רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

קורס מזורז בהסטוריה יהודית

פרק 35 – חורבן בית המקדש

י״ח באדר א׳ ה׳תשס״ה י״ח באדר א׳ ה׳תשס״ה 27/02/2005 | מאת הרב קן ספירו

ביום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי – בתשעה באב – נחרב בית המקדש.

 בפרק הקודם נעצרנו כשאספסיינוס הופך לקיסר וחוזר לרומא, ובנו טיטוס לוקח את הפיקוד על המצור סביב לירושלים.

טיטוס תוקף מייד לאחר חג הפסח בשנת 70 לסה"נ, הוא מחריב את העיר באמצעות הבליסטראות שלו – המשגרות מטר של אבנים, ברזל ואש, על תושבי ירושלים. באותו זמן, מגני העיר כבר חלושים מרעב, ואולי אף יותר מהמאבק הפנימי. אף על פי כן, נדרשים מטיטוס שני חודשי מלחמה אינטנסיביים, עד שהוא מצליח לפרוץ את חומות ירושלים.

הפריצה מתרחשת ב-י"ז בתמוז ועד לימינו אלה, אנו צמים ביום זה לזכר אותו אירוע נורא.

ההיסטוריון הרומאי דיאו קסיוס מדווח (תרגום חופשי):

 

"על אף שנוצרה פרצה בחומה באמצעות המכונות, כיבוש העיר לא הגיע מייד לאחר מכן. להיפך, המגנים הרגו מספר רב של רומאים שניסו להסתער דרך הפרצה, והם גם העלו באש כמה מהמבנים הסמוכים, כשהם מקווים לבלום בכך את המשך ההתקדמות של הרומאים. בכל זאת, החיילים, מתוך אמונותיהם הטפלות לא פרצו מייד פנימה, עד שלבסוף, לאחר שטיטוס הכריח אותם לעשות זאת, הם עשו את דרכם פנימה. ואז, היהודים הגנו על עצמם בעוצמה רבה אף יותר מקודם, כאילו שמצאו זכות מיוחדת להילחם ליד המקדש וליפול בהגנה עליו."

 

טבח מזוויע קרה עם כניסתם של הרומאים (שעברו מבית לבית פשוטו כמשמעו) אל העיר. אחת החפירות שמציגה את החורבן היא זו של "הבית השרוף" המפורסם, (שפתוח למבקרים בעיר העתיקה של ירושלים). בבית זה, נמצאו עצמות יד של אישה שנותרו במקום בו מצאה את מותה, בפתח ביתה, כשחנית עדיין אחוזה בלפיתת המוות שלה.

אמנם נדרשו מטיטוס עוד שלושה שבועות נוספים, אבל הוא הצליח לבסוף לפלס את דרכו אל הר הבית. שם התפתח קרב פנים אל פנים, לחיים ולמוות; ולבסוף, לאחר שחלפו ארבעה חודשים מאז שפתחו הרומאים במתקפה, טיטוס מצווה להחריב את בית המקדש עד ליסוד. התאריך הוא תשעה באב, יום השנה לחורבנו של בית המקדש הראשון."

ושוב דיאו קסיוס:

 

"האספסוף חנה למטה, בחצר, הזקנים על המדרגות והכהנים במקדש עצמו. ועל אף שהם היו רק קומץ של לוחמים נגד כוחות גדולים בהרבה, הם לא הובסו, עד שחלק מהמקדש כבר עלה באש. אז הם צעדו אל מותם מרצון, חלקם השליכו את עצמם אל חרבות הרומאים, חלקם דקרו זה את זה, וחלקם נטלו את חייהם בקפיצה אל תוך הלהבות. היה נראה לכולם ובמיוחד להם, שקרוב כל כך לחורבן, היה זה ניצחון, גאולה ואושר עבורם לגווע יחד עם המקדש.

עצים נעקרו מכל האזור הכפרי הקרוב, על מנת ליצור את מדורת הענק שתשרוף את מבני המקדש עד ליסוד. החום העז שעלה מן האש, גרם ללחות באבן הגיר להתפשט, ולפוצץ את האבנים כאילו היו פופקורן, תוך יצירת שרשרת תגובות של הרס וחורבן. תוך ימים ספורים לא נותר מהמקדש אלא רסיסי אבן."

 

מה שהיה הוא שיהיה

חורבן בית המקדש השני, הוא אחד האירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, וללא ספק גם המייאש מכולם.

זהו סימן, שא-לוהים התרחק מבני עמו (אך בהחלט לא נטש). על אף שהיהודים ישרדו – בהתאם להבטחה שיהיו לעם נצחי – מערכת היחסים המיוחדת עם א-לוהים, שממנה נהנו כל עוד ניצב המקדש על עמדו, נעלמה.

למרבה הצער, תקופת זמן זו, אולי יותר מכל תקופה אחרת, משקפת את האמרה ש"מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה" – וש"ההיסטוריה היהודית היא העתיד היהודי".

אין תקופת זמן, שדמתה בצורה רבה כל כך למה שמתרחש כיום בישראל, ובין היהודים ברחבי העולם. (ר' פרק 33). אנחנו עדיין חיים תחת השלכותיו של חורבן הבית השני, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית. ואותן בעיות שהיו לנו אז, הן אלה שמהן אנו סובלים כיום.

התלמוד קובע (במסכת יומא):

 

... מקדש שני...על מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם.

 

מהו הפתרון לבעיה זו שמשתוללת בעוצמה רבה כל כך בעולם היהודי בימים אלה? התשובה היא "אהבת חינם".

מהו הפתרון לבעיה זו שמשתוללת בעוצמה רבה כל כך בעולם היהודי בימים אלה? התשובה היא "אהבת חינם", היהודים חייבים ללמוד לאהוב את אחיהם היהודים!

אין תקווה לעם היהודי, עד שכולנו נלמד כיצד לתקשר זה עם זה, ולכבד זה את זה, מבלי להתחשב בשוני.

חשוב מאוד ללמוד על תקופת החורבן בעיון ובזהירות, משום שקיימות מסקנות רבות שעלינו ללמוד ולהפנים, כדי להינצל מבורות וממלכודות בהם נכשלו קודמינו.

כיבוש יהודה

לפני ששילחו אש במקדש, סילקו ממנו הרומאים כל דבר ערך. לאחר מכן הם רתמו קבוצת עבדים יהודיים למשימה של הובלת פריטים יקרי ערך אלה לרומא. הגעתם לרומא הונצחה בתגליפים שעל שער טיטוס, שעדיין ניצב שם כיום, בסמוך לפורום הרומאי.

בין היהודים שהתגוררו ברומא היה מנהג שלא לעבור מתחת לשער טיטוס. בליל ה-14 במאי 1948, כשישראל הוכרזה כמדינה, צעדו יהודי רומא בתהלוכת ניצחון דרך השער. המסר שלהם היה: "רומא חלפה מן העולם, אנחנו עדיין כאן. הניצחון בידינו."

אבל אז, מדובר היה באסון נוראי – מאות אלפי יהודים מצאו את מותם ורבים אחרים נלקחו לעבדות. לאחר המרד הגדול הוצף שוק העבדים הרומי ביהודים רבים כל כך, שמחירו של עבד יהודי היה נמוך יותר מזה של סוס עבודה... עם ישראל היה במצב של חוסר תקווה.

מצדה

ירושלים נכבשה, בית המקדש הוחרב, אך עדיין לא הכול הסתיים.

קבוצה של כ-1,000 פליטים קנאים עשו את דרכם אל המדבר, שם התחפרו במצדה – מבצר אדיר שנבנה על פסגתו של הר שולחן.

מצדה נבנתה על ידי הורדוס הגדול, כמקום מפלט עבורו. בתור שכזה, המקום היה עצמאי ובלתי תלוי. הייתה בו מערכת עצמאית לאגירת מים ומחסנים שיכלו להזין צבא במשך שנים. ויתרה מכך, קל היה להגן על המבצר, שלא הייתה אפשרות גישה אליו מלמטה.

ואכן, הקנאים הצליחו להחזיק בו מעמד במשך שלוש שנים נוספות.

אם תלכו לבקר את חורבות מצדה, תוכלו לראות את שרידי המבצר, כמו גם את סוללת העפר שבנו הרומאים, כשהם משתמשים בכוחם של עבדים יהודיים, על מנת לכבוש את המבצר.

גם כאן, היהודים הקנאים הרגו תחילה את בני משפחותיהם, ואז זה את זה, עד שנותר אדם אחד שהתאבד בעצמו.

יוספוס מדווח על כיבושה של מצדה בשנת 73 לסה"נ, והעלילה דומה במקצת לזו של גמלא. גם כאן, היהודים הקנאים הרגו תחילה את בני משפחותיהם, ואז זה את זה, עד שנותר אדם אחד שהתאבד בעצמו.

עבור מדינת ישראל המודרנית, מצדה מהווה סמל ליהודים שבחרו למות כאנשים חופשיים, מאשר להילקח לעבדות או להיהרג על ידי הרומאים. סמל ששימש כאידיאל ציוני. עד לאחרונה, היו חיילי צה"ל עולים אל מצדה לטקס השבעה, וקוראים לעבר ההרים, שהחזירו אליהם את ההד: "מצדה לא תיפול שנית!" (נעסוק בנושא בהרחבה בפרקים מאוחרים יותר שיעסקו בהיסטוריה הציונית המודרנית).

כשמצדה נפלה, הרומאים יכלו סוף סוף להכריז על דיכויו המוחלט של המרד הגדול.

כשהם מתהדרים בעמידתה של רומי האדירה למול היהודים המתריסים, הרומאים הטביעו מטבעות, המתארים אישה בוכייה ועליהן הכיתוב "יודיאה קפטה" – יהודה השבויה.

הישרדות היהדות

ארץ ישראל כבר לא הייתה תחת שליטה יהודית, אולם ממילא לא שלטו בה יהודים מאז ימי החשמונאים. המקדש, מרכז הדת היהודי והסמל לקשר המיוחד בין היהודים לא-ל היחיד חדל מלהתקיים, אבל היהדות – יחד עם מערכת הערכים הייחודית שלה – נותרה חייה ונושמת.

הודות לראיית הנולד של רבי יוחנן בן זכאי, מרכז לימוד התורה ביבנה שגשג ופרח.

הודות לראיית הנולד של רבי יוחנן בן זכאי, מרכז לימוד התורה ביבנה שגשג ופרח. זה היה המקום, שבו חיברו החכמים את התשתית החוקית/רוחנית, שתאפשר ליהדות לשרוד גם ללא מוסדות כבית המקדש, הכהונה הגדולה והמלכות. זה היה המקום, שבו ייסדו החכמים תפילות בציבור, כתחליף לעבודת בית המקדש והפכו את בית הכנסת למרכז חיי הקהילה היהודיים.

אבל, מעל לכל, זה היה המקום, שבו מצאו חכמי ישראל פיתרון שיבטיח, שהיהדות תמשיך לשגשג בכל בית יהודי. ובשנים הבאות, כשהיהודים יתפזרו ברחבי העולם – ליותר מאלפיים שנים בהן לא תהיה להם ארץ משותפת, לא מנהיגות מרכזית, ומלבד כתבי הקודש העבריים, גם לא שפה משותפת – יוסיפו לשאת עמם לכל מקום את יהדותם בשלמותה.

אבל, פתרון זה עדיין לא בא לעולם.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן