רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

קורס מזורז בהסטוריה יהודית

פרק 25: בית המקדש השני

כ״ה בתשרי ה׳תשס״ה כ״ה בתשרי ה׳תשס״ה 10/10/2004 | מאת הרב קן ספירו

בית המקדש שהוחרב על ידי הבבלים מוקם סוף סוף מחדש, אבל זה לא אותו הדבר - ארון הברית חסר.

בנייתו המחודשת של בית המקדש, החלה בתקופת שלטונו של כורש, לאחר כיבושה של ממלכת בבל על ידי האימפריה הפרסית, והופסקה למשך 18 שנה. עם ברכתו של המלך דריווש השני (על-פי המסורת בנה של אסתר המלכה), הבנייה מתחדשת.

המלאכה מסתיימת בשנת 350 לפנה"ס והבניין שב לקדושתו, אבל משהו חסר...

העוצמה הרוחנית בבית המקדש השני, כלל אינה מתקרבת לזו שהייתה בבית המקדש הראשון. הניסים התמידיים נעלמים. הנבואה חדלה. ארון הברית חסר, ואף על פי שבית קודש הקודשים נבנה במקדש - הוא עומד ריקן.

הארון - העשוי עץ שיטה מצופה בזהב, ואשר הכיל בתוכו את לוחות הברית - היה המקום בו השרה א-לוהים את השכינה - נוכחותו הא-לוהית. שכינה זו השתלשלה מהעולמות העליונים אל בין כנפי הזהב של שני הכרובים, שניצבו על-גבי הארון.

מה קרה לארון? התלמוד (במסכת תענית) עוסק בכך ומציע שתי דעות: הדעה הראשונה היא, שהבבלים שבו אותו. השנייה גורסת, שהוא הוסתר על ידי המלך יאשיהו, אשר צפה את הפלישה הממשמשת ובאה, ובעקבותיה החורבן. (ראו פרק 22)

סיפור מפורסם מאוד המובא בתלמוד, מספר על כהן אשר מצא אבן רופפת בהר הבית, וגילה שזהו המקום אשר בו הוסתר ארון הברית. בדרכו לספר על כך לאחרים, הוא נפטר. המסר העיקרי בסיפור הוא, שהארון לא אמור להימצא. עדיין לא.

עזרא הסופר

היהודים שבונים מחדש את בית המקדש בירושלים, מלאי כוונות טובות. אבל, למרבה הצער חסרה להם מנהיגות מתאימה.

בכדי למלא את החסרון, מופיע עזרא הסופר על במת ההיסטוריה.

עזרא הכהן חי בגלות פרס. הוא סופר מלומד ומנהיג בעל שיעור קומה, וכשמגיעה אליו הידיעה, כי הקהילה היהודית בארץ הקודש מתחבטת ללא הנהגה, הוא לוקח עימו 1,496 איש מבחירי העם, כולם בעלי כושר מנהיגות, ועולה עמם ארצה.

התלמוד מחשיב את עזרא מאוד וכותב עליו, ש"ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו, אלמלא קדמו משה." (סנהדרין כא עמוד ב)

שבח גדול זה מגיע לעזרא, על בניינו הרוחני המחודש של עם ישראל, ועל מאמציו להשיב על כנם את החיים על פי התורה בארץ הקודש.

בין הרפורמות הדרמטיות ביותר שלו, ניתן למצוא את מלחמת החרמה שניהל, כנגד נשואי תערובת והתבוללות.

ספר עזרא מגנה את אלה שנישאו לנוכריות ומונה אחד לאחד את שמותיהם של כל 112 הגברים שעשו זאת.

ואכן, ספר עזרא מגנה את אלה שנישאו לנוכריות ומונה אחד לאחד את שמותיהם של כל 112 הגברים שעשו זאת (עזרא י פס' יח-מד).

מתעוררת השאלה - למה לעשות מזה כזה עניין? אחרי הכול, מדובר בסך הכל ב-112 בני אדם, כשהיום, מיליוני יהודים נישאים בנשואי תערובת! (רק על מנת לסבר את האוזן, אחוז נשואי התערובת באמריקה עומד על 60%!) ובכן, ההבדל הוא, שלפני 2,500 שנה, נשואי תערובת, ואפילו של יהודי אחד, היוו שערורייה מזעזעת. כעת, החברה מקבלת את הדברים כנורמה. עד כדי כך, שקהילות המכונות "מתקדמות" באמריקה, אפילו "קונות" רבנים אשר יכהנו בטקסי נישואין מעורבים - ויעניקו לגיטימיות לאסון לאומי חמור זה, שהתנ"ך מזהיר ממנו שוב ושוב, זו טרגדיה המובילה את העם היהודי לאבדון.

כתוצאה ממאמציו של עזרא נפרדים זוגות מעורבים אלה. אקט דרמטי זה, מביא את כל העם להתאסף בירושלים והתורה מוקראת שם בקול, כשלבסוף, כל הנוכחים מתחייבים, שלא להינשא לעמים אחרים ולהקפיד לשמור על חוקי התורה. (נחמיה י פס' ל-לא)

ריק רוחני

למרות מאמציו הכבירים של עזרא ושל מנהיגים נוספים, עוצמת הרוחניות במקדש, נותרת בדרגה נמוכה.

בזמן זה, גם המבנה עצמו דל. למעשה, הוא ייבנה מחדש על ידי הורדוס (בסביבות 30 לפנה"ס) ויהפוך לבניין מרהיב ביופיו. אבל, על אף שהוא עומד להיות מרהיב מבחינה גשמית, הוא יישאר דל מבחינה רוחנית בהשוואה לבית הראשון. ויותר מזה, אף על פי שמוסד הכהונה הגדולה יימשך, הוא יהפוך להיות מושחת ומסואב.

על פי התלמוד, במשך 410 שנות קיומו של בית המקדש הראשון, היו רק 18 כהנים גדולים, ובמשך 420 שנות קיומו של הבית השני, כהנו בתפקיד זה 300 כהנים גדולים! מהתלמוד (מסכת יומא דף ט עמוד א) ידוע לנו, שיוחנן היה כהן גדול במשך 80 שנה, שמעון 40 שנה, וישמעאל כיהן בתפקידו 10 שנים. משמעות הדברים היא, שבמשך 290 שנה, היו 297 כהנים גדולים - בערך אחד לשנה. מה גרם לכך?

על פי התורה שבעל פה, אסורה הכניסה לבית קודש הקודשים במשך השנה כולה.

על פי התורה שבעל-פה, אסורה הכניסה לבית קודש הקודשים במשך השנה כולה. רק ביום הכיפורים, וביום זה בלבד, היה הכהן הגדול נכנס לתוכו, על מנת לקיים טקס מיוחד לפני הא-ל. אבל, אם הכהן לא היה טהור מבחינה רוחנית ולא היה ביכולתו לשמור על ריכוז מלא, הוא לא היה מסוגל לעמוד בנוכחותה העזה של השכינה הא-לוהית, והוא היה מת מייד. עוד ידוע לנו, שבימי בית המקדש השני, היה הכוהן הגדול נכנס לעבודתו בבית קודש הקודשים, כשהוא קשור בחבל, על מנת שיהיה אפשר להוציא אותו משם במקרה שימות...

מכיוון שממסד הכהונה הגדולה, הפך למסואב במשך מרבית שנות קיומו של בית המקדש השני, היו הכהנים הגדולים מתים בתפקידם מדי שנה. למרות זאת עדיין אנשים נלחמו להשיג את המשרה, שניתנה לכל המרבה במחיר... השאלה המתבקשת היא: מדוע בכל זאת אנשים חשקו בתפקיד, אם ידעו שביום הכיפורים ינפחו את נפשם? התשובה היחידה שמתקבלת על הדעת היא, שלמועמדים היה אגו כל כך מנופח, שהם האמינו, שהם יהיו אלה שיצליחו לעמוד במבחן קודש הקודשים בכבוד. עד כדי כך התדרדר המצב.

אובדן הנבואה

מדוע הדברים הגיעו למצב גרוע כל כך?

בעיקר משום שהנבואה חלפה מן העולם.

כל זמן שעמדו נביאים לעם ישראל, הכפירה הייתה כמעט בלתי אפשרית. לנביא היה קשר עם הא-ל, מה שאיפשר ליישב מייד כל בעיה. אף אחד לא יכול היה, להכחיש את עיקרי האמונה היהודית למול נביאים ונסים גלויים.

אולם, כאשר הנבואה חדלה מלהתקיים וההנהגה המרכזית נחלשה, היה קל יותר לאנשים לאבד את דרכם, ולחלק מהממסדים הקדושים (כמו הכהונה הגדולה) להסתאב.

בכדי להיות נביא,על האדם להיות שלם מבחינה רוחנית-אישית ועליו להיות בשליטה עצמית מוחלטת. חכמינו אומרים: איזהו גיבור? הכובש את יצרו." (פרקי אבות ד משנה א') - זהו הביטוי היהודי הנעלה, עבור "מיהו אדם גדול".

נבואה, בהבנה היהודית, אינה היכולת לחזות את העתיד, אלא מדובר במצב נעלה מהעולם החומרי. הנביא מגיע לרמת הבנה כה גבוהה, עד שהוא או היא, מסוגלים לתקשר עם האינסוף.

משה היה הנביא המושלם - הוא השיג את רמת הנבואה הגבוהה ביותר, שיכול בן אנוש להשיג. אבל, מלבדו היו רבים אחרים - מאות אלפים, על פי התלמוד - שהשיגו רמות רוחניות נמוכות יותר ובכל זאת זכו בנבואה. בסיפורו של שאול, בפרק 16, תיארנו כיצד נהגו להתייעץ עם הנביא לגבי כל דבר ודבר, אפילו לגבי חפצים שאבדו. אבל, התופעה המופלאה נעלמה לחלוטין עם חורבן בית המקדש הראשון, ולא תחזור עד בוא המשיח.

ספר הדרכה זה מלמד, כיצד להגיע לשליטה עצמית מוחלטת מבחינה גשמית, רגשית ורוחנית.

אם מישהו מתעניין ורוצה לדעת כיצד ניתן להפוך לנביא, ישנו ספר הוראות מפורט בהישג יד. לספר זה קוראים "מסילת ישרים". הוא נכתב במאה ה-18 על ידי המקובל הגדול רבי משה חיים לוצאטו, המוכר בכינויו המקוצר הרמח"ל. ספר הדרכה זה מלמד, כיצד להגיע לשליטה עצמית מוחלטת מבחינה גשמית, רגשית ורוחנית, וכך להתרומם מעל לעולם זה ולהשיג את הנבואה.

אבל, גם אם נגיע לשליטה מוחלטת בספר זה, לא נוכל להפוך לנביאים. מדוע? משום שהנבואה אפשרית, רק כאשר כלל עם ישראל מרומם אף הוא מבחינה רוחנית.

כיחידים, אנחנו יכולים להגיע לרמה גבוהה במיוחד. אבל, בכדי להגיע לפסגה ולעבור את מפתן הנבואה, נאלץ "לעמוד על כתפיו" של העם היהודי. זאת משום, שנדרשת רמה מינימלית של רוחניות בעם כולו, על מנת שהיחיד יוכל להגיע לדרגת נבואה. אם האומה שרויה מתחת לרמה זו, מתרחק מאיתנו אותו סף, ואין זה משנה עד כמה נתאמץ לעמוד על קצות אצבעותינו, לא נוכל לעבור דרכו. בתקופת בית שני, אנו רואים את בני העם היהודי יורדים מטה, מתחת לאותו סף של רוחניות. סף שאליו הם עדיין לא הצליחו לחזור בשנית.

התלמוד אומר, שגם באותו זמן היו אנשים שמבחינת עצמם היו ראויים לדרגת הנבואה, אבל כלל הציבור לא היה ראוי לכך, מה שגרם לנעילתם של שערי הנבואה, עד לימות המשיח.

מתוך ההכרה בהיחלשותו הרוחנית של העם היהודי, התאספה יחד קבוצת מנהיגים וייסדה את הסנהדרין - בית המשפט העליון של העם היהודי, שכללה בין 70 ל-120 חברים. הסנהדרין, או בשמה המוכר יותר - אנשי כנסת הגדולה, הוקמה במטרה ברורה לחזק ולרומם את היהדות.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן