רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

קורס מזורז בהסטוריה יהודית

פרק 43 – יהדות בבל

כ״ו בסיון ה׳תשס״ה כ״ו בסיון ה׳תשס״ה 03/07/2005 | מאת הרב קן ספירו

המוסלמים ששטפו את המזרח התיכון, הצילו מידי הנוצרים את הקהילה היהודית הותיקה ביותר.

סיפורם של יהודי בבל מתחיל בשנת 434 לפנה"ס, כ-1,000 שנים לפני נקודת הזמן בה אנו עומדים. הבבלים צעדו לראשונה לתוך ארץ ישראל, כחלק ממסע כיבוש, שמטרתו הייתה תקיעת יתד בשטחים, שהשתייכו קודם לממלכת אשור. בהסתערות ראשונית זו, לא הרסו הבבלים את בית המקדש וגם לא שלחו את היהודים לגלות, אך לקחו בשבי 10,000 אנשים מהמובילים והמוכשרים ביותר בעם ישראל (ר' פרק 22).

באותם ימים, הדבר נראה כאסון נוראי. אולם, אנשים מוכשרים אלה, שהיו כולם חכמי תורה, ייסדו מייד עם הגעתם לבבל, תשתית יהודית. כך יצא, שתריסר שנים לאחר מכן, כאשר המקדש הוחרב, ויהודי ישראל הוגלו לבבל, הם מצאו שם תשתית מוכנה וממוסדת, שכללה ישיבות, בתי כנסת, שוחטים ועוד (ר' פרק 23).

שבעים שנה לאחר מכן, כאשר הבבלים נכבשו על ידי הפרסים, ניתנה רשות ליהודים לחזור לארץ ישראל, אך רק מתי מעט מימשו זכות זאת. מתוך כמיליון יהודים שככל הנראה חיו אז באימפריה הפרסית, רק 42,000 חזרו. מה שאומר, ש 95% מהם, נשארו תחת השלטון הפרסי בבבל.

בתקופת בית המקדש השני, עד לחורבנו בשנת 70 לספירה, המשיכה הקהילה היהודית בבבל לשגשג – הרחק מהסערה שפגעה בארץ ישראל.

כך הפכה בבל לחוף מבטחים עבור העם היהודי, לאחר שהממלכה הביזנטית סגרה את הסנהדרין בשנת 363 לספירה.

ראש הקהילה היהודית בבבל – שהיה מוכר באופן רשמי על ידי השלטונות הפרסיים – נקרא "ריש גלותא", מונח ארמי שמשמעותו 'ראש הגולה'.

ראש הגולה היה צאצא ישיר של מלכות בית דוד. אף על פי שהוא לא היה מלך בארץ ישראל, הוא היה מוכר כבעל ייחוס ומעמד בפני עצמו, ולא רק כנציג הקהילה היהודית בפני השלטונות.

במשך למעלה מ-1,500 שנות היסטוריה בבבל, 40 איש נשאו תואר זה, כולם מיוחסים לדוד המלך. שושלת חשובה ששזורה כחוט השני בהיסטוריה היהודית.

שושלת הססנידים הפרסית

אחד מהגורמים ליציבות של הקהילה היהודית בבבל, הייתה העובדה, שהאזור נשלט מהמאה השלישית לספירה ואילך, על ידי שושלת הססנידים הפרסית. הססנידים הצליחו לשמור מחוץ לתחומי ממלכתם, תחילה את הרומאים, ואחר כך את הביזנטים (למידע נוסף ראו בפרק 41). כך, היו יהודי בבל מוגנים, מהנזק שגרמו הנוצרים הביזנטים בכל מקום אחר.

באווירה זו, הלימוד היהודי יכול היה לפרוח בישיבות הגדולות של "סורא" (נוסדה על ידי "רבי אבא בן אייבו", המוכר יותר כ'רב') ו"נהרדעא", שעברה מאוחר יותר ל"פומפדיתא" (נוסדה על ידי החכם הבבלי "שמואל"). זה המקום בו נכתב התלמוד הבבלי, כשהוא מנציח את רבני בבל הגדולים ובמיוחד את "אביי" ו"רבא".

כפי שמספר ההיסטוריון הרב בערל וויין בספרו Echoes of Glory (הדי תהילה):

 

"חותם הניתוח והשיחה שלהם הופיע במספר רב של דיונים ושיחות, שמעצבים את התלמוד. בעצם, כינויו של התלמוד הוא 'הוויות דאביי ורבא'."(תלמיד חכם מרכזי נוסף בבבל היה "רב אשי", עורכו הראשי של התלמוד בראשית המאה החמישית לספירה).

 

הגאונים היו ראשי הישיבות, בזמן בו שגשגה החכמה היהודית בבבל לאחר חתימת התלמוד.

חכמים אלו, כפי שהוזכר בפרק 39, מוכרים בקרב לומדי התורה היהודים כ"אמוראים" ("מסבירים", או "מפרשים"). האמוראים חיו בערך משנת 200 לסה"נ ועד לשנת 500 לערך. אחריהם באו ה"גאונים". הגאונים היו ראשי הישיבות, בזמן בו שגשגה החכמה היהודית בבבל לאחר חתימת התלמוד.

אבל אז השתנו פני הדברים.

באמצע המאה החמישית, כוהני פרס נלחמו נגד חדירתם של מיסיונרים נוצריים ופתחו ברדיפה אנטי נוצרית. לרוע המזל, הם כללו את היהודים בגזירות הרדיפה, כך שהמצב החל להתדרדר.

כותב ההיסטוריון הרב בערל וויין:

 

"החמרת המצב בבבל הגיעה כהלם לקהילה היהודית, מפני ששום דבר מסוג זה לא קרה בצורה רשמית במשך קרוב למילניום. הביטחון היהודי התנפץ.

הדברים הפכו מרעים לממש גרועים (בשלב מסוים ה"ריש גלותא" הוצא להורג), כשבבל הפכה למעורבת במלחמת אזרחים וכשהביזנטים המשיכו בהשגות הגבול שלהם...

...ובאמצע הסערה הזאת, הכיבוש המוסלמי של המזרח התיכון במאה השביעית, הביא לרווחה בלתי צפויה לקהילה היהודית הבבלית."

 

הכליף עומר

מוחמד מת בשנת 632 כשהוא אינו משאיר אחריו יורש, דבר שהוביל למאבק ופילוג מיידי בעולם המוסלמי החדש:

 

  1. קבוצה אחת היתה השיעים, שראו את עלי כיורשו החוקי של מוחמד.

  2.  

     

  3. השניה היתה הסונים, שראו באבו באכר את היורש החוקי.

 

כיום, השיעים הם המיעוט בעולם המוסלמי, כשהם מהווים 16% מכלל המוסלמים. רוב המוסלמים הנם סונים, ההולכים בעקבות אבו באכר ויורשו עומר, שייסד את השושלת האסלאמית החשובה הראשונה – שושלת בית אוּמָאיָה (או אוּמָיָה).

הכליף עומר הבין, שהדרך לאחדות היא מציאת אויב משותף. לכן, הוא פתח בסדרת מלחמות כיבוש חיצוניות, שהצליחו באופן ראוי לציון.

כחלק מכיבושיו, פלש הכליף עומר לירושלים בשנת 638 וכבש אותה מידי הביזנטים.

כיום, ניתן לבקר בחפירות הארכיאולוגיות, מתחת לקצהו הדרומי של הר הבית ולראות את שרידי בתיהם של הביזנטים מאותה תקופה. לאחר כיבוש שטח זה, מסר אותו עומר ל-70 משפחות יהודיות. (עד אז, הביזאנטים אסרו לחלוטין מגורי יהודים בירושלים).

הכליף עומר מצא את הר הבית מכוסה אשפה, היות והביזנטים השליכו שם אשפה במכוון, על מנת להשפיל את היהודים. עומר ניקה את המקום ויש הסוברים, שהתפלל בצדו הדרומי (כלפי מכה). אם הוא אכן התפלל שם,זו הייתה הפעם הראשונה, בה מעין מסגד הוקם על הר הבית. לסברה זו על כל פנים, אין כל סימוכין.

צריך להבהיר, שעד לאותו זמן, לא הייתה לירושלים שום משמעות מיוחדת עבור המוסלמים. כבר במהלך חייו, מוחמד החליף את כיוון התפילה לעבר מכה והקוראן אינו מזכיר את ירושלים ולו אף פעם אחת!

בכל אופן, עם הזמן צמחה אגדה, שחלומו של מוחמד – המתועד ב"סורא" 17 בקוראן – היה חלום על ירושלים. בחלום זה, מוחמד רוכב על סוסו המעופף "אל בוראק", – סוס עם גוף אישה וזנב טווס – למסגד הקיצון ('הקיצון' בערבית, אל אקצה). שם הוא פוגש ב"ג'יבריל" (גבריאל) ועולה השמיימה, לשהייה בת 40 יום, כשהוא פוגש שם את כל הנביאים ומדבר עם משה, ישו וכו'.

המוסלמים החליטו, שהמקום הקיצון (אל אקצה), אמור להיות בקצהו הדרומי של הר הבית ושמרכז הר הבית, בו בולטת אבן גדולה, אמורה להיות הנקודה ממנה המריא מוחמד לשמים.

בשנת 691, כחמישים שנה לאחר כיבושו של עומר, שליט מבית "אומאיה", בשם "עבד אל מליכ", בנה את כיפת הסלע (הקרויה בערבית "קבת אלצחרה"). מבנה שניצב על עומדו עד היום ושולט בקו האופק הירושלמי.

כיפת הסלע איננה מסגד. זהו מעין מקדש, שנבנה מסביב לאבן גדולה.

שימו לב שכיפת הסלע איננה מסגד. זהו מעין מקדש, שנבנה מסביב לאבן גדולה (על פי המסורת היהודית, הייתה זו אותה האבן שאברהם אבינו לקח על מנת להקריב עליה את יצחק, אותה האבן עליה חלם יעקב את החלום אודות הסולם העולה השמיימה, ואותה האבן עליה ניצב בשעתו קודש הקדשים). המסגד – "אל אקצה" – הוא מבנה אחר לחלוטין, שנבנה בקצהו הדרומי של הר הבית, בשנת 701 על ידי "אל וואליד", בנו של "עבד אל מליכ".

כיפת הסלע לא תמיד הייתה מוזהבת כפי שהיא כיום. בשנת 1956 היא צופתה באלומיניום מוזהב, ולפני למעלה מעשור, חוסין מלך ירדן, מכר את אחד מבתיו בלונדון וציפה אותה בשמונים קילוגרמים של זהב!

כיום, האתר הוא המקום השלישי בקדושתו למוסלמים הסונים, והרביעי בקדושתו למוסלמים השיעים, שממקמים את "כרבלא" לאחר "מכה" ו"מדינה".

הר הבית מוכר למוסלמים כ"חארם אל שריף" (מתחם המסגדים), וירושלים מוכרת להם בשמה "אל קודס" – הקדושה.

כיבוש ירושלים היווה מכה מוחצת לנוצרים, יחד עם כיבושים מוסלמיים נוספים, שסחפו את העולם. היהודים לעומת זאת, קיבלו אותו באהדה רבה יותר, משום שהנוצרים היו חסרי רחמים כלפיהם. המוסלמים עתידים אמנם להשפיל אותם, אבל לכל הפחות לא ישחטו אותם מייד.

אכן, כשעומר הביס את הפרסים וכבש את בבל, הוא האציל מייד את ברכתו לריש גלותא, כמנהיגה של הקהילה היהודית. למעשה, עומר היה כל כך מרוצה מהריש גלותא – בוסתנאי בן חנינאי – שכאשר הוא עצמו, לקח את ביתו של המלך הפרסי לאישה, הוא התעקש שבוסתנאי יינשא לאחותה. כך, בתהפוכות גורל מוזרות, הפך הריש גלותא לגיסו של הכליף.

(לאחר מותו של בוסתנאי, בניו מאשתו הקודמת, ניסו לעשות דה-לגיטימציה לבניו מהנסיכה הפרסית, כשהם טוענים שהיא מעולם לא התגיירה. בכל אופן, לא סביר שכך היו פני הדברים, כי מקרה שבו ריש גלותא נושא אישה נוכרייה ללא גיור, היה גורם לסערה ולגינוי ציבורי. ואכן, הגאונים של אותו זמן פסקו, שכל ילדיו יהודים כשרים).

הקראים

במהלך ההיסטוריה הארוכה של יהדות בבל, היו תקופות בהן השליטה הועברה לסירוגין בין הריש גלותא לגאונים. שיווי המשקל היה תלוי במידה רבה באקלים הפוליטי ובנפשות הפועלות. באופן כללי, נקבע תפקיד הגאון על ידי המלומדים, בעוד שתפקיד הריש גלותא, היה תלוי בשושלת (מכיוון שראש הגלות היה באופן מסורתי מזרע בית דוד).

ויכוח שהתעורר לגבי השושלת, במאה השמינית לספירה, גרם לעלייתו של פלג דתי בבגדד, המוכר בשם כת ה"קראים".

כשראש הגלות, שלמה, נפטר בשנת 760 ולא הותיר אחריו בנים, התחרו שניים מאחייניו, חנניה וענן, על התפקיד. חנניה זכה בתואר, וענן ניסה להפיץ דת חדשה משל עצמו.

זוהי דוגמא נוספת לתבנית שראינו בעבר – פילוג בעם בגלל בעיות של כבוד. (ר' פרק 20 בהתייחס לירבעם ורחבעם).

הכת שהקים ענן, הייתה דומה במידת מה לצדוקים. כמו הצדוקים, גם הקראים לא הכירו בסמכותה של התורה שבעל פה, ולכן הבינו את התורה שבכתב כלשונה. (קראים מלשון – קרא, לקרוא).

כפי שהסברנו בפרקים הקודמים, בלתי אפשרי לחיות חיים יהודיים ללא התורה שבעל פה.

כפי שהסברנו בפרקים הקודמים, בלתי אפשרי לחיות חיים יהודיים ללא התורה שבעל פה, מכיוון שהתורה שבכתב, לא כתובה בצורה מספיק מפורשת. כך למשל, כשהתורה מצווה: "וכתבתם [את הדברים האלה] על מזוזות ביתך ובשעריך", כיצד ניתן לדעת באילו מלים מהתורה מדובר, או אולי צריך לכתוב את כל התורה על גבי המשקופים? התורה שבעל פה, היא זו שמסבירה, שהפסוק מתייחס למלות קריאת השמע, שיש לכתוב אותן על גבי קלף ולקבוע אותן במקום מאד מסוים, דווקא על משקוף הדלת, כמזוזה.

כתוצאה מהבנת התורה בצורה מילולית ופשטנית, הקראים הגיעו לשמירת שבת בחשיכה מוחלטת, כשאסור להם לצאת מבתיהם כל היום, חוץ מאשר ללכת לבית הכנסת. הם לא קיבלו עליהם את קיום חג החנוכה, בגלל שהיא אינה מוזכרת בתורה שבכתב, כמו גם את ההפרדה בין בשר לחלב.

אפשר אולי לחשוב, שלכת זו תהיה השפעה מועטת, אבל, עם הזמן, הקראים החלו למשוך אליהם את היהודים שרצו לבטל את דעת הרבנים, עד שהקראות הפכה להיות כוח משיכה בעל השפעה.

כך היה, עד שהחכם הגדול, רבי סעדיה גאון, נכנס לתמונה.

רבי סעדיה גאון

רבי סעדיה גאון מפורסם בכתביו, במיוחד בספר "אמונות ודעות", שסותר את בסיס אמונת הקראים.

הקראות נעשתה כה פופולארית, עד שבנקודת זמן מסוימת במאה העשירית, מרבית היהודים בארץ ישראל, היו קראים. ויכוחיו וטיעוניו של רבי סעדיה גאון עצרו את התפשטותה של הקראות, שהייתה עלולה להכריע את העולם היהודי כולו.

בכל אופן, הקראים מעולם לא התאוששו מהתקפתו של רבי סעדיה גאון על ההיגיון שבאמונותיהם. מספרם הצטמצם עם הזמן, על אף שבניגוד לצדוקים, הם מעולם לא נעלמו לחלוטין.

(דרך אגב, עד למלחמת העולם השנייה, הייתה קהילה קראית גדולה בחצי-האי קרים אשר בנסותם להציל את עצמם מידי הנאצים, טענו שהם למעשה אינם יהודים. מובן שגם הם נרצחו).

כיום, נותר מספר קטן של קראים, והם חיים בעיקר בישראל.

כיום, נותר מספר קטן של קראים, והם חיים בעיקר בישראל. על אף שאיש אינו יודע את מספרם המדויק (הקראות אוסרת מפקד תושבים), האוכלוסייה שלהם הוערכה בדרכים שונות מ 7,000 נפש ועד ל 40,000 נפש. הקראים מפורסמים כאנשים דתיים מאוד, ובהופעתם החיצונית לא ניתן להבדיל בינם לבין יהודים אורתודוכסים, על אף שאסור להם להינשא ליהודים אחרים, והם נישאים רק זה עם זה.

כשרבי סעדיה גאון נפטר בשנת 942, כמעט הסתיימה תקופת גאוני בבל. היא תסתיים באופן רשמי בשנת 1038 עם פטירתו של הרב "האי גאון". באותו זמן, יהודים רבים מאוד עתידים לעזוב את בבל, אל עבר חלקים אחרים של העולם שנכבש על ידי המוסלמים, ובמיוחד – ספרד.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן