הפנים של א-לוהים

בזמן שבית המקדש הראשון ניצב על מכונו, יכולנו לראות את נוכחותו של הא-ל בבירור. היינו יכולים לחוש בא-לוהים בירושלים. אמנם גם כיום, א-לוהים תמיד נמצא כאן ואיתנו. אולם, מאז חורבן בית המקדש, הרמה הרוחנית שלנו נמוכה יותר ומאותה תקופה ואילך, יכולתו של היהודי לתקשר עם א-לוהיו, הרבה פחות ישירה.

מחורבן הבית והלאה, א-לוהים לא יהיה נוכח בהיסטוריה באותו אופן גלוי כפי שהיה לפני כן. יחד עם זאת, במבט לאחור אנחנו יכולים לגלות, עד כמה מופלאים וחיוניים לקיומינו היו דברים שנראו בשעתם כאסון.

זו הסיבה שבגללה נוהגים לשתות בפורים לשכרה, עד שלא יכולים להבחין מהו ההבדל בין "ארור המן" לבין "ברוך מרדכי". דבר שרומז על כך שאפילו המציאות הגרועה ביותר, משרתת את רצונו של הא-ל (ובמחזה המושלם תפקידו של המן הרשע מוביל אל הטוב, לא פחות מתפקידו של מרדכי הצדיק). הדברים אינם פשוטים כפי שהם נראים בעיני בשר ודם, וזו גם הסיבה שבגללה נוהגים להתחפש בפורים.

המלים שמתארות בצורה הטובה ביותר את פורים הן "ונהפוך הוא" – הסיפור כולו הפוך ומתהפך. ככל שההתרחשויות נראות בתחילה מקריות וגרועות, כך מתגלה בסופו של דבר שהן בעצם חלק מתוכנית א-לוהית סבוכה ואחידה, שמובילה אל הסוף הטוב. דבר אינו קורה במקרה. הכול מתוכנן ומכוון מראש.

לכל דבר ישנה סיבה וא-לוהים ידאג לכך, שאפילו בנסיבות הגרועות ביותר, תמיד יימצא ליהודים פתח מילוט.

תופעה זו למעשה, מסכמת את ההיסטוריה היהודית – בכל מאורע שהתרחש, אנחנו יכולים להביט לאחור ולגלות כיצד כל פרט מתאים למקומו. כך תמיד – אין התרחשות או אירוע מקריים בעולם. לכל דבר ישנה סיבה וא-לוהים ידאג לכך, שאפילו בנסיבות הגרועות ביותר, תמיד יימצא ליהודים פתח מילוט, שיאפשר להם להמשיך ולמלא את ייעודם בעולם הזה.

"נס פורים" תם, והחלק הבא במשימתם הלאומית, הוא הקמת בית המקדש.

דריווש השני (אותו נוהגים לייחס כבנה של המלכה אסתר) יורש את מקומו של אחשוורוש כמלך פרס, ומרשה ליהודים לסיים את העבודה בה פתחו, בזמנו של כורש.

זהו זמן מיוחד מאוד בהיסטוריה היהודית, בהינתן להם הזדמנות שנייה, למלא את תפקידם על הצד הטוב ביותר.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן