'הנאורות הנפוליונית' שהעניקה אמנציפציה ליהודי מערב אירופה, לא עשתה זאת באירופה המזרחית, שם התגוררו מרבית היהודים במאות השמונה עשרה-תשע עשרה.

הריכוז היהודי הגדול ביותר - בערך 5 מיליון נפש - היה ממוקם אז במזרח אירופה; חלק שהיווה 40% מאוכלוסיית היהודים בעולם.

משנת 1791 עד לשנת 1915, הוגבלו היהודים שחיו במזרח אירופה, על ידי הצארים של רוסיה, החל בקתרין הגדולה, לאזור שנקרא "תחום המושב". התחום כלל 25 פרובינציות, ביניהן: אוקראינה, ליטא, ביילורוסיה, קרים וחלק מפולין (שנחלקה בין רוסיה פרוסיה ואוסטריה ב-1772).

יהודים הורחקו במיוחד ממוסקבה ומסט. פטרבורג וגורשו לתחום המושב. מאוחר יותר הם סולקו גם מאזורים חקלאיים בתוך התחום והוכרחו להתגורר רק ב"שטעטל".

למרות הדיכוי, התרחשו כמה דברים מדהימים בתוך תחום המושב.

לדוגמא: ה'צדקה' - עזרה יהודית הדדית. ההיסטוריון מרטין גילברט כותב ב"אטלס ההיסטוריה היהודית" (Atlas of Jewish History), שהיו לפחות 14% יהודים נזקקים בכל פרובינציה שבתחום, והיהודים הליטאים והאוקראינים, תמכו באוכלוסייה נזקקת, שהיוותה 22% מכלל האוכלוסייה היהודית:

 

"בין חברות הצדקה שהוקמו על ידי היהודים, היו כאלה שסיפקו בגדים לתלמידים עניים, דאגו לאוכל כשר עבור חיילים, סייעו לעניים בתשלום עבור הוצאות רפואיות, סיפקו נדוניה לכלות עניות, ועזרו ליתומים בלימוד מקצוע."

 

זו הייתה מערכת רווחה חברתית מורכבת למדי. גם בזמנים של מצוקה קשה, אף יהודי לא הוזנח. דאגה הדדית מדהימה זו לא נעלמה מעיניהם של הגויים.

כך קרה, שבתקופה זו, הרבנים נאלצו להוציא צו, האוסר קבלת גרים מהאוכלוסייה הסלאבית הקרובה. מדוע שסלאבים נוצריים ירצו להתגייר? מהסיבה הפשוטה, שיהודי כך ראו, לעולם אינו גווע למוות ברחוב, בעוד שאיכר נוצרי יכול בקלות לגווע מרעב ברחוב, כי אין מי שידאג לו. הממשלה לא עשתה זאת וגם לא הכנסייה. לכן, הרבנים לא רצו שהיהדות תוצף באלפי גרי שקר, שינסו להציל את חייהם בכך שיהפכו ליהודים, ויוכלו ליהנות ממערכת הרווחה היהודית.

לימוד התורה

דבר מדהים נוסף שקרה בתחום המושב, למרות הדיכוי, היה התעוררות הלימוד התורני.

במאה השמונה עשרה נדחקו לימודי התורה לשוליים (כפי שראינו ב-פרק 52), והפכו לנחלתה של קבוצת עילית מצומצמת.

בשנת 1803, יצא רבי חיים בן יצחק מוולוז'ין (1749-1821), תלמידו של הגאון מוילנא, לתקן את המצב הזה. באותם ימים, מרבית הישיבות היו למעשה מוסדות לימוד קטנים, שנתמכו באופן פרטי, על ידי הערים בתוכן ישבו. בניגוד לכך הציע הרב חיים מוולוז'ין, לייסד מוסד גדול, הפתוח לכל, שייתמך על ידי קהילות רבות.

הוא שלח מכתבים לרבני הערים ברחבי אירופה, כשהוא מבקש מהם לשלוח אליו את בכירי תלמידיהם, על מנת שילמדו בישיבתו שבוולוז'ין - ליטא. שם הוא הבטיח להעניק להם תמיכה כלכלית, מורים מהטובים ביותר, ותוכנית לימודים ברמה גבוהה. ההיענות למכתביו הייתה רבה ומספר גדול של תלמידים נשלחו לישיבת וולוז'ין, שבסופו של דבר קלטה 450 מהם.

 

לרוע המזל, ישיבת וולוז'ין לא החזיקה מעמד זמן רב.

 

לרוע המזל, ישיבת וולוז'ין לא החזיקה מעמד זמן רב. הממשלה הצאריסטית של רוסיה ניסתה לכפות על הישיבה לשלב לימודים כלליים, במטרה להפוך אותה לפחות יהודית. בעוד שהישיבה בוולוז'ין, הייתה מוכנה לסבול הוספה כלשהי של לימודי חול, את הדרישה הרוסית - שלכל צוות ההוראה תהיינה דיפלומות ממוסדות רוסיים מוכרים, ללימוד "השפה והתרבות הרוסית" - לא ניתן היה לקבל. וכך, בשנת 1892 נסגרה הישיבה על ידי מפקחים רוסיים, ותלמידיה פוזרו.

למרות שהישיבה פעלה פחות ממאה שנה, היא הפכה להיות המודל לישיבה המודרנית. כאשר ישיבת וולוז'ין נסגרה, כבר החלו לפעול ישיבות אחרות על פי אותו מודל, כשהרבה מהן נפתחות על ידי תלמידי וולוז'ין.

תנועת המוסר

עם התעוררות הלימוד התורני, התפתחה בתחום המושב שיטת לימוד חדשה, שהתפתחה מתנועה חשובה מאוד ביהדות שנקראת "תנועת המוסר".

מייסדה של תנועת המוסר היה אדם משכמו ומעלה, רבי ישראל ליפקין מסלנט (1810-1883), המוכר יותר בתור רבי ישראל סלנטר.

סיפורים רבים אודות טוב ליבו המופלג, נקשרו סביב דמותו רבת ההוד. בין המפורסמים שבהם, הוא סיפור היעדרותו באחד מימי הכיפור מבית הכנסת. בעוד הקהל חושש לשלומו, ומעכב את התפילות עד להגעתו, ניצלה אחת מהאמהות הצעירות את ההזדמנות, כדי לרוץ הביתה ולבדוק מה שלום תינוקה, אותו הותירה לבדו. שם היא מצאה את רבי ישראל סלנטר, מנענע את העריסה. מסתבר, שבדרכו לתפילה שמע את התינוק בוכה ועצר כדי להרגיע אותו, כשהוא מעלה את צרכי הזולת מעל לשאיפת ההגשמה הרוחנית האישית שלו.

למרות אדיבותו העילאית של הרב מסלנט, כאשר עמדו על הפרק שאלות של מוסר או אתיקה, הוא ידע גם להיות קשוח. כך הוא התנהג כאשר שמע למשל, ששני בניה של אישה אלמנה נלקחו לצבא הרוסי, במקום בנו של יהודי עשיר, ששיחד את הקצינים. הוא כינס את הקהילה כולה בבית הכנסת, כשהוא שוטח בפניהם את העניין, בכדי לנסות ולהשיג צדק לאלמנה.

 

רבי ישראל מסלנט, החזיר את לימוד המוסר למקומו המרכזי והראוי.

 

רבי ישראל מסלנט, החזיר את לימוד המוסר למקומו המרכזי והראוי, בכלל לימודי התורה. הוא חש, שחלק ניכר מלימוד הגמרא הפך לדיון חוקי - אינטלקטואלי, שלא נשא בחובו הדרכה מעשית, כיצד לפתח קשר אישי עם א-לוהים, או כיצד להפוך לאדם טוב יותר, בעניינים שבין אדם לחברו.

כאשר רבי ישראל מסלנט ייסד את תנועת המוסר, הייתה הדרך שלו שנויה במחלוקת, פשוט משום שהייתה חדשה. בתחילה, חששו היהודים האורתודוכסים, שעלולה להתפתח כאן עוד "רפורמה". אבל תנועת המוסר הצליחה לגבור על אותם פקפוקים, ומשנתה הפכה לחלק קבוע מתכנית הלימודים בישיבות רבות.

המפורסמת ביותר בין הישיבות העוסקות במוסר, היא ישיבת נובהרדוק, בייסודו של רבי יוסף מנובהרדוק, תלמידו של רבי ישראל מסלנט. זו גם הישיבה, שאפשרה את עלייתה של תנועת "בית יעקב" - מערכת החינוך לנשים ובנות.

ישיבות ידועות נוספות, שרבות מהן יוסדו על ידי בוגרי ישיבת וולוז'ין, ואשר דגלו במשנתו של רבי ישראל מסלאנט ושל תנועת המוסר היו:

 

  • ישיבת מיר (הישיבה הגדולה אשר היגרה לשנחאי במהלך השואה ובסופו של דבר התמקמה מחדש בירושלים ובברוקלין).
  •  

     

  • סלובודקה (שעברה לחברון, ולאחר שנהרסה על ידי הערבים, לירושלים ולבני ברק).
  •  

     

  • טלז (כעת בקלגוולנד, אוהיו).
  •  

     

  • סלוצק (כעת בלייקווד, ניו ג'רסי).

 

השכלה כפויה

לאחר ההיסוס הראשוני, היהדות האורתודוכסית קיבלה ואימצה את תנועת המוסר, בעוד שהלא אורתודוכסים המשיכו להתנגד לה.

הבולטים בין המתנגדים היו קבוצה שנקראה "המשכילים", קבוצה שהתנגדה ליהדות מסורתית בכל אופן, צורה והופעה.

זו הייתה הקבוצה, שסייעה לממשלה הצארית לסגור את ישיבת וולוז'ין, מפני שהמשכילים היו מעונינים, שאחיהם היהודים ישילו מעליהם את היהדות, ויצטרפו יחד עמם לתרבות הרוסית. "הבה נלמד תרבות רוסית ... הבה נדבר רוסית ונכתוב רוסית ... בואו נהיה כמותם, והם יקבלו אותנו, כך נוכל להשתלב טוב יותר בחברה ולשים קץ לדלות הנוראית, שרבים כל כך נתונים בה."

דמות חשובה בין המשכילים היה דר. מקס לילנטל (1813-1882), יהודי גרמני שבא לרוסיה, בתור מנהל בית הספר של המשכילים בריגה. בסופו של דבר, הוא הפך לממונה מטעם הממשלה הרוסית, של הצאר ניקולאי הראשון, בתור "השר לענייני החינוך היהודי". תפקידו התמצה בניסיון, לשכנע את יהודי תחום המושב, אודות "כוונתו הטובה" של הצאר, בייסוד מערכת חינוך חדשה עבורם.

 

זה היה הזמן, בו הצאר ניסה "לתקן" את החברה היהודית ברוסיה.

 

זה היה הזמן, בו הצאר ניסה "לתקן" את החברה היהודית ברוסיה, באמצעות חקיקה: האיסור ללבוש בגדים מסורתיים והאיסור ללמוד תלמוד, כמו גם סיווג ומיון היהודים ל"מועילים" (חקלאים, אומנים, ועובדים מקצועיים) ול"בלתי מועילים" (עובדים בלתי מקצועיים, רבנים, חולים ומובטלים).

באקלים זה, בשנת 1843, התכנסה ועידה שדנה בנושא החינוך היהודי, והעמידה את לילנטל מול רבי יצחק מוולוז'ין ורבי מנחם מנדל שניאורסון (הרב של חב"ד לובאוויץ', המוכר גם בכינוי "הצמח צדק"). לילנטל הפסיד בויכוח מול רבנים אלה, שהצליחו להשיג את הטוב ביותר ליהודים, ולשמר את מערכת בתי הספר המסורתית שלהם, כמתחרה למערכת החינוך החדשה של לילנטל (הרב בערל וויין,Triumph of Survival נצחון ההישרדות עמוד 157).

תוך עשור, בתי הספר של לילנטל נסגרו מחוסר עניין. זאת למרות, שחסידיו טוענים בלהט, שלילנטל עזב משום שהבין, ש"כוונתו הטובה" של הצאר ב"תיקון היהודים", הייתה בעצם המרת דתם לנצרות. הוא היגר לסינסנטי, אוהיו, שם עמד בראש קהילה רפורמית.