רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

קורס מזורז בהסטוריה יהודית

פרק 28: רדיפות יון

ח׳ בכסלו ה׳תשס״ה ח׳ בכסלו ה׳תשס״ה 21/11/2004 | מאת הרב קן ספירו

הטרור שלט בכיפה – נשים שהרשו למול את בניהן הוצאו להורג, כשתינוקותיהן קשורים לצווארן.

לאחר מותו של אלכסנדר הגדול, מחולקת האימפריה היוונית העצומה לשלושה חלקים:

  • יון האשורית, בשלטון בית סֶלֵוּקוּס.

  • יון המצרית, בשלטון בית תלמי.

  • יון המקדונית, או יון עצמה, שכללה את ערי המדינה העצמאיות של אתונה, ספרטה וכו'.

ישראל נופלת בתחילה בחלק שנשלט על ידי בית תלמי של היוונים המצריים. מלכי בית תלמי ליברליים בדרך כלל ופתוחים לרעיונות שונים, בהתאם לרוח הבירה אלכסנדריה, שמהווה מרכז תרבותי עולמי.

בשנת 198 לפנה"ס משתנה התמונה. לאחר קרב הבניאס (אתר בצפון הארץ שניתן לבקר בו גם היום), בית סלוקוס האשורי, לוקח את השליטה בארץ ישראל מבית תלמי.

אמנם בית סלוקוס משיג שליטה בארץ אבל עדיין לא מגיע למצב יציב. השליט הסלקוסי החדש – אנטיוכוס אפיפנס – מוצא את עצמו עומד תחת לחץ רב – מבית, עצירת בית תלמי; ומחוץ, חשש מכוחה העולה של רומי.

הוא מחליט, שהחוליה החלשה בקו ההגנה שלו היא ישראל. ישראל גובלת במצרים ובים התיכון (שממנו עלולים הרומאים להגיע), וגרוע מכך, היהודים אינם חלק מתרבות יון. את המצב הזה הוא מחליט לשנות.

עולמות מתנגשים

כמה שנים קודם לכן, כשהיוונים, כובשי העולם המוכר, פגשו לראשונה ביהודים – הם נדהמו והופתעו. הם מעולם לא פגשו באנשים כאלה קודם לכן.

היהודים היו המונותיאיסטים היחידים בעולם. השקפת העולם שלהם הייתה שונה לחלוטין משל כל אחד אחר – דהיינו, שכל דבר קיים, נברא ומתקיים על ידי כוח מוחלט אחד, א-לוהים בלתי נראה. את הרעיון הזה – ובמיוחד את נושא השגחתו המתמדת של הא-ל, והעובדה שהוא מתייחס לחייהם של בני האדם – מצאו היוונים כנשגב מבינתם.

ומעבר לכך, היוונים לא היו מסוגלים להבין את המבט היהודי על התורה. זה היה ספר עתיק, שהיהודים טענו שקיבלו מא-לוהים, ושהכיל הוראות מוזרות כיצד להוביל את החיים לשלום, לאחווה, לאחריות חברתית ולכבוד החיים.

בקיצור, היוונים לא ידעו איך "לבלוע" את היהודים.

בנוסף, ההשקפה היהודית הייתה גם מבלבלת. היוונים היו אנשים שהעריכו חינוך ושאיפה לחכמה – משהו שהיהודים העריכו והעריצו גם כן. היוונים דיברו בשפה יפהפייה, שהיהודים הוקירו באופן מיוחד. (התלמוד אומר, שיוונית היא שפה יפה ביותר).

התורה תורגמה במהירות ליוונית (במאה השלישית לפנה"ס) – התרגום הראשון בהיסטוריה היהודית.

ואכן, התורה תורגמה במהירות ליוונית (במאה השלישית לפנה"ס) – התרגום הראשון בהיסטוריה היהודית. תרגום זה נקרא "תרגום השבעים" לזכר 70 החכמים שכתבו אותו.

תרגום זה נחשב כאסון לאומי עבור העם היהודי. מרגע שתורגם התנ"ך, הוא נעשה נגיש יותר לגויים, ואלה השתמשו בו לעיתים קרובות ככלי לניגוח העם היהודי, כשפעמים רבות נערכו סילופים מכוונים בתרגום. (כדאי לדעת, שמרבית ספרי התנ"ך הנוצריים המצויים כיום, מבוססים על התרגום היווני, שתורגם ללטינית ואח"כ לאנגלית. נקל לתאר כמה אינטרפרטציות וטעויות נעשו לאורך הדרך.)

בכל אופן, היה זה בלתי אפשרי להימנע מתרגום התנ"ך ליוונית, משום שהיוונית הפכה לשפה של המזרח התיכון הקדום. היא הייתה נפוצה ומוכרת בכל מקום, בדומה לאנגלית כיום! היהודים, אשר דיברו ביניהם בארמית, בעקבות ישיבתם בבבל, הפכו במהרה לבקיאים לא פחות בשפה היוונית. (העברית שמשה אז לתפילה וללימוד בלבד).

למרות ההערכה ההדדית המסוימת הזאת – שבדרך אגב משכה יהודים רבים – לא יכלה התרבות הדומיננטית לסבול יותר את הניגודים העצומים שבין התרבויות.

הלניזם מאולץ

תקופת ירח הדבש מסתיימת בקול רעם גדול, כשאנטיוכוס אפיפנס נוקט בצעדים מתוכננים היטב, בין השנים 169-167 לפנה"ס ופותח בתקופה של "גזרות שמד" – צווים והוראות שנגזרו, על מנת לגרום ליהודי ישראל לסגל לעצמם את התרבות ההלניסטית ו"להתייוון", כשמטרתם הסופית היא הכחדת היהדות.

הצעד הראשון בו נוקט אנטיוכוס, הוא השגת שליטה על עמדות הכוח היהודיות. לשם כך הוא מסלק מתפקידו את הכהן הגדול ומחליף אותו ביהודי ש"מונח אצלו בכיס". מנקודה זו ואילך, הופכת הכהונה הגדולה, במידה רבה, לממסד מסואב (כפי שהסברנו בפרק 25).

בנקודה זו אנחנו צופים בראשיתו של מהלך, שעומד להתפתח במשך ההיסטוריה המאוחרת יותר – עד שכל הממסדים היהודיים הבסיסיים מסתאבים: המלכות, הכהונה, עבודת בית המקדש... הגוף היחיד שיישאר בלתי מושפע לרעה, יהיה הסנהדרין (בית המשפט העליון היהודי) ורבניו, אשר כפי שנראה בהמשך, יכתבו בסופו של דבר את התלמוד.

לאחר שאנטיוכוס מציב את האיש שלו בתפקיד הכהן הגדול, הוא פותח במהלך הבא, שמטרתו השכחת לוח השנה היהודי.

באותו זמן אנטיוכוס מפתח הבנה לגבי מהותם של היהודים. מבחינתו מדובר באנשים העוסקים בזמן בצורה אובססיבית – הם מנסים להפוך את הזמן לקדוש. אם יצליח למחוק את הזמן, יצליח גם למחוק את מנהגיהם של היהודים. לשם כך מחליט אנטיוכוס לאסור את שמירת השבת, את קידוש החודש על ידי מולד הלבנה, ואת שמירת החגים – פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור וסוכות.

בשלב הבא אנטיוכוס מוציא צווים האוסרים שמירת כשרות ולימוד תורה. ספרי תורה נשרפים בפומבי, וחזירים מוקרבים על ספרי קודש יהודיים בכדי לטמאם. הוא מכריח את הכהנים הגדולים למסד הקרבת חזירים בבית המקדש שבירושלים, כמו גם לאפשר שם עבודה לכל סוגי האלילים היווניים. (ע' ספר המכבים א', א' מא-סד)

ולסיום, אנטיוכוס אוסר למול את הבנים. עבור היהודים, מהווה המילה אות וסימן מוחשיים לברית הקיימת בינם לבין א-לוהים. היוונים – שסוגדים לשלמותו של הגוף האנושי – מוצאים זאת כדבר מתועב ביותר, ומבחינתם ברית המילה היא הטלת מום.

היהודים מתנגדים, ולכן אנטיוכוס וחסידיו ממשיכים להתקדם לעבר מטרתם בדרך גסה ואכזרית. ההיסטוריון היהודי, הרב בערל ווין מתאר זאת באופן ציורי בספרו "הדי תהילה" (Echoes of Glory):

נשים שהרשו למול את בניהם, הוצאו להורג כשבניהן קשורים לצווארן.

נשים שהרשו למול את בניהם, הוצאו להורג כשבניהן קשורים לצווארן. חכמי ישראל נרדפו, נתפסו ונרצחו. יהודים שסירבו לאכול בשר חזיר, או להקריב חזירים מפוטמים, עונו עד מוות... אף לא כפר קטן אחד ביהודה היה חופשי מדיכויים של ההלניסטים. מזבחות לזאוס ולשאר האלילים הפגאניים, הוקמו בכל כפר, ויהודים מכל אזור הוכרחו להשתתף בפולחני ההקרבה.

רדיפה דתית כזו היוותה חידוש של ממש בהיסטוריה האנושית. עד לאותו זמן, אף אחד בעולם העתיק לא הכריז מלחמה על דתו של עם אחר. זאת משום, שהתפישה הפוליתיאיסטית אמרה: "אני אסגוד לאלוהים שלך, ואתה תסגוד לשלי. וכל המרבה באלילים, הרי זה משובח".

(מאוחר יותר נראה, כיצד המיתולוגיות היוונית והרומית מתמזגות, כשזאוס הופך ליופיטר וכו'. הפלורליזם במיטבו – כל דת טובה כמו האחרות.)

בעולם הפוליתיאיסטי אף אחד לא נהרג על דתו. אף אחד, להוציא היהודים.

היהודים עמדו על דעתם שישנם דברים ששווה למות עבורם – דברים שהם בעלי משמעות גדולה יותר אפילו מהחיים עצמם (ראו המאמר משמעות החיים). יהודים מוכנים למסור את חייהם ברצון עבור היהדות. לא משום שא-לוהים צריך שאנשים ימותו בשבילו, אלא משום שהשקפת היהדות היאשהאדם נועד לגודה רבה יותר מכל מה שיש לעולם הזה להציע. כחלק מהעמידה האיתנה על העקרונותהיהודים מתקוממים כדי להלחם בעריצות היוונית – הנורא ביותר במאבק שלהם, הייתה העובדה, שהם נאלצו להילחם לא רק ביוונים, אלא גם בכמה מאחיהם היהודים, שנכנעו להלניזם – והפכו למה שמוכר לנו כיום כ"מתייוונים".

יהודי נגד יהודי

כשהיוונים מתקיפים את היהדות, הם עושים זאת בסיועו של פלג מסוים בעם היהודי – היהודים המתייוונים.

המתייוונים היו יהודים אשר נשאבו אל תוך תרבות יוון, ואין בכך כל פלא. התרבות היוונית הייתה תרבות החיים העיקרית בעולם העתיק.

גם כאן אנחנו יכולים לראות תבנית קבועה, שחוזרת על עצמה פעמים רבות לאורך ההיסטוריה היהודית. תרבות עולמית עולה לבמה ומציגה נאורות וקדמה, והעולם משתנה. ובכל פעם, חלק מהעם היהודי, ולרוב מדובר בבני המעמד הגבוה, נשאבים אל תוך התרבות החדשה. מדוע? משום שהם עשירים, מתוחכמים, ויש להם המון זמן מיותר. אז הם אומרים לשאר העם היהודי: "בואו נהיה עדכניים ונאורים, תשכחו כבר מהדת המיושנת והעתיקה!" (בהמשך נראה כיצד חוזרת תבנית זו בספרד בגרמניה, ואפילו כיום באמריקה).

באותה תקופה, הייתה קבוצה קטנה של יהודים (קבוצה קטנה אבל חזקה וקולנית), שיישרו קו עם הרשויות היווניות והתייוונו. יהודים אלה עושים הכול בדיוק כפי שעושים זאת היוונים בעצמם.

הם שולחים את בניהם לגימנסיום והם מסירים את מילותיהם (בניתוח כואב מאוד). זאת משום, שכל כך הרבה פעולות יווניות נעשות בעירום, והם עשויים להיחשב בעיני היוונים כבעלי מום.

ואם זה לא מספיק, בנוסף לקרע בין המתייוונים לבין הזרם המרכזי ביהדות, היהודים מפולגים בקרע נוסף – בין שני פלגים ביהדות הדתית.

הדבר מתחיל כששני תלמידים – הקרויים צדוק ובייתוס – מתחילים להטיף לסוג חדש של יהדות, תוך כפירה במקורה הא-לוהי של התורה שבעל פה (שעליה הסברנו בפרק 26). תלמידיהם נקראים צדוקים ובייתוסים, כשהצדוקים יהיו אלה שימשיכו בדרכם לאורך ההיסטוריה. היהודים מהזרם המסורתי הראשי – אשר המשיכו לשמור על דיני היהדות כפי שנשמרו ונמסרו מאז ומתמיד – נקראו באופן אירוני "פְּרוּשים", בכדי להבדיל בינם לבין האחרים.

מכיוון שהצדוקים אינם מאמינים שהתורה שבעל פה ניתנה על ידי א-לוהים, הם מחליטים שהם מחויבים בשמירת החוקים המופיעים בתורה הכתובה בלבד, שאותה הם קוראים באופן מילולי. אבל היות ואי אפשר לעשות זאת, שכן הרבה מהמצוות הכתובות בתורה אינן ניתנות להבנה ללא התורה שבעל פה, הם טענו שכל אדם יעשה כפי הבנתו – כל אחד יכול להחליט מה המשמעות, ולפעול בהתאם.

הצדוקים מוצאים שותפים טבעיים בקרבם של חלק מהמתייוונים, כפי שמסביר רבי בערל ווין:

הצדוקים היו תמיד מקובלים יותר בעיני המתייוונים מאשר אויביהם הרבניים.

הצדוקים היו תמיד מקובלים יותר בעיני המתייוונים מאשר אויביהם הרבניים. הקשר בין המתייוונים והצדוקים נגד היהדות המסורתית, גרם למבוכה מתמדת בחיי היהודים בתקופת בית המקדש השני ואפילו לאחר מכן. (הדי תהילה - Echoes of Glory, p. 38)

(נדון בצדוקים בפירוט יתר בפרקים הבאים, כשנגיע לאימפריה הרומית ולשליטתה על היהודים).

על פי תיאורו של ההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס בספרו "נגד אפיון", ניתן ללמוד על אמונותיהם של היהודים באותה תקופה.

על פי דבריו, הפרושים (שנחשבים לדייקנים ביותר בהסבר חוקיהם ולאלה שהיוו את האסכולה המובילה), נהגו לייחס הכול לגורל הא-לוהי ולא-לוהים עצמו. יחד עם זה הם טענו, שלאדם ניתנת אפשרות לבחירה חופשית בין טוב לרע, אף על פי שלגורל הא-לוהי חלק בכל פעולה. הם טענו, שכל הנשמות נצחיות וטהורות, בעוד שנשמותיהם של הרשעים הופכות מושא לעונש נצחי.

לעומתם היו הצדוקים מאמינים בקיומו של א-לוהים, אך שוללים לחלוטין את הגורל הנתון בידיו. הם הניחו שא-לוהים, אינו מתעניין בנו ובמעשינו, לטוב ולמוטב. הצדוקים טענו, שעשיית הטוב או הרע, היא בחירתו האישית של האדם, ושהבחירה נתונה לכל אחד לנהוג כרצונו. בנוסף הם שללו גם את האמונה בנצחיותה של הנשמה ובשכר ועונש בעולם הבא.

אפשר לראות כיצד הצדוקים הושפעו מאופן החשיבה היווני. הם היוו חלק מהגורמים, לכך שהכהונה הגדולה ועבודת בית המקדש הפכו לכל כך מסואבים (משום שרבים מבני הכהנים, קבוצת עילית באותה תקופה, הפכו לצדוקים). זו גם הסיבה שבגללה, כפי שמסביר התלמוד, מתו כל כך הרבה כהנים גדולים ביום הכיפורים. (ר' פרק 25).

השחיתות בבית המקדש, ההתייוונות הכפויה והרדיפות, הופכות להיות יותר ממה שהיה בכוחם של היהודים מהזרם הדתי המרכזי לסבול, וכאשר הם מורדים בסופו של דבר נגד היוונים, הם קמים גם על משתפי הפעולה היהודיים.

מרד המכבים – אותו אנו חוגגים כיום כחג החנוכה – מהווה במידה רבה סיפור של מלחמת אחים בין היהודים לבין עצמם, כמו גם נגד יוון. לא מדובר במלחמה לקבלת עצמאות מדינית, וגם לא במאבק לחירות פיזית – זוהי מלחמת דעות.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן