רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

קורס מזורז בהסטוריה יהודית

פרק 29: מרד המכבים

כ״ב בכסלו ה׳תשס״ה כ״ב בכסלו ה׳תשס״ה 05/12/2004 | מאת הרב קן ספירו

המרד היהודי נגד היוונים, קובע תקדים בהיסטוריה האנושית – מלחמת הדת הראשונה בעולם.

את פרטי המלחמה היהודית כנגד היוונים וההלניזם, אנחנו לומדים להכיר מתוך שני ספרי המכבים. תיעודים היסטוריים אלה אינם כלולים בתנ"ך העברי, משום שאנשי הכנסת הגדולה (כפי שלמדנו בפרק 26), החליטו שנים רבות קודם לכן, מה יכלול התנ"ך היהודי. ספרי המכבים (או בשמם האחר ספרי החשמונאים), שנכתבו ככל הנראה על ידי מתעד מבית חשמונאי, נמצאים בתוך אוסף הנקרא "ספרים החיצונים", אוסף שכולל גם כתבים אחרים שנשארו חיצוניים לתנ"ך וזוכים להתייחסות בתלמוד.

מהפכה יהודית זו קובעת תקדים בהיסטוריה האנושית – זוהי מלחמת הדת הראשונה בעולם! אף אחד בעולם הקדום, לא הקריב את חייו עד כה עבור אליליו. רק היהודים חשבו שהדת שלהם – הדת המונותיאיסטית היחידה באותם זמנים – שווה שיקריבו את החיים בעבורה.

אבל (כפי שראינו בפרק 28), לא מדובר אך ורק במלחמה נגד היוונים, אלא גם במלחמת אחים פנימית. יהודים ששמרו על נאמנותם ליהדות, לחמו נגד יהודים אחרים, שהתייוונו וצידדו ביוונים.

מרד החשמונאים

השנה היא 167 לפנה"ס, והיוונים נמצאים בעיצומה של רדיפת היהדות והיהודים. כוחות יווניים מופיעים בעיר מודיעין (אתר שנמצא מערבית לירושלים, בסמוך לכביש ירושלים תל-אביב) ודורשים שהיהודים, בני המקום, יקריבו חזיר לאלילי יוון. זקן העיר, מתתיהו, שהיה כהן – מסרב.

אבל אז קם יהודי מתייוון מאותה עיר ומבקש לבצע זאת בכל זאת. כאשר הוא עומד להעלות את קרבן החזיר, מתתיהו דוקר אותו בחרבו והורג גם את השר היווני. לאחר מכן הוא פונה אל הקהל ומכריז: "מי בכם ירא ה', ומי לה' אלי!" – כל מי שירא לדבר א-לוהים שיעמוד לצידי וילחם.

המצטרפים אל מתתיהו וחמשת בניו – יהודה, אלעזר, יוחנן, יונתן ושמעון – שמים פעמיהם לעבר ההרים, מתוך הנחה שהיוונים יחזרו לנקום בעיר, ויימחקו אותה מעל לפני האדמה. בהרים, הם מארגנים צבא גרילה, שמונהג בעיקר על ידי בכור הבנים, יהודה. יהודה זוכה בתואר "מכבי", שמשמעותו "הפטיש" (מקבת). "מכבי" הוא גם נוטריקון של המלים "מי כמוך באלים (בחזקים) ה' ", קריאת הקרב של העם היהודי.

לא ידוע לנו בבירור מה היה גודלו של צבא המכבים, אבל ההערכה האופטימית ביותר אינה עולה על 12,000 איש. כוח זעום זה יוצא לקרב, כנגד צבא יווני המונה 40,000 לוחמים!

בנוסף לעליונות המספרית, היו היוונים לוחמים מקצועיים – היה ברשותם ציוד, הם היו מאומנים היטב, ולרשותם עמד עדר של פילי מלחמה.

בנוסף לעליונות המספרית, היו היוונים לוחמים מקצועיים – לרשותם עמד ציוד רב, הם היו מאומנים היטב, ועדר של פילי מלחמה, אשר היוו את הטנקים של העולם הקדום, היוו את חוד החנית של המתקפות שלהם. היהודים לעומתם, נחותים במספרם באופן משמעותי, בקושי מאומנים, ובקושי מצוידים (ושלא נדבר על הפילים), אבל מה שחסר להם באימון ובציוד, הושלם על ידי חוסן רוחם.

מרבית הקרבות מתרחשים למרגלות ההרים המובילים ממישור החוף לירושלים. היוונים מנסים להצעיד את כוחותיהם במעלה הוואדיות המובילים לאזור ההר, אך לשווא. הדרכים מהשפלה להר מוגבלות, ורק בנקודות מסוימות יכולים היוונים לפלס את דרכם כלפי מעלה. אלה היו המקומות, בהם המכבים בוחרים לארוב להם ולהתקיפם.

בימינו, כשאנחנו קוראים את סיפורם של המכבים, נראה שמדובר באירועים קצרים, שהתרחשו משך תקופה של מספר שבועות – היו קרבות, היהודים נצחו, היוונים הלכו הביתה. אבל בפועל, מדובר היה בעשרים וחמש שנות לוחמה, ובאבידות רבות בנפש לשני הצדדים.

חנוכה

לאחר שלוש השנים הראשונות, היהודים מצליחים לכבוש מחדש את ירושלים. הם מוצאים מקדש מזוהם ומטומא, שהפך למקום שחזירים מוקרבים על מזבחו. הדבר הראשון שהם עושים עם חזרתם למקדש, הוא הדלקת מנורה חליפית (לאחר שהמנורה האמיתית הותכה על ידי היוונים). אך לצערם נמצא רק פך שמן אחד קטן, שהיה חתום עדיין בחותמו המיוחד של הכהן הגדול. הם משתמשים בשמן זה, על מנת להדליק את המנורה, ובאופן ניסי הוא מספיק לשמונה ימים, עד שמשלוח של שמן טרי, הופק ונשלח אל בית המקדש.

חנוכה הוא אחד משני החגים, שהוספו ללוח היהודי על ידי החכמים.

המכבים מטהרים את בית המקדש וחונכים אותו בכ"ה בכסלו – התאריך העברי לתחילת שמונת ימי חג החנוכה. (המלה חנוכה מציינת את "חנוכת" המקדש, ואת סיום המלאכה בכ"ה בכסלו "חנו - כ"ה" ).

חנוכה הוא אחד משני החגים, שהוספו ללוח היהודי על ידי החכמים, והוא מנציח שני סוגי ניסים:

 

  1. הניצחון הצבאי של היהודים המעטים והחלשים על היוונים.

  2. הניצחון הרוחני של הערכים היהודיים, על אלה של היוונים. כשנרות החג מסמלים את הניצחון הרוחני (למידע נוסף על חנוכה לחצו כאן).

 

חנוכת המזבח אינה מסיימת את המאבק. לרוע המזל, כמה מהיהודים המתייוונים אינם שמחים בכך שהמכבים תופסים את שליטה בירושלים, הם מצטרפים לכוחות היווניים והלוחמה נמשכת.

רק בשנת 142 לפנה"ס, בימיו של דימיטריוס מבית סלוקוס, מחליטים היוונים שנמאס להם מהקרבות הממושכים, והם חותמים על חוזה שלום עם שמעון, האחרון מבני מתתיהו שנותר בחיים (ראה ספר המכבים א, פרק יג, פסוק מא-מב).

כך מוסדרת באופן סופי הריבונות היהודית על ארץ ישראל.

ימי החשמונאים

כפי שציינו לעיל, מתתיהו היה כהן ולכן אין זה מפתיע שבנו שמעון, יהפוך לכהן גדול. אבל, הוא אינו מסתפק בכך ולוקח לעצמו גם את התואר "נשיא". (הוא לא קורא לעצמו מלך, משום שידוע לו היטב, שמלך יהודי יכול להיות רק מצאצאיו של דוד. שושלת בית דוד – שושלת המלוכה – יוצאת משבט יהודה, בעוד שהכהנים מגיעים משבט לוי, בהתאם לברכותיו של יעקב לשנים עשר בניו, שנים עשר שבטי ישראל).

זוהי בחירה שגויה מצידו של שמעון, משום שצאצאיו אינם מכבדים זאת והם מכריזים על שושלת מלוכה חדשה – מלכות בית חשמונאי – שמתקיימת במשך 103 שנים ומתאפיינת בהתדרדרות מוסרית ודתית איומה. (מלכתחילה הם לא היו מיועדים למלוכה, והשימוש בעמדת הכוח משחית). השליט הבא הוא יוחנן הורקנוס, ואנו יכולים לראות משמו את ההשפעה היוונית המתחזקת – החשמונאים מתחילים להתייוון! זוהי טרגדיה איומה, מכיוון שאבותיהם מסרו את חייהם על מנת להשליך מעליהם את עול תרבות יוון.

כחלק משאיפתו להרחיב את גבולות ישראל, הוא מגייר בכוח את העמים שנכבשו.

בין שגיאותיו הרבות, יוחנן הורקנוס עושה משגה אנטי-יהודי נורא. כחלק משאיפתו להרחיב את גבולות ישראל, הוא מגייר בכוח את העמים שנכבשו. דבר זה מעולם לא נעשה קודם לכן, וגם לא לאחר מכן – היהדות אינה מעודדת גיור, וודאי שלא עושה זאת בכפיה.

ליד בית שמש נמצא אתר ארכיאולוגי מרתק, "מָרֵשָׁה – בית גוברין. האתר מכיל כ-2000 מערות, שרובן חצובות באבן גיר. זו אחת הערים הגדולות שהחשמונאים כבשו, והציבו בפני תושביה אולטימטום – גיור או עזיבה המונית.

אחת מהמשפחות האדומיות שגוירה בכוח, עתידה להפוך למשמעותית מאוד, כשאחד מצאצאיה – הורדוס – ימונה כמלך יהודי. הורדוס עתיד לתפקד בצורה "סכיזופרנית". מצד אחד, הוא ירצח את הכהן הגדול, 45 חברים מהסנהדרין (בית הדין העליון), וכן את מרבית בני משפחתו, ומצד שני, הוא יפרוץ בסדרת פרויקטים אדירה של בניה, שיכללו את העיר קיסריה, את מבצר מצדה, ובנייה מחודשת של בית המקדש. כפי שנראה בהמשך, מערכת היחסים בין הורדוס לבין "אחיו" היהודים, עתידה לסבול מאופי סכיזופרני של ממש.

התרחקות מהמסורת היהודית

בנו של יוחנן הורקנוס, אלכסנדר ינאי, הוא מקרה קלאסי של מלך חשמונאי, שסר לגמרי מן הדרך. ינאי מתייוון לחלוטין ומשתף פעולה עם הצדוקים (היהודים שהולכים בעקבות התורה הכתובה, על פי פרשנויותיהם העצמיות), כנגד הפרושים (הזרם המרכזי ביהדות).

כאשר כמה מהפרושים מתנגדים לו, הוא מוציא 800 מהם להורג, לאחר שהוא כופה עליהם באכזריות, לראות כיצד שוחטים את בני משפחותיהם. במהלך ההוצאה להורג, אלכסנדר ינאי עורך משתה בסגנון יווני...

שני השליטים החשמונאים האחרונים, הם שני האחים הורקנוס ואריסטובלוס. שניהם מתייוונים לגמרי. הורקנוס הוא החלש מבין השניים, אבל יש לו יועץ חזק שנקרא אנטיפטרוס, מצאצאי האדומיים שגוירו בכפיה. (רק "במקרה" יש לאנטיפטרוס בן שנקרא בשם הורדוס...).

מתוך המאבק עולה בלבם הרעיון "המבריק", לבקש מן הרומאים ליישב את הסכסוך ביניהם.

האחים נלחמים זה בזה, למי מהם מגיעה המלוכה ומתוך המאבק עולה בלבם הרעיון "המבריק", לבקש מן הרומאים ליישב את הסכסוך ביניהם.

להזמין לארץ את הרומאים, זה ממש כמו לבקש מהחתול לשמור על השמנת. מדובר על אנשים עם שאיפה אדירה לכיבוש ולשליטה, על כל טריטוריה אפשרית.

השנה היא 63 לפנה"ס, והמצביא הרומאי הגדול פומפיאוס, מטאטא את שרידיה האחרונים של האימפריה היוונית. הוא יותר משמח לעשות טובה ולהזיז את צבאותיו לתוך ישראל.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן