רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

קורס מזורז בהסטוריה יהודית

פרק 58 – חיים יהודיים באמריקה

י״ד בשבט ה׳תשס״ו י״ד בשבט ה׳תשס״ו 12/02/2006 | מאת הרב קן ספירו

היהודים צברו עושר אגדי באמריקה, אבל איבדו שם את מורשתם הרוחנית.

כאשר עזבנו לאחרונה את אמריקה – בראשית המאה ה - 19 – חיו בה בערך 60,000 יהודים. הרעיון שיש חירות באמריקה כל עוד אתה "לא יותר מדי יהודי", הרחיק משם את מרביתם.

הדבר השתנה בשנות השלושים של המאה ה-19, כאשר יהודי גרמניה התחילו להגיע. היהודים הגרמניים לא היו "יותר מדי יהודיים". הם היו יהודים רפורמים, שהשליכו מעליהם את עיקרי האמונה היהודית (ר' פרק 54 לפירוט), או "משכילים" – יהודים מלומדים שהשליכו את היהדות לגמרי.

ב-1850 חיו כ-17,000 יהודים באמריקה. בשנת 1880 היו שם כ-270,000. מרביתם עברו לאזור ניו-יורק, שמנה אוכלוסייה יהודית של כ-180,000 איש בקירוב. אוכלוסייה שתתפח במהירות ל- 1.8 מליון!

האזור היהודי בניו-יורק סיטי, היה בצד המזרחי הנמוך של מנהטן (האיסט סייד). אותם יהודים אמריקאים, הצליחו באופן ראוי לציון בעולם החדש. כמה מאלו שהתעשרו במהירות נציין כאן:

 

  • מרקוס גולדמן, המייסד של "גולדמן, זקס ושות'" (Goldman, Sachs & Co).
  •  

     

  • צ'ארלס בלומינגדייל, המייסד של "חנות הכלבו של בלומינגדייל"
    (Bloomingdale's department store).
  •  

     

  • הנרי, עמנואל ומאייר להמן, המייסדים של "האחים להמן" (Lehman Brothers).
  •  

     

  • ג'קוב שיף, חתנו של ליאוב ובעל הון אמריקאי גדול.
  •  

     

  • ג'וזף זליגמן, שהתחיל את דרכו כרוכל, והפך לאחד הבנקאים החשובים ביותר באמריקה.

 

התנועה הרפורמית האמריקאית

היהודים הגרמניים בניו-יורק, הקימו את בית הכנסת הרפורמי הגדול בעולם – 'טמפל עמנואל', בחלקו העליון של האיסט סייד, ועוד טמפלים רבים אחרים. בשנת 1880 היו בערך 200 בתי כנסת באמריקה, רובם (90%) רפורמים. זאת משום, שאלו היהודים שהגיעו לאמריקה.

עם הגירה זו, עבר מרכז הכובד של התנועה הרפורמית, מגרמניה לארצות הברית. באמריקה, המשיכה התנועה הרפורמית במסורת של מקורותיה הגרמניים, כשהיא מבטאת את האידיאולוגיה שלה ב"פיטסבורג פלטפורם" המפורסם, ששורטט ואומץ על ידי ההנהגה הרפורמית בשנת 1885 בועידת פיטסבורג:

  • "אנחנו מוצאים בתורת משה מערכת תרגולת לעם היהודי, לקיום משימתו במהלך חייו הלאומיים בפלשתינה. והיום אנחנו מוצאים כמחייבים רק את חוקיה המוסריים, ושומרים רק מנהגים שמרוממים ומקדשים את חיינו, אבל דוחים את כל אלה שאינם מתאימים להשקפה ולמנהגי הציביליזציה המודרנית...
  •  

     

  • אנחנו מחזיקים בדעה שדיני משה והדינים מדרבנן כמו שמירת כשרות, טהרת הכוהנים, ולבוש, נולדו בזמנים, ותחת השפעה של רעיונות, זרים לחלוטין למצב הרוחני והמנטלי הנוכחי שלנו...
  •  

  • אנחנו לא עוד מחשיבים את עצמנו כאומה, אלא כקהילה דתית, ולכן לא מצפים לשוב לפלשתינה, גם לא לעבודת הקורבנות של בני אהרן, ולא לחזרה של אף אחת מההלכות הקשורות למדינה היהודית..."

 

קביעה אחרונה זו, שניתקה את התנועה הרפורמית אמריקאית, מהכמיהה היהודית בת 2,000 השנים לחזור לארץ ישראל (בדומה לאידיאולוגיה בה תמכה התנועה הרפורמית הגרמנית), היא הסיבה לכך שהיהודים הרפורמים האמריקאים, לא תמכו בתנועה הציונית, או בהקמתה של מדינת ישראל, כפי שנראה בפרקים הבאים.

היברו יוניון קולג'

האב המייסד של התנועה הרפורמית האמריקאית, היה יצחק מאיר וייס
(1819-1900). מהגר גרמני, שהיה מייסדו ונשיאו הראשון של ה"היברו יוניון קולג'" בסינסנטי אוהיו, שנפתח בשנת 1875. היה זה היה בית המדרש- הרבני- האמריקאי הראשון, אשר ברוב המקרים דגל בסטנדרטים ליברליים. ג'וזף טלושקין כתב ב"השכלה יהודית" (Jewish Literacy):

 

"הנושא שמבדיל את הרבנות הרפורמית... הוא הסירוב לכפות כל סטנדרט דתי על רבניו. באופנים רבים, זהו המשכה של התחייבותה ההיסטורית של התנועה הרפורמית לחקירה חופשית. היום, כמעט פשוטו כמשמעו, אין פעולה דתית שרב רפורמי יכול לעשות ושבגללה הוא או היא יסולקו מהועידה המרכזית של הרבנים האמריקאים (Central Conference of American Rabbis), הגוף הרשמי של הרבנים הרפורמיים."

 

 

הוגשו בזה אחר זה, לא פחות מאשר: צדפות, סרטנים רכי-שריון, שרימפס, רגלי צפרדעים, וגלידה חלבית לאחר סעודה בשרית!

 

כאשר בשנת 1883, הקבוצה הבוגרת הראשונה של ההיברו יוניון קולג', הייתה מוכנה לקבל את הדיפלומות שלה, ערך בית המדרש מסיבה ראוותנית. הנוכחים המסורתיים יותר הזדעזעו, כאשר הוגשו בזה אחר זה, לא פחות מאשר: צדפות, סרטנים רכי-שריון, שרימפס, רגלי צפרדעים, וגלידה חלבית לאחר סעודה בשרית!

ארוחה זו אילצה את היהודים המסורתיים יותר – שחשבו שהרפורמה הרחיקה לכת יותר מדי, אך לא רצו להיות אורתודוכסים – למצוא אלטרנטיבה אחרת. תהליך שהוביל לייסודה של תנועה נוספת ביהדות.

התנועה הקונסרבטיבית

בשנת 1882 הקימו יהודים מסורתיים, שנפגעו מהאידיאולוגיה של התנועה הרפורמית, את 'בית המדרש התיאולוגי', כאלטרנטיבה להיברו יוניון קולג'. בית מדרש זה, הפך עם הזמן למבצרה של התנועה הקונסרבטיבית האמריקאית.

בראשו של בית המדרש התיאולוגי, עמד יהודי מלומד מקיימברידג', בשם סלומון שכטר (1850-1915), שעזר לעצב את האידיאולוגיה של התנועה החדשה. יצירתו "ישראל הקתולי" (במלה 'קתולי' הוא התכוון לומר 'אוניברסאלי'), מעבירה את עיקריה של האידיאולוגיה.

 

"אין זה התנ"ך הגלוי גרידא שעומד בחשיבות ראשונה ליהודי, אלא התנ"ך כפי שהוא חוזר על עצמו לאורך ההיסטוריה. במלים אחרות, כפי שהוא מפורש על ידי המסורת. חשיבות נוספת של תפישה זו של המסורת היא שלא כתב קודש, ולא יהדות פרימיטיבית, אלא הנהגה כללית היא זו שמעצבת את הכלל האמיתי של שמירת המצוות. תמיד נתנה חירות למורים הגדולים שבכל דור לעשות התאמות וחידושים בהרמוניה עם רוח ההנהגות הקיימות. לכן, חזרה למֹשֶאיזם [מהמלה משה] תהיה לא חוקית, מזיקה, ולמעשה בלתי אפשרית."

 

 

לראות את התורה כגילוי דבר הא-ל, אבל מבלי לקבל את פירוש הדברים.

 

במלים אחרות, האידיאולוגיה של התנועה הקונסרבטיבית תהיה, לראות את התורה כגילוי דבר הא-ל, אבל מבלי לקבל את פירוש הדברים, ואת יישומם בהלכה היהודית. אחד מעמודי האמונה המסורתית היהודית, היה (ועודנו) שלרבנים, אשר חיו קרוב יותר למעמד הר סיני, הייתה הבנה ברורה יותר של ההלכה היהודית והשלכותיה, ולכן, אי אפשר לפסול או להתעלם מהחלטותיהם. לפיכך, פסיקות חדשות בנושאים עדכניים, חייבות לקחת בחשבון עקרונות קיימים. (ר' פרק 39).

כאשר התנועה הקונסרבטיבית, מוטטה עמוד יסוד זה של היהדות המסורתית, היא פתחה את השער לאינספור בעיות. התוצאה הסופית הייתה, שאף על פי שמייסדיה של התנועה, חשו שהרפורמה הרחיקה לכת, התנהגותם של הבאים אחריהם, לא הייתה שונה בפועל מזו של היהודים הרפורמיים (נדון בהשלכות אלה מאוחר יותר כשנעסוק בנושא הטמיעה).

ההגירה הגדולה

כזה היה אם כן, מצבה הרוחני של רוב יהדות אמריקה, שהרוב המוחץ של המהגרים אליה, בשנות השלושים של המאה ה-19, היו יהודים גרמניים.

כמה יהודים הגיעו לאמריקה בתקופה זו?

כפי שציינו קודם לכן (ר' פרק 57) בין השנים 1881 ל-1914, עזבו את אירופה המזרחית כ-50,000 יהודים מדי שנה, עד לסכום כולל של 2.5 מיליון יהודים, שמרביתם הגיעו לאמריקה. יהודים אלה היו עניים שבעניים. כמעט שלא היה להם מה להפסיד בכך שיגיעו לאמריקה, להוציא אולי – יהדותם.

 

היהודים שומרי המצוות, בעלי החינוך הישיבתי, לא הגיעו בהגירה הגדולה.

 

וזה בדיוק מה שקרה. הרבנים הגדולים לא הגרו עמם, והמחסור במורים רוחניים ובמנהיגים יהודיים שיעמדו בפרץ, הביא לכך, שאותם יהודים עניים ממזרח אירופה, נטמעו במהירות (את בעיית ההתבוללות באמריקה נבחן באחד מן הפרקים הבאים).

היהודים שומרי המצוות, בעלי החינוך הישיבתי, לא הגיעו בהגירה הגדולה. במרבית המקרים, הרבנים – שחששו שאמריקה היא 'ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות מבחינת ההתבוללות' יותר מאשר מהבחינה הכלכלית – הטיפו נגד ההגירה.

הסופר ארתור הרצברג בספרו "יהודי אמריקה" (The Jews of America):

 

"ב-1893, המפורסם ביותר מבין רבני המוסר באירופה, ישראל מאיר הכהן [מוכר יותר בתור החפץ חיים]... הרחיק מעבר לתוכחה; הוא התנגד להגירה המונית לאמריקה. הוא ידע שהגירה זו לא תוכל להיעצר, אבל הוא התחנן בפני אלה ששומעים בקול הרבנים, להעדיף את הרדיפות ברוסיה על פני הצלחה כלכלית בארצות הברית...

 

דעות אלה הפכו לאיתנות כל כך, שהן יישארו יציבות בין מנהיגיה העיקריים של האורתודוכסיה האירופאית, אפילו בתקופה שבין המלחמות, כשמצבה של יהדות אירופה החמיר בצורה קיצונית לגבי כל היהודים, וכל המעמדות הסוציו-אקונומיים."

 

היגעים והעניים

בעוד שהיהודים יוצאי גרמניה, הצליחו די בקלות באמריקה, עבור יהודי מזרח אירופה, שהגיעו עם גל ההגירה הגדול, החיים היו הרבה יותר קשים. אנו מוצאים לדוגמא, שבראשית המאה העשרים, היו 64,000 משפחות, שנדחסו ל 6,000 בתי מגורים משותפים, באיסט סייד של מנהטן.

היהודים הדתיים, העניים ודוברי היידיש, בלטו בגלותיות שלהם לעומת יוצאי גרמניה, שהפכו כבר לאמריקניים למדי. לכן, היהודים יוצאי גרמניה, השתדלו לסייע להם להיקלט על מנת שייטמעו מהר ככל האפשר בתרבות האמריקאית.

הפחד שהניע אותם לעשות זאת, היה החשש מאנטישמיות. לא היה זה חשש שווא, משום שלמרות הסובלנות הדתית באמריקה, אנטישמיות הייתה חייה ונושמת בעולם החדש. אמנם לא היו שם פוגרומים, אבל בהחלט היו בידוד חברתי וסוגים אחרים של הפליה.

לדוגמא, ב-1843, הגישו תריסר בחורים יהודיים בקשת חברות ל – Odd Fellows Lodge (מועדון חברים העוסק בתמיכה הדדית קהילתית), אך לא זכו בה בשל יהדותם. (הם ייסדו מועדון משל עצמם, שנקרא 'המסדר החופשי של בני ברית' – Independent Order of B'ani B'rith).

 

היהודים "שעשו את זה" לא היו מספיק טובים, כדי להתערות בחברה האמריקאית הכללית.

 

דוגמא אחרת: ב- 1869, הבנקאי הידוע יוסף זליגמן, לא קיבל אישור להתאכסן במלון שבסרגוטה ספרינגס, ניו-יורק – מקום הקיט של המצליחנים בימיו, בגלל שהיה – ולא משנה כמה מפורסם ועשיר – יהודי.

אם היהודים "שעשו את זה" לא היו מספיק טובים, כדי להתערות בחברה האמריקאית הכללית, אפשר רק לדמיין איך נראו בעיניהם המוני המהגרים "הירוקים".

בשנת 1894, ארגן הנרי אדמס (מצאצאי ג'והן קווינסי אדמס), את "הליגה להגבלת ההגירה לאמריקה" בפני "אלמנטים לא בריאים" – כשהראשונים ביניהם היו היהודים.

בספרו המפורסם, "החינוך של הנרי אדמס" (The Education of Henry Adams), הוא כתב על אלה שניסה להשאיר מחוץ לאמריקה:

 

"לא יהודי פולני שזה עתה הגיע מוורשה או קראקוב – לא יעקב או יצחק ערמומי עם ריח של גטו, שנוהמים ביידיש מוזרה על פקידי המכס..."

 

הוא מצא תומכים רבים לרעיונותיו, אבל לא ניצח. אמנם, אפשר לומר שהוא הפסיד כשבשנת 1906, הנשיא תיאודור רוזוולט מינה יהודי – אוסקר שטראוס – בתור היהודי הראשון שישרת בממשלת ארה"ב, בתור שר המסחר והעבודה (שתחום האחריות העיקרי שלו היה המהגרים).

אך בכל אופן, האנטישמים לא נכנעו בקלות, כפי שנראה בהמשך, כאשר נבחן את הגורמים שהובילו לגילוי פניה המכוערות של האנטישמיות במאה העשרים.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן