רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

קורס מזורז בהסטוריה יהודית

פרק 34: המלחמה על ירושלים

ד׳ באדר א׳ ה׳תשס״ה ד׳ באדר א׳ ה׳תשס״ה 13/02/2005 | מאת הרב קן ספירו

האומה היהודית נלחמת עד מוות, על הצלת מרכזה הרוחני.

רומא הגדולה לא יכלה לסבול יותר שמשטים בה.

בשנת 67 לסה"נ, בתגובה למרד היהודי, רומא שולחת את המפקד הרומי המנוסה ביותר שלה – אספסיינוס, בראשם של ארבעה לגיונות. מדובר בכוח מסיבי למדי – 6,000 לוחמים בכל לגיון ובנוסף כוח עזר במספר זהה, כשסך כל הלוחמים מגיע לכ-50,000 חיילים!

(אחד מאותם ארבעה לגיונות, 'הלגיון העשירי' הוא המפורסם מכולם. לגיון זה עמד תחת פיקודו הישיר של בנו של אספסיינוס – טיטוס – והסמל שלו היה חזיר בר.)

המטרה הרומאית המוצהרת: חיסולם של היהודים שהעזו להרים ראש נגד רומא ואשר עד כה (לא להאמין), גם הצליחו.

בפקחותו, אספסיינוס פותח את המערכה בצפון. כל ישוב או כרך שמתנגד להתקדמותו מוחרב עד היסוד, האוכלוסייה שבו נטבחת או נלקחת לעבדות, הנשים נאנסות והרכוש נבזז. ואז, נכרתים העצים בסביבה והשדות נזרעים במלח, להבטיח ששום דבר לא יצמח בהם שוב.

מאז ומתמיד הרומאים היו אכזריים במלחמות, אולם, כאשר מדובר היה ביהודים, הם 'התעלו' אפילו על עצמם. המטרה שעמדה בפניהם הייתה לשדר מסר אל רחבי האימפריה: כל התנגדות לרומא עתידה להסתיים בחורבן סופי ומוחלט!

אספסיינוס מקווה, שבזמן הגעתו לירושלים, היהודים כבר יבינו שההתנגדות עקרה וייכנעו מעצמם.

אבל, אפילו עם ארבעה לגיונות, עדיין ציפה לאספסיינוס קרב קשה.

יוספוס פלביוס

אחד מהראשונים להתנגדות היה מבצר יודפת, שנבנה על מורדות הר עצמון. שם עמד בגבורה מפקד הכוחות היהודים בגליל, יוסף בן מתיתיהו – המוכר יותר כיוספוס פלביוס או יוסיפון – אך לא הצליח לעצור את ההסתערות הרומית.

כשהתבוסה כבר נראתה וודאית, מחליטים הקנאים בקבוצה, שעדיף להם למצוא את מותם בידי עצמם, מאשר להימכר לעבדות או לראות כיצד משפחותיהם נטבחות ללא רחמים על ידי הרומאים.

לכן, הם מחליטים להמית תחילה את נשותיהם וילדיהם, ולאחר מכן את עצמם. יוספוס היה אחד מהניצולים הבודדים, שבמקום להתאבד, מסר את עצמו בידי הרומאים.

אספסיינוס מבין מייד שיוספוס יכול להיות שימושי עבור רומא, ומחליט להחזיק אותו בתור יועץ/מתורגמן, ומאוחר יותר כמתעד ההיסטוריה של המלחמה.

יצירותיו של יוספוס שרדו עד לימינו אלה. בין המוכרות ביותר הן "קדמוניות" ו"מלחמות היהודים".

יצירותיו של יוספוס שרדו עד לימינו אלה. בין המוכרות ביותר הן "קדמוניות" ו"מלחמות היהודים", סיפורן של כל ההתרחשויות שקרו לפני, במהלך ולאחר המרד הגדול, בין השנים 66 ל-70 לסה"נ.

דיווחיו מיוחדים מבחינה היסטורית, משום שהוא היה עד ראיה להתרחשויות אודותן הוא כתב (הוא שונה בנקודה זו משאר ההיסטוריונים הרומיים כגון דיאו קסיוס, אשר חיו מאוחר יותר ופשוט חזרו על מה שקראו בתיעוד הרשמי.)

מובן שלדעתו האישית של יוספוס הייתה השפעה על אופן כתיבת הדברים. הוא כותב עבור הרומאים (שזו כנראה הסיבה מדוע שרדו יצירותיו בשלמותן), ובכל זאת הוא נשאר נאמן ליהדותו כל ימי חייו. בכתביו נראה שהוא מנסה לרצות את כולם ולכן צריך לקרוא את דבריו בזהירות ובביקורתיות.

בכל אופן, דבר אחד שאפילו מבקריו מסכימים לגביו, הוא שיוספוס מדייק מאוד בתיאורם הפיזי של מקומות ומבנים בארץ ישראל. ואכן הארכיאולוגיה אִמתה רבים מדיווחיו.

גמלא

במהלך הקיץ והסתיו של שנת 67 לסה"נ, אספסיינוס מתקדם דרך צפון ישראל, ומדכא נקודות התקוממות יהודיות. חלקן נכנעות ללא קרב – כגון טבריה. וחלקן נלחמות עד לסוף המר.

אחד מסיפורי הגבורה המופלאים ביותר הוא זה של העיר גמלא שברמת הגולן.

גמלא הוא אחד המקומות בארץ ששווה ביקור. העיר הקדומה חפורה בחלקה, ונמצאת בליבה של שמורת טבע. זהו אתר בלתי רגיל, משום שבשונה ממרבית הערים שהוחרבו בישראל, איש מעולם לא בנה את גמלא שנית, וכך היא נחשבת לשרידים השמורים ביותר של אתרי הקרבות הרומיים בעולם. החפירות מראות את העיר בדיוק כפי שנראתה ביום חורבנה בשנת 67 לסה"נ.

(גמלא שכבה תחת שכבות האדמה בדיוק 1900 שנה, משנת 67 לסה"נ בה נכבשה, ועד שישראל כבשה מחדש את רמת הגולן בשנת 1967).

הם האמינו, שבתוצאות עמידתם טמון עתידה של ירושלים.

כשהם צופים את התקדמות הרומאים, הטביעו תושבי גמלא מטבעות עם ההדפס "לגאולת ירושלים הקדושה" (במקור לגאלת ירשלם הק) הם האמינו, שבתוצאות עמידתם טמון עתידה של ירושלים. ולמרבה הצער, הם אכן צדקו.

הרומאים השמידו לחלוטין את גמלא, ברוצחם 4,000 יהודים מבני המקום. 5,000 התושבים הנותרים, בחרו לקפוץ אל מותם מהצוקים המקיפים את העיר, מאשר להמתין לרומאים שישחטו אותם באכזריות (מסיבה זו מכונה גמלא "מצדה הצפונית"; נעסוק במצדה בהמשך).

ירושלים

בקיץ של שנת 70 לסה"נ, הרומאים עושים לבסוף את דרכם לעבר ירושלים. הם מקיפים את העיר ומטילים עליה מצור.

הרומאים יודעים, שאם יצליחו להשמיד את ירושלים, הם יצליחו למחוץ את העם היהודי, משום שירושלים היא מרכז החיים הרוחניים שלו.

לפני תחילתו של המרד הגדול, חיו בירושלים בין 100,000 ל-150,000 תושבים, אבל כעת, כשפליטים מרחבי הארץ התקבצו לתוכה, האוכלוסייה הכפילה או שילשה את עצמה. האוכלוסייה הייתה מרוכזת בשתי מובלעות:

 

  1. העיר התחתית, בדרום הר הבית (רובע זה של ירושלים נמצא כיום מחוץ לחומות הקיימות, ומכוּנה 'עיר דוד' או 'סילוואן', בערבית).

  2. העיר העילית, במערבו של הר הבית, הייתה מאוכלסת בשכבה העשירה יותר ובכהנים (חפירות בחלק זה של העיר יכולות להיראות למרגלות מוזיאון וואהל).

 

ירושלים יכלה להחזיק מעמד מול הרומאים זמן רב.

העיר הייתה מבוצרת באופן מסיבי, היו בה מחסני ענק של מזון ואספקת מים טובה. ירושלים יכלה להחזיק מעמד מול הרומאים זמן רב.

על פניו, נראה היה שהרומאים נקלעו למצב גרוע למדי. הם ניסו לצור על אחת מהערים הגדולות ביותר בעולם העתיק, עיר מצוידת היטב, שיש בה כמות גדולה של מזון והרבה אנשים נחושים שאינם חוששים למות.

בנסיבות כאלה, יכלה ירושלים להירשם בהיסטוריה, בתור העיר היחידה שהרומאים לא הצליחו לכבוש על ידי הטלת מצור – אבל היא לא. זאת בשל "שנאת החינם" – שנאה חסרת בסיס בין היהודים לבין עצמם.

מלחמת אזרחים

בעוד שהרומאים מכתרים את העיר מבחוץ, מנהלים היהודים מלחמת אזרחים מבפנים.

כוחות של הזרמים השונים. והחשוב ביותר, הסיקריים והקנאים, המונהגים על ידי יוחנן גוש חלב, תפשו שליטה על הר הבית. הברית הלא קדושה של הצדוקים עם הפרושים, יוצרת את הרוב של הכוחות המתונים, ששולט ביתר חלקי העיר.

כשהמתונים מנסים לסלק את הקיצוניים מהר הבית, יוחנן גוש חלב מביא שכירי חרב שאינם יהודיים – את האדומיים – על מנת לטבוח במתונים.

וכאילו שאין די בכך, הקנאים משמידים את מחסני המזון הענקיים, בכדי לכפות על התושבים לבחור בין יציאה למלחמה לבין גויעה ברעב.

עם השמדת מחסני המזון, פורץ הרעב בעיר.

עם השמדת מחסני המזון, פורץ הרעב בעיר. אנשים מיואשים מנסים להתגנב אל מחוץ לחומות על מנת להשיג אוכל, אך כל מי שנתפש על ידי הרומאים מוצא להורג בדרך האכזרית והחביבה עליהם – צליבה. כל כך הרבה יהודים נהרגים בדרך זו, שהעיר מוקפת באלפי יהודים צלובים.

בינתיים, הרומאים ממשיכים בניתוץ שיטתי של ההגנה על העיר, שכבה אחר שכבה.

יוחנן בן זכאי

מנהיגם של הפרושים, רבי יוחנן בן זכאי, רואה שירושלים אינה יכולה להחזיק מעמד. כבר מאוחר מידי, אבל הקנאים בכל זאת נחושים בדעתם להמשיך בקרב האבוד, והוא נאלץ לטוות תוכנית.

באותו זמן, הקנאים אינם מרשים לאיש לעזוב את העיר (כאילו שמישהו רצה לברוח כדי להיצלב), להוציא לוויות. בצעד נואש, שנועד לנסות ולהציל משהו מהאסון הקרב ובא, רבי יוחנן בן זכאי מכניס את עצמו לארון מתים, ומובל אל אספסיינוס.

יוחנן בן זכאי מברך את אספסיינוס כאילו הוא קיסר, ואספסיינוס, שאינו מרוצה מאופן הפנייה עונה לו שהוא חייב מיתה על דבריו. לא מדובר בקבלת פנים ידידותית במיוחד, אך יוחנן בן זכאי ממשיך לעמוד על דבריו ומסביר, שא-לוהים יתן רק לשליט גדול לכבוש את ירושלים.

בדיוק אז מגיע שליח מיוחד מרומי, ומבשר לאספסיינוס שהקיסר הקודם מת, ושהוא נבחר להיות קיסרה הבא של רומא.

אספסיינוס מתרשם מיכולתו של רבי יוחנן בן זכאי לחזות את העתיד, ומבקש ממנו להביע משאלה.

רבי יוחנן מבקש להציל את התורה.

אספסיינוס מאפשר לחכמי התורה של אותם ימים, לצאת בבטחה מירושלים ולכנס את הסנהדרין ביבנה.

ואכן, אספסיינוס מאפשר לחכמי התורה של אותם ימים, לצאת בבטחה מירושלים ולכנס את הסנהדרין ביבנה.

האם יכול היה רבי יוחנן לבקש מאספסיינוס לוותר על ירושלים?

ככל הנראה הוא סבר שלא. באותו זמן הרומאים כבר היו חייבים "להראות לכולם". הם לא היו מניחים לירושלים. אבל חשיבתו המהירה של רבי יוחנן הצילה את היהדות.

העם היהודי יכול לסבול חורבן פיזי. הרבה יותר גדולה היא סכנה של חורבן רוחני.

בזכות היענותם של הרומאים לבקשתו של רבי יוחנן בן זכאי, שרדו חכמי התורה, שושלת הקבלה ניצלה, והאומה היהודית תמשיך להתקיים כעם.

ובינתיים, אספסיינוס שהפך לקיסר, חייב היה לחזור אל רומא. הוא העביר את המצור לידי טיטוס בנו, ופקד עליו לסיים את המלאכה.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן