אמצע המאה השבע עשרה ציינה את סיומו של הרנסנס. האידיאולוגיה החדשה שהתפתחה בתקופה שלאחר הרנסנס - כתוצאה ממה שזכה לשם תקופת "הנאורות" - היא תפישת עולם, שעדיין מחלחלת במידה רבה בעולם המערבי. בכדי שנוכל להבין את מה שקרה מאוחר יותר בהיסטוריה היהודית, עלינו להבין תחילה את ההשקפה הזאת ואת התייחסותו של העם היהודי כלפיה.

הנאורות (1650-1850) הייתה תקופת זמן, שאופיינה בפריצות דרך מחשבתיות, שהרחיקו את העולם מן הדת ומשכו אותו יותר ויותר אל עבר ההשכלה, ההומניזם, האינדיבידואליזם, הרציונליזם והלאומניות.

מכל אלה, היה זה דווקא הרציונליזם, שאפיין יותר מכל מושג אחר את ההשכלה, שנקראה גם "תקופת התבונה".

בפרקים קודמים סיפרנו, איך תקופת (חשכת) ימי הביניים נשלטה על ידי הכנסייה והתמקדה בא-לוהים. אחריה, הגיע הרנסנס, תקופה שהתמקדה באדם, עם דגש על אומנויות וידע קלאסי. הנאורות הרחיבה עוד יותר את ההתמקדות באדם. באותה תקופה, מוח האדם, המחשבה הרציונלית וניסיונות אמפיריים, תפשו את מרכז הבמה. היה זה עידן של התמקדות מוחלטת בַּפְּרט.

כתוצאה מכך, נראה בסופו של דבר, כיצד עלו באותה תקופה רעיונות ויסודות חיוביים רבים, כגון: דמוקרטיה, ליברליות, המהפכה המדעית, תיעוש. אבל, יחד עם זאת, ההתמקדות באדם הובילה גם להתקפות אידיאולוגיות, נגד כמה מהיסודות הבסיסיים של העולם המערבי, ובכללם הדת. הרעיון של עולם חסר א-לוהים הכה שורש בעולם המערבי, והביא להשלכות ארוכות טווח על אירופה בכלל ועל העם היהודי בפרט.

אמנם זה נשמע מוזר, אבל ככל שהעולם המערבי הפך להיות פחות דתי, כך היה טוב יותר ליהודים. הפנאטים הנוצרים הרגו יהודים בגלל סיבות שונות ומשונות, כפי שכבר ראינו; לעומתם, הנאורים, לא עשו דברים כאלה, מפני שלעובדת השתייכותו של האדם לדת אחרת, לא היתה חשיבות בעיניהם (בתקופה הזאת הלאום נחשב יותר מהזהות הדתית).

יחד עם הנאורות, התפשט בציבור מושג האינדיבידואליזם - כל אדם חשוב ובעל ערך, ויחד עם תפישה זו, הגיעה עליה משמעותית בדגש שהושם על זכויות האזרח.

על פני השטח, הדגש שהושם על זכויות האזרח היה טוב ליהודים. בפעם הראשונה, התחיל העולם המערבי לראות בהם בני אדם. הוצאו צווים לסובלנות, שהבטיחו ליהודים בסיס מסוים (אם כי לא שווה) של זכויות.

בכל אופן, הבעיות שטמונות ברעיונות אלה, יעלו תוך זמן קצר על פני השטח, ופעם נוספת יהיו היהודים קרבנות.

ההבדל הגדול

עולם חסר ערכים א-לוהיים קבועים, צפוי למצוא את עצמו בבעיה, במוקדם או במאוחר.

היהדות מאמינה, שבכדי להגיע לעולם אידיאלי, חייב להיות מיקוד הן בא-לוהים והן באדם. משום שללא התמקדות בא-לוהים, הופכים ערכי המוסר ליחסיים וסובייקטיביים. מדוע זה רע? ובכן, "הערכת חשיבותן של זכויות האזרח", עשויה להיראות נחמדה במשך זמן מה, אבל כאשר מסיבה כלשהי, נוח או נחוץ לשנות את הערך הזה (מסיבות חברתיות או פוליטיות שונות), הופך הרעיון של "כבוד לחיי האדם", לעוד רעיון שחלף זמנו. לעומת זאת, ערכים שניתנו מא-לוהים, יישארו קבועים ובלתי משתנים, הם לעולם לא יכולים "לצאת מהמודה". וזה הבדל גדול.

הבדל מהותי זה מסביר, איך דמות מפתח בנאורות הצרפתית, ז'אן זא'ק רוסו - עורכה של האמנה החברתית, שסבר שבני האדם שווים - יכול היה להתנהג בצורה כל כך בלתי אנושית, כלפי צאצאיו שלו. רוסו הכניס את הכובסת הצעירה שלו חמש פעמים להריון, ובכל פעם אילץ אותה להשליך את העולל בפתח בית יתומים! (ה Hopital des Enfants- (trouves. היה זה אותו בית יתומים ממש, אודותיו הוא כתב בעצמו וציין, ששני שלישים מהתינוקות נפטרים בו תוך שנה, ומרביתם של אלה ששורדים, אינם מצליחים להגיע לגיל 7. מסתבר, שאף רעיונותיו הנשגבים לא מנעו ממנו מלנהוג בשיטה מודרנית של רצח תינוקות (ע"פ פול ג'והנסון, The Intellectuals - האינטלקטואלים).

בדומה, כל הדיבורים אודות שוויונות בין בני האדם, לא עצרו את פרנסואה וולטייר מלכתוב את ה- Dictionnaire Philosophique (מילון פילוסופי) שלו - התקפות אנטישמיות חריפות והצבעה על היהודים בתור "העם הנתעב ביותר העולם". למרות שהוא קבע, שאסור להרוג את היהודים, הוא לא היה מסוגל לאצור את השנאה שלו:

 

"בקיצור, אנחנו מוצאים שהם רק עם בור וברברי, עִם תאוות בצע משותפת ונבזית, עם אמונות טפלות מתועבות ושנאה שאין כמוה לכל עם שסובל אותם..."

 

בניגוד לצרפת, המצב היה שונה מאוד באנגליה - שבה למהפכה הפוריטנית הייתה השפעה גדולה.

בניגוד לצרפת, המצב היה שונה מאוד באנגליה - שבה למהפכה הפוריטנית הייתה השפעה גדולה, כמו גם בעולם החדש, שגם בו היו הפוריטנים בולטים. באמריקה לעומת זאת, המהפכה באה, כתוצאה משילובם של כמה רעיונות דתיים מאוד, המבוססים על התנ"ך, במשותף עם רעיונות הומניסטיים, כשהם מפותחים על ידי ג'והן לוק. אנו מוצאים זאת בבירור במשפטים הפותחים את הכרזת העצמאות של ארה"ב:

 

"מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, וביניהם הזכות לחיים, לחירות ולהשגת האושר."

 

במהפכה הצרפתית לעומת זאת, לא נמצא השילוב הזה. זו הייתה תנועה נאורה בטהרתה. ושם באה לידי ביטוי, בצורה ברורה ביותר, הבעייתיות שבפילוסופיה של תקופת ההשכלה.

הרפורמיסטים הצרפתיים, לאחר שהוציאו להורג בגיליוטינה את המלך והמלכה - לואי השש עשרה ורעייתו מארי אנטואנט - פתחו במשטר האימים (הטרור הצרפתי), שבתקופתו הוצאו להורג באותה צורה מגואלת בדם, 25,000 "קונטרה-רבולוציונרים".

שלטון האימים הביא מכל הבחינות המעשיות, לסיומה של תקופת הנאורות. האלימות ושפיכות הדמים של ההמונים, זעזעה את העולם, והעמידה בניסיון קשה את הנחת הנאורות, שהאדם יכול לשלוט בעצמו. תקופה של אי שקט כללי הגיעה לצרפת, כשהיא מאופיינת בשחיתות ובאינפלציה דוהרת. הכול השתנה כאשר נפוליון בונפרטה עלה לשלטון בהפיכה צבאית, בשנת 1804.

נפוליון והיהודים

נפוליון בונפרטה (1769-1821), סגן קורסיקני, הכתיר את עצמו למלך על צרפת. במשך עשר השנים בהן החזיק בשלטון, הוא פתח בסדרה של כיבושים מזהירים, בהם הצליח באופן חסר תקדים 'להתקדם במהירות באירופה'. בתור גאון צבאי, הוא הביא את צרפת למתקפה נגד האימפריה האוסטרו-הונגרית, נגד האיטלקים ונגד הרוסים. הוא כמעט הצליח לנצח את כולם, כשהוא הופך לשליטה של היבשת ועורך ראורגניזציה לכל מפת אירופה.

(מה שהביס אותו לבסוף, היה החורף הרוסי. וכאשר המדינות האירופאיות ראו שהוא נחלש, התאחדו והביסו אותו - תחילה בלייפציג ב-1813, ולבסוף בווטרלו בשנת 1815. בסופו של דבר, נפוליון הוגלה כאסיר מלחמה לאי סנט הלנה, שם נפטר מסרטן בשנת 1821).

בעוד נפוליון מתקדם דרך אירופה, הוא שחרר את היהודים מהגטאות. הרעיון לשחרר את היהודים ולהעניק להם זכויות אזרח אמנם קדם לו, אבל הוא זה שדחף אותו לידי מעשה.

נפוליון התלהב מהיהודים, למרות שלא הבין אותם. הוא רצה שהחברה האירופאית תקבל אותם, וסבר שהתנגדותה לקבלם, נובעת ממנהגיהם ומראם השונה. לכן, הוא יצא לעזור ליהודים להיפטר מהדברים שהבדילו אותם. הוא האמין למשל, ששליש מכל היהודים צריך להינשא לנשים נוכריות.

ההיסטוריון הרב בערל ווין בספרו Triumph of Survival (ניצחון ההישרדות) מציין, שנפוליון לא היה "אוהב יהודים" כמו שהרבה יהודים סברו בתחילה. הוא כותב:

 

"הסובלנות וההגינות החיצונית של נפוליון כלפי היהודים, נבעה בעצם מתוך התוכנית הגדולה שלו, לגרום להם להיעלם לחלוטין, באמצעים של התבוללות, נשואי תערובת והמרת דת."

 

הם לא יכלו להסכים עם כמה מרעיונותיו המגוחכים, שמשמעותם הייתה הרס היהדות.

פעמיים, בשנת 1806 ובשנת 1807, כינס נפוליון את המנהיגים היהודיים, כדי לקדם את רעיון "הצלת" היהודים. המנהיגים הדתיים נותרו המומים. מצד אחד, הם רצו לשתף פעולה עם נפוליון ולהקל על חייהם של יהודי אירופה, אך מצד שני, הם לא יכלו להסכים עם כמה מרעיונותיו המגוחכים, שמשמעותם הייתה הרס היהדות. הם ענו לו בצורה דיפלומטית ככל האפשר, בעודם נצמדים למסורת היהודית.

למרות שנפוליון הפסיד לבסוף במלחמותיו וסיים את חייו כגולה, המהלכים שהוא החל בהם, עוררו השפעה רחבה. בסופה של המאה ה-19 השיטה של החזקת היהודים כחסרי אזרחות, נעלמה מהאזורים היותר ליברליים באירופה.

עם הזמן, זכו היהודים לאזרחות בכל מדינות אירופה. מעניין ששתי המדינות האחרונות להעניק אזרחות ליהודים, היו שוויץ (1874) וספרד (1918).

משמעות הדברים הייתה, שבשלהי המאה התשע עשרה, היהודים - שעד כה נדחקו לשוליים מבחינה כלכלית ופיזית - הורשו כעת (אם כי לא בדיוק קודמו בברכה), להשתלב בכל היבטיה של החברה האירופאית, כולל כל סוגי המסחר והמקצועות שננעלו בפניהם עד כה.

האם ניתן להסיק שהנאורות הביאה את האנטישמיות לקיצה?

לא ממש.

היא בסך הכול הפכה אותה ל"אינטלקטואלית".

האנטישמיות החדשה

ברגע ששערי הגטו נפתחו לרווחה, היהודים טיפסו במהירות אל הפסגה, כשהם צוברים מעמד ועושר. זה עדיין לא אומר, שבעקבות התקדמותם הם התקבלו בחברה הכללית. הזמנים אמנם השתנו, אבל לא עד כדי כך.

נכון שבאירופה המערבית במאה ה-19, לא היו פוגרומים נגד יהודים. החברה של אחר-ההשכלה לא עשתה דברים כאלה. לא באירופה המערבית בכל אופן (נעסוק באירופה המזרחית ובפרט ברוסיה באחד הפרקים הבאים).

אבל זה שלא היו פוגרומים, עדיין לא אומר, שהגויים התחילו פתאום לאהוב את היהודים.

האנטישמיות החדשה של אותו זמן יכולה להיקרא "אנטישמיות נאורה".

המשמעות המעשית הייתה, שאנשים כמו הברון ליונל רוטשילד - אחד מהיהודים הבולטים והעשירים ביותר באנגליה - לא היה יכול לקבל מושב בפרלמנט הבריטי, לאחר בחירתו בשנת 1847, משום שהוא סרב להישבע על הברית החדשה, הנוצרית. עברו 11 שנים עד שהצליחו להעביר חוק מיוחד עבורו, כדי שיוכל לממש את זכותו (רוטשילד הפך ליהודי הראשון שהיה חבר בפרלמנט הבריטי - בשנת 1858).

בנימין דיזראלי, שהיה ראש ממשלת אנגליה בתקופתה של המלכה ויקטוריה, הצליח להגיע למעמד זה, מכיוון שמשפחתו המירה את דתה לכנסייה האנגלית.

(בפרק הבא, כשנעסוק בראשיתה של התנועה היהודית הרפורמית, נבדוק דרך, בה ניסתה יהדות גרמניה לעקוף את הבעיה הזאת).

מעניין לציין, שבזמן זה הוטבע המונח "אנטישמיות". היה זה תוצר של אחד מגדולי ההגות הגרמנית במאה ה-19 - ויליאם מאר - שרצה להבחין בין שנאת היהודים מכיוון שהם משתייכים לדת מסוימת (אנטי יהדות), לשנאת יהודים מכיוון שהם בני עם/גזע אחר (אנטי-שֵׁמים). בשנת 1879, הוא כתב ספר שנקרא "ניצחון היהדות על הגרמניות", אשר יצא בשתים עשרה מהדורות בתוך שש שנים - רב מכר אדיר.

הוגה דעות חשוב אחר, קארל אויגן דיהרינג, במאמרו "שאלת היהודים כשאלה של גזע", מסכם מהי משמעותה של אנטישמיות:

 

"השאלה היהודית תמשיך להתקיים, אפילו אם כל יהודי יפנה את גבו לדתו ויצטרף לכנסיות הגדולות. כן, אני סובר שבמקרה זה, המאבק בינינו לבין היהודים יהפוך להיות אפילו יותר דחוף. זה בדיוק היהודי המתנצר, אשר מסתנן עמוק יותר, ללא הפרעה, לכל הרבדים של החיים הפוליטיים והחברתיים. אני חוזר לכן להנחה, שהיהודים מוגדרים אך ורק על בסיס גזעי ולא על בסיס דתי."

 

יהודים שהשליכו מאחורי גוום את דתם וזכו לעמדות שליטה, עושר ומעמד, לא הקדישו מספיק תשומת לב לרעיונות אלה. אילו היו עושים זאת, הם היו מבינים, שמסע התענוגות שלהם עומד להיות קצר להחריד. משום שגם אם יהודים נמלטו מהאנטישמיות, באמצעות התנצרות, או עזיבת הדת, או אפילו על ידי שינוי המראה החיצוני כדי להתמזג, האנטישמיות (שלא היה לה משנה במה הם האמינו, או כיצד התנהגו, כל עוד היו יהודים), תתפוס אותם בסופו של דבר.