כפי שראינו בפרק הקודם, הנאורות העניקה ליהודים זכויות חדשות - זכויות אנוש וזכויות אזרח - שמעולם לא היו להם קודם לכן. הנאורות החדשה כל כך הרחיקה לכת, עד שהיהודים התקבלו כחלק מתוך החברה... כל זמן שלא היו "יותר מידי יהודיים" - כלומר, כל עוד לא התלבשו באופן שונה, התנהגו בצורה שונה, שמרו על מאכלים שונים או התעקשו על קשירת אביזרי הדת המיושנים שלהם על זרועותיהם.

יחסם של הגויים גרר בעקבותיו תגובות יהודיות שונות - חלק מהיהודים הגיבו בהתנגדות מוחלטת ובסירוב לשתף פעולה עם הרעיון - בכל דרך, צורה ואופן - וזו אגב הסיבה, שבגללה אנחנו רואים גם היום חסידים הלבושים בבגדים, שמתאימים לאירופה של המאה השמונה-עשרה.

אבל הייתה גם תגובה מסוג שונה. היו יהודים שצעדו יחד עם רוח השחרור והמודרניות, והשליכו מעליהם את כל אותם סממנים שגרמו להם להיות שונים מכלל בני האדם - כמו שמירה על כשרות, שבת ולבוש אופייני.

מאות אלפי היהודים שהשליכו מעליהם את דתם, החלו להיטמע בחברה הכללית. אנחנו לא יודעים כמה בדיוק, אבל מה שאנחנו כן יודעים, שמדובר ברבע מליון יהודים לערך, שהתנצרו משך תקופה זו, כשאינספור אחרים נטמעו בתוך התרבות האירופאית.

מעניין לשים לב לכך, שככל שהיו במקום פחות יהודים, כך היה שיעור הטמיעה שלהם גדול יותר.

מעניין לשים לב לכך, שככל שהיו במקום פחות יהודים, כך היה שיעור הטמיעה שלהם גדול יותר. במזרח אירופה, שבה האוכלוסייה היהודית עמדה על 5 מיליון בקירוב, התנצרו 90,000 מתוכם (או קצת פחות מ 2%), במטרה להקל על חייהם ולהתערב בתוך החברה הכללית. לעומת זאת, במערב אירופה, שבה היו פחות יהודים, הפרופורציות היו הרבה יותר גבוהות. רוב יהודי צרפת נטמעו, כמו גם רוב יהדות איטליה וגרמניה.

הסיבה היא מכיוון שבמערב אירופה, הגויים היו הרבה יותר נחמדים אל היהודים, והפיתוי להצטרף לזרם הכללי היה הרבה יותר גדול.

כמה מאותם יהודים שהמירו את דתם לנצרות, היו מאוד מפורסמים. כבר הזכרנו בפרק 53 את בנימין דיזראלי, ראש ממשלת בריטניה, שהפך לאדריכל הגדול של האימפריאליזם הוויקטוריאני, ולא נוכל שלא להזכיר גם את קרל מרקס - אבי הקומוניזם.

מרקס הוטבל על ידי אביו, בהיותו בן 6; אביו עצמו התנצר כמה שנים קודם לכן, על מנת שיוכל לעבוד כעורך-דין. מרקס, שהפך בסופו של דבר לאתיאיסט, הוא המחבר של "המניפסט הקומוניסטי" וה"קפיטל", המכונה למרבית האירוניה בשם: "התנ"ך של הפועלים", כשהוא מגדיר את הדת באמירתו המפורסמת, כ"אופיום להמונים".

מרקס יכול להוות דוגמא כואבת לשנאה יהודית עצמית. במאמרו הסוער "עולם ללא יהודים", הוא האשים את היהודים בכל בעיות העולם. שנאה ארסית של יהדות ושל יהודים, לא הייתה תופעה נדירה אצל אותם מומרים. היא פגעה בין השאר, בהיינריך היינה, אחת מהדמויות המפורסמות ביותר בספרות הגרמנית של המאה התשע עשרה.

היינה התנצר, כפי שעשו רבים אחרים, מתוך סיבה מעשית, כשהוא עצמו מסביר את המרת דתו: "מטבע החשיבה שלי אתה יכול להבין, שטבילה היא מעשה חסר משמעות עבורי, ואני איני מכיר בחשיבותה אפילו מבחינה סמלית. התנצרותי היא כרטיס כניסה לתרבות האירופאית". הוא היה כל כך ציני בקשר ליהדות, עד שטען, שהיא אחת משלוש הרעות העולמיות הגדולות (יחד עם עוני וכאב).

הרפורמה הגרמנית

תגובה נוספת ובלתי רגילה לשינויים בעידן זה, הגיעה מקבוצה של יהודים גרמניים, שיסדו את מה שזכה לשם "התנועה הרפורמית".

יהודי גרמניה, שהתחילו את התנועה הרפורמית בראשית המאה התשע-עשרה, רצו להישאר יהודים, אבל בו בזמן רצו גם לקחת חלק בזכויות, בהן זכו לא מזמן. זכויות שהיו ברות השגה, רק למי שהפך לחבר של ממש בחברה האירופאית. סגנון החיים היהודי-המסורתי והזהות הלאומית, היוו מכשול בדרך לאימוץ התרבות הגרמנית. משום כך, החליטו יהודים גרמניים אלה, להסיר מעליהם מספר היבטים עיקריים של היהדות המסורתית. הויתור הדרמטי מכולם, היה האמונה בכך, שהתורה ניתנה ליהודים מא-לוהים בהר סיני.

במשך 3,000 שנה, לא קרה שיהודים הטילו ספק בכך, שהתורה היא מן השמים. הזרמים השונים שהתפתחו - כמו הצדוקים והקראים - הטילו ספק במסורת שעברה בעל- פה, או במצוות דרבנן, אבל מעולם לא במקורה הא-לוהי של התורה. זה היה תקדים שזעזע את אמות הסיפים!

הבקע הראשון בסכר נפרץ על ידי משה מנדלסון (1724-1804), הוגה דעות מבריק, שהיה מוכר בתור "הפילוסוף הגיבן". הוא דגל בהיבטים הרציונליים של הדת, כפי שכתב ב"יהדות כחוק גלוי" :

 

"חוקי התורה והמלצותיה ... אינם כופים את אמונתה של אומה באמצעות עונש נצחי או זמני, אלא בהתאם לטבע ולראיות של אמיתות מוחלטות, המומלצות להודאה רציונלית באמת, אותם גילתה הישות הא-לוהית לכל הבריות בעלות התבונה."

 

בהתאם לכך, מנדלסון צעד בעקבותיהם של הוגי הדעות הנאורים - דת צריכה להיות שכלית. אם חוקי הא-ל נראים לא הגיוניים, אזי האדם חייב לפעול על פי ההיגיון.

וכך, על ידי חשיפת היהדות לספקנות רציונלית, פתח מנדלסון את הדלת שדרכה ימהרו להתפרץ אחרים.

אין זה אומר, שלפניו היהדות הייתה סגורה בפני הטלת ספק. להפך - הטלת ספק הייתה מאז ומתמיד חלק חשוב ביהדות, ספקנות שמעוגנת באמונות ובהנחות ברורות - אותן מוטטה התנועה הרפורמית.

התפילה הרפורמית הראשונה, נערכה על ידי רבי ישראל יעקובסון, באולם התפילה של האסכולה שלו בסיזן שבגרמניה, בשנת 1818.

התפילה הרפורמית כללה מקהלה, גלימות ועוגב; ניצח עליה גרמני, הם שרו שירים גרמניים ונשאו תפילות בגרמנית.

התפילה הרפורמית כללה מקהלה, גלימות ועוגב; ניצח עליה גרמני, הם שרו שירים גרמניים ונשאו תפילות בגרמנית, מתוך ניסיון מכוון להדגיש את הנאמנות והזהות הלאומית.

מבחינה יהודית בכל אופן, הייתה בכך התרחקות של ממש. עד אז, יהודים התפללו בעברית, כשהם משתמשים בתפילות שחוברו על ידי אנשי כנסת הגדולה ועל ידי הסנהדרין, כאלפיים שנה קודם לכן. יהודים מעולם לא ניגנו בכלי נגינה בתפילות השבת, ובהחלט לא בעוגב, שהיה כלי מקובל בכנסיות הנוצריות, כמו גם המקהלה והגלימות.

לא עבר זמן רב, עד שהרפורמים החליפו את יום השבת היהודי ביום הראשון הנוצרי, והחלו לקרוא לבתי הכנסת שלהם "טמפל" (בית מקדש), כדי להדגיש את העובדה, שהרפורמים כבר אינם מצפים לבניינו מחדש של בית המקדש בירושלים.

בהתאם, המנהיג הרפורמי שמואל הולדהיים (1806-1860), שהפך לראש הקהילה הרפורמית בברלין, פעל נגד הזכרתן של ירושלים, ציון, או ארץ ישראל במהלך התפילות. הוא התנגד לברית המילה, לחבישת כיפה או להתעטפות בטלית בזמן התפילה, כמו גם לתקיעה בשופר - בקיצור, יהודי כמעט ללא יהדות.

מנהיג רפורמי אחר, אברהם גייגר (1810-1874), שהנהיג קבוצות רפורמיות בברסלאו, פרנקפורט וברלין, קרא לברית המילה "מנהג ברברי של הקזת דם", והתנגד ל"תפיסה האוטומטית של סולידריות עם יהודים בכל מקום".

זו הייתה בגידה גדולה במסורת. מאז ימי אברהם אבינו, ברית המילה היא הדרך, בה הביעו יהודים את הברית שלהם עם הא-ל. עזרה יהודית הדדית בזמני מצוקה - אחד למען כולם וכולם למען אחד - נתפסה כחלק אינטגרלי מהטבע היהודי, כפי שהוגדר על ידי א-לוהים (ר' פרק 14).

הרפורמים הגרמניים הצהירו, שהם אינם חלק מהאומה הישראלית, אלא "גרמנים בני דת משה".

הפילוסופיה של התנועה הרפורמית הגרמנית, המשיכה להתפתח בוועידות שהתקיימו בבונסוויק בשנת 1844 ובפרנקפורט ב-1845. להלן מספר מובאות הממחישות, עד כמה רצו יהודי גרמניה להראות את נאמנותם לארץ מולדתם, שמשמעותה התכחשות מוחלטת לארץ ישראל ולשפה העברית:

 

  • "עבור היהדות, העיקרון של כבוד הזולת הוא קוסמופוליטי, אבל הייתי רוצה להניח את הדגש הנכון על האהבה, לעם המסוים שבקרבו אנו חיים, ולפרטים החברים בו. כבני אדם אנחנו צריכים לאהוב את כל האנושות, אבל כגרמנים, אנחנו אוהבים את הגרמנים כבני מולדתנו. אנחנו פטריוטים, וכאלה אנחנו צריכים להיות, ולא קוסמופוליטיים גרידא."

  •  

     

  • "התקווה לשיבה לאומית [לישראל] סותרת את רגשותינו כלפי המולדת [גרמניה]."

  •  

     

  • "הרצון לחזור לפלשתינה על מנת ליצור את האימפריה הפוליטית שלהם, מיותר."

  •  

     

  • "מחשיבים את העברית כבעלת חשיבות מרכזית ביהדות. בגלל ששפה נפרדת היא מרכיב חשוב באומה נפרדת. אבל אף חבר בועידה זו, כולל הדובר, לא היה רוצה לקשר את היהדות לאומה מסוימת."

 

האורתודוכסים

בדרכם, הטביעו חברי התנועה הרפורמית מטבע לשון חדשה, שתיארה את אלה שנשארו נאמנים ליהדות - "אורתודוכסים".

במקומות בהם הצליחה התנועה הרפורמית למשוך אליה את רוב היהודים, היא עשתה את מיטבה, על מנת לכפות את דעותיה על המיעוט. בפרנקפורט לדוגמא, נסגר המקווה, הוחרמה השחיטה הכשרה ולימוד התורה נאסר. אפשר לומר, שהיהודים האורתודוכסים 'גורשו מן העיר'.

מדוע?

הרפורמים הגרמניים האמינו, שייתכן שהם עצמם יוכלו להצליח להיטמע בתוך התרבות הגרמנית הרחבה, אולם הם חששו, שכל עוד ימשיכו להתקיים קבוצות של יהודים המתנהגים כיהודים - כלומר, יהודים ש"יטרידו" את הגרמנים - אזי הגרמנים יתייחסו אל כל היהודים, כאל מקשה אחת. מה שעשוי לגרום לעוינות מצדם כלפי הרפורמים, כמו גם כלפי האורתודוכסים, באותה מידה.

אבל, מובן שהיהודים שלא התחברו לתנועה הרפורמית, לא נתנו להתנהגות הזאת לעבור בשקט.

המנהיג של קרב ההגנה האורתודוכסי נגד התנועה הרפורמית, היה הרב שמשון רפאל הירש (הרש"ר הירש 1808-1888). הוא נולד בהמבורג והתחנך באוניברסיטה של בון, הרש"ר הירש היה רבה הראשי של מורביה, קהילה בת 50,000 יהודים.

בשנת 1851 הוא עבר לפרנקפורט (שם נותרו רק 100 משפחות אורתודוכסיות), במטרה לנהל שם את המלחמה נגד האיסורים הרפורמיים.

כחלק ממאבק זה, הוא הצליח לייסד בפרנקפורט מוסדות עצמאיים של הקהילה האורתודוכסית, אותם כינה בשם "קהל עדת ישורון", וכן ליצור מערכת חינוך דתית- עצמאית משלהם.

אין צורך להשליך את התורה על מנת להסתדר עם עולם מתפתח.

מטרתו הייתה, להראות לאותם יהודים שרצו להפוך למודרניים, שהדבר בלתי אפשרי - בקשר למסורת היהודית. אין צורך להשליך את התורה על מנת להסתדר עם עולם מודרני מתפתח. דברים אלו נכתבו על ידו ב-1854, במאמר שכותרתו "דת וקדמה":

 

"אם כן, מהו הדבר שאנחנו רוצים? האם האפשרויות היחידות הן או לנטוש את הדת או לוותר על הקדמה?

אנו מעידים עלינו שמים וארץ, שאילו דרשה דתנו שנתרחק ממה שנקרא בשם "ציביליזציה" ו"קידמה" היינו מצייתים לה ללא שאלות, מכיוון שהדת עבורנו היא דבר הא-לוהים שבפניו צריך לוותר על כל שיקול אחר. אך, בכל אופן, אין כזו דילמה. היהדות מעולם לא נותרה מנותקת מהציביליזציה והקדמה. ההולכים בדרכיה עסקו בלימוד עדכני כמעט בכל תחום, ולעיתים קרובות עלו על בני תקופתם. דבר נפלא הוא לימוד התורה כשהוא משולב עם דרך ארץ."

 

מה שהרב הירש הדגיש הוא, שהדרך היהודית הנורמלית, היא להיות מונח היטב בעולם הזה, אבל בו בזמן גם להיות שקוע לחלוטין בתורה. אין כאן שאלה של "או התורה או העולם" - אלא שאלה של סדר עדיפויות. הוא הבהיר היטב, שהעדיפות הראשונה היא התורה, ובכל מקרה צריך להישמע לה, מכיוון שהיא מציגה את דברי הא-ל.

למרות מאמציהם של הרב רפאל הירש ושל רבים אחרים, התנועה הרפורמית צמחה והתפשטה, לא רק בתוך גרמניה, אלא בה במידה גם לארצות אחרות. זאת למרות, שלכל קבוצה של רפורמים הייתה דרך משלה להתייחס לדברים. לדוגמא, היהודים הרפורמים של אנגליה, בבית הכנסת של מערב לונדון, אימצו מעין עמדה "קראית" - הם דבקו בתורה, כדברי הא-ל, אבל דחו את הוראות התלמוד.

באמריקה, קיבלה התנועה הרפורמית אישיות המיוחדת לה, לאחר שהגיעה לשם מגרמניה, באמצע המאה התשע עשרה, יחד עם כמה מאות מהגרים יהודים-גרמניים. נציץ אל תוך קהילה זו, כשנעסוק בחיים היהודיים באמריקה.

הערת המחבר:

פרק זה ופרק 58, שעוסקים בתנועה הרפורמית, מתכוונים לסקור את שורשיה של התנועה וההיסטוריה שלה. הם אינם מתכוונים להציג את הגישה המודרנית של התנועה הרפורמית וגם לא את חסידיה בהווה.

כמעט 200 שנה לאחר ייסודה של הקהילה הרפורמית הראשונה, עברה התנועה הרפורמית שינוי צורה מהותי. כישלונה של אירופה הנאורה במניעת האנטישמיות; השואה; לידתה של מדינת ישראל, והאחוזים הגבוהים של הטמיעה ונשואי התערובת בדורות רצופים של היהודים הרפורמים, הובילו למה שאי אפשר לכנות בשם שונה מ"שינוי דרמטי", בהתייחסותה של הגישה הרפורמית הן כלפי שמירת הדת הרפורמית והן לגבי הזהות הלאומית. שינויים עקרוניים אלה משתקפים היטב בכתב העקרונות של היהדות הרפורמית שאומץ על ידי הועידה המרכזית של הרבנים האמריקאיים (CCAR) במאי 1999. הנשיא, הרב ריצ'רד לוי קרא להתחייבות גוברת לשמירת המצוות, ללימוד התורה ולארץ ישראל. היפרדות רדיקלית מהמצעים הקודמים של ה - CCAR.

בעוד שההבדלים האידיאולוגיים בין האורתודוכסים והרפורמים נותרו עצומים, שינויים אלה משקפים את ההכרה של התנועה הרפורמית המודרנית, בכישלונם ובמה שהוכח כמציאות היסטורית: מה ששמר על היהודים במשך אלפי שנים היא הנאמנות ליהדות - לימוד, שמירת מצוות, והענקת עדיפות עליונה ליהדות כמרכיב מרכזי של בזהותו של כל יהודי.