בראשית שנת 1942, נמצאו תחת השלטון הגרמני קרוב לתשעה מליון יהודים (מתוך סכום כולל של 11 מליון יהודים באירופה ובברית-המועצות). התוכנית הגרמנית הייתה לרצוח את כולם.

כיתות הרצח - ה"איינזצגרופן" - חיסלו במקלעים 1.5 מיליון יהודים (כפי שראינו בפרק 60), אבל שיטה זו לא הייתה דרך יעילה לרציחתם של מיליוני יהודים רבים כל כך – היא הייתה מלוכלכת מדי, איטית מדי, ובזבזה יותר מדי תחמושת.

לכן פתחו הגרמנים במדיניות שנקראה "הפיתרון הסופי", שהתקבלה בוועידת ואנזי, שליד ברלין, בעשרים בינואר 1942:

במקום הגירה, יש כעת פתרון אפשרי נוסף אשר עליו נתן כבר הפיהרר את הסכמתו, בשם גירוש למזרח. על אף שיש להתייחס לכך כאל פיתרון ביניים בלבד, הוא יעניק לנו את הניסיון המעשי אשר יהיה חשוב במיוחד בקשר לפתרון הסופי בעתיד. במהלך יישומו המעשי של הפתרון הסופי, אירופה תטואטא ממערב למזרח.

 

מחנות מוות

הפתרון הסופי – המתה שיטתית בגז של מיליוני יהודים – יצא לפועל בתחילה על ידי קציני הגסטאפו הראשיים, אדולף אייכמן וריינהארד היידריך.

מתוך 24 מחנות הריכוז (מלבד אינספור מחנות עבודה), הוקמו שישה מחנות מוות ספציפיים, והם:

 

  • אושוויץ – שבו נרצחו 2 מליון.
  •  

  • חלמנו – שבו נרצחו 360,000.
  •  

  • טרבלינקה – שבו נרצחו 840,000.
  •  

  • סוביבור – שבו נרצחו 250,000.
  •  

  • מיידנק – שבו נרצחו 200,000.
  •  

  • בלזץ – שבו נרצחו 600,000.

אושוויץ הוא המפורסם ביותר מביניהם, משום ששם פעלה מכונת המוות ביעילות הרבה ביותר. שם, בין 1941 ל-1944 נרצחו בגז 12,000 יהודים מדי יום. בנוסף ליהודים, נרצחו גם מאות אלפי אנשים שנתפסו כאיום למשטר הנאצי, או שנחשבו נחותים מבחינה גזעית, או כסוטים מבחינה חברתית.

 

אם לא די ברצח בדם קר של מיליוני יהודים, הרצח הזה נעשה באכזריות חולנית קיצונית. הקורבנות היו נדחסים אל תוך קרונות בקר, שם יכלו רק לעמוד, ללא אוכל או שתייה, ללא חימום בחורף, או מתקני שירותים. רבים לא הגיעו למחנות בחיים. לאלה שכן הגיעו ליעד היו מגלחים את הראשים, על מנת להשתמש בשערותיהם למילוי מזרנים; מפשיטים את כל בגדיהם, ואת רובם היו מובילים עירומים לתאי הגזים.

 

"ניסויים מדעיים" מוזרים וסדיסטיים היו נערכים על קורבנות רבים ללא שימוש בחומרי הרדמה.

 

"ניסויים מדעיים" מוזרים וסדיסטיים היו נערכים על קורבנות רבים ללא שימוש בחומרי הרדמה. כמה אנשים היו נתפרים יחד כדי ליצור תאומים סיאמיים מלאכותיים. אחרים היו מושקעים במים קרים כקרח על מנת לבדוק את גבולות כוח הסבל האנושי.

היהודים הושפלו אפילו לאחר מותם. כתרי זהב היו נעקרים מפיותיהם של הקורבנות. בכמה מקרים הכינו מרק מגוויותיהם, ואהילים מעורם.

אלה שנראו חזקים במיוחד שימשו כוח עבודה של עבדים למען מאמץ המלחמה הגרמני. במנות רעב, הם הובאו עד לקצה גבול היכולת הגופנית שלהם, ואז נרצחו או נשלחו אל מחנות המוות.

ניסיונות התקוממות

כל ניסיון להימלט או להתקומם גרר פעולת תגמול אכזרית. לדוגמא, ב-14 במרץ 1942, נמלטו מספר יהודים מקבוצת עבודה בליגה, אוקראינה, והצטרפו לפרטיזנים. בתגובה לכך, נורו כל היהודים הזקנים והחלשים שנתפסו ברחוב,
ו-900 נוספים נדחסו לתוך מבנה ונשרפו חיים.

סם הלפרין, ניצול ממחנה העבודה קאמיונקה, הסביר: "מעולם לא שקלתי בריחה. לא רציתי שאחרים ימותו בגלל החלטה שלי". למרות זאת, בסופו של דבר, לפחות בחמישה מחנות ובעשרים גטאות היו מרידות.

המרד המפורסם ביותר היה מרד גטו וורשה. ב-19 באפריל 1943, פתחו הנאצים בחיסול הגטו – כלומר, שליחת כל תושביו היהודים לאושוויץ – ונתקלו בהתנגדות מזוינת.

מרדכי אנילביץ', המנהיג בן ה-23 של המרד בגטו וורשה, כתב במכתבו האחרון (בתאריך 23 באפריל, 1943):

מה שהתרחש הוא מעבר לחלומות הפרועים ביותר שלנו. פעמיים ברחו הגרמנים מהגטו. אחת מהפלוגות שלנו החזיקה מעמד ארבעים דקות והאחרת למעלה משש שעות. ... אין לי מלים לתאר לכם את המצב שבו חיים היהודים. רק כמה נבחרים יחזיקו מעמד; כל האחרים ימותו במוקדם או במאוחר. הפור נפל. בבונקרים שבהם מסתתרים חברינו, אי אפשר להדליק נר מחוסר אוויר. ...הדבר העיקרי הוא: חלום חיי התגשם; נשארתי בחיים כדי לראות התנגדות יהודית בגטו בכל גדולתה ותפארתה.

 

אבל, בסופו של דבר, לא היו היהודים יריבים שקולים מול ארטילריה, מקלעים וחיילים גרמניים (לשם השוואה – 1,358 רובים גרמניים לעומת 17 אצל היהודים). התוצאה הסופית הייתה שהגטו כולו הושמד ואלה שהסתתרו בבונקרים נשרפו חיים.

חסר תקדים

לא היה שום תקדים בהיסטוריה האנושית, לניסיון הנאצי למחוק בכוונה ובשיטתיות עם שלם מעל פני האדמה.

היטלר התמקד ביהודים מסיבה מסוימת, שלא הייתה רק גזענית. לחיסול היהודים היה "מעמד" מיוחד בתוכנית המקיפה של היטלר. בעוד שידוע שהוא הרג גם מיליוני בני אדם אחרים (צוענים, הומוסקסואלים וכו'), הוא איפשר מציאות של "יוצאים מן הכלל" בכל אחת מקבוצות אלה. הקבוצה היחידה שלא נמצאו בה שום יוצאי דופן, הייתה היהודים – הם כולם היו צריכים למות.

כותבת לוסי דוידויץ' ב"המלחמה נגד היהודים" (the War Against the Jews):

הפתרון הסופי התעלה מעל לגבולות הניסיון ההיסטורי. מעולם קודם לכן בהיסטוריה המודרנית, לא קרה שעם אחד הפך את השמדתו של עם אחר להגשמת האידיאולוגיה שלו, ושאמצעי הרדיפה שלו היו מזוהים עם המטרה. ההיסטוריה תיעדה, ללא ספק, טבחים מזעזעים וחורבנות שעם אחד עשה נגד אחר. אבל בכל מקרה, היו כל האכזריות וחוסר-הצדק מכוונים ככלי בדרך אל המטרה, כשהם מהווים אמצעים למטרות ולא מטרות בפני עצמן.

 

במילים אחרות, חיסול היהודים לא היה אמצעי למטרה. זו הייתה המטרה עצמה. ומה הייתה מטרה זו, הסביר היטלר עצמו בכתביו ובנאומיו.

היטלר האמין שלפני שהגיעו המונותיאיזם והמוסר היהודי לעולם, הוא פעל על פי חוקי הטבע והאבולוציה: "ברירה טבעית" - החזק שורד והחלש נכחד. אבל בעולם שפועל על פי מערכת מוסרית א-לוהית – עולם שבו שולט קנה מידה א-לוהי ולא כוח – החלש לא צריך לחשוש מהחזק. על פי הבנתו של היטלר, החזקים הוחלשו, והאשמים בכך היו היהודים.

התכנית שלו הייתה להשתלט על העולם ולהעמיד גזע עליון ברברי – תוכנית שהוא היה קרוב מאוד להגשמתה. על מנת לעשות זאת, צריך קודם כל להיפטר מהיהודים. כפי שהוא אמר:

עשרת הדברות איבדו את תוקפן ...מצפון הוא המצאה יהודית. זהו מום כמו ברית מילה ... המאבק על השליטה בעולם נעשה כולו בינינו, בין הגרמנים ליהודים.
(ע"פ הרמן ראושינג "היטלר מדבר" - Hitler Speaks).

 

כל דבר במכונת המלחמה שלו נערך למטרה זו. ממש לקראת הסוף, כאשר השמידו כוחות הברית את צבא גרמניה, הוא לא היה מודאג מכך כמו מהעובדה שעדיין נותרו יהודים בחיים.

היטלר הקצה רכבות, שהיו נחוצות מאוד להובלת חיילים נוספים אל החזית הרוסית שבה הוא הפסיד במלחמה - רק בכדי לשלוח יהודים נוספים לאושוויץ. בעיניו, האוייב הגדול מכולם היה היהודי.

הדבר האחרון שאמר, לפני שהתאבד בבונקר שלו בשלושים באפריל 1945, היה שצריך לדאוג לכך שהמאבק נגד היהודים, אויבי האנושות כולה, יימשך. השדר האחרון שלו היה:

מעל לכל, אני מטיל על מנהיגי האומה ועל אלה שתחת מרותם, לקיים את חוקי הגזע במלוא היקפם ולהתנגד ללא רחמים אל המרעיל העולמי של כל העמים – היהדות העולמית.

 

הקשר ההיסטורי

חשוב לציין כאן שהאנטישמיות שהניעה את הנאצים להביע את הלא ייאמן, לא עמדה בחלל ריק. זו אפילו לא הייתה הפילוסופיה האישית של היטלר.

היה זה אחד מהוגי הדעות הגרמניים הגדולים ביותר של המאה התשע עשרה – ויליאם מאר – שטבע את מטבע הלשון אנטי-שמי. הוא עשה זאת מתוך רצון להפריד בין שנאת היהודים כבני דת מסוימת (אנטי-יהדות) משנאת היהודים כבני גזע/לאום נפרד (אנטי-שמי). בשנת 1876, מאר כתב ספר בשם "ניצחון היהדות על הגרמניות", רב מכר רציני שבו הזהיר:

אין דרך לעצור אותם [את היהודים]. האם אין סימנים ברורים שמגיעה שעת הדמדומים של היהודים? לא. שליטת היהדות על החברה והפוליטיקה, כמו גם שליטתם על הדת והמחשבה הכנסייתית, נמצאת עדיין בשיא התפתחותה. כן, באמצעות האומה היהודית תגיע גרמניה לשליטה עולמית, פלשתין מערבית חדשה. וזה יקרה לא באמצעות מהפכה אלימה, אלא מתוך ציות של האנשים. אין לנו לגנות את העם היהודי. הוא נלחם נגד העולם המערבי במשך 1,800 שנה ולבסוף כבש אותו. נוצחנו. היהודים דחו את הסתערותם על גרמניה, אבל לאחר שהתחילו אין דרך לעצור אותם...

 

אני אוזר את כוחותיי האחרונים על מנת שאוכל למות בשלווה כאחד שלא ייכנע ושלא יבקש מחילה. העובדה ההיסטורית, שישראל הפך לכוח העל המוביל מבחינה חברתית ופוליטית במאה ה-19, מונחת לפנינו. יש בינינו שבט זר גמיש, עקשן ואינטליגנטי, שיודע כיצד להכניס את המציאות המופשטת לתוך המערכה בדרכים שונות רבות. לא יהודי פרטי, אלא הרוח היהודית והתודעה היהודית השתלטו על העולם. כל זה הוא תוצאה של היסטוריה תרבותית ייחודית כל כך בדרכה, כה אדירה שויכוח יומיומי לא יוכל לגרוע ממנה דבר. במלוא כוח צבאותיה לא השיגה האימפריה הרומית מה שהשיגה השמיות במערב, ובייחוד בגרמניה.

 

בל נשכח שכאשר כתב מאר מלים אלה, מדינת ישראל עדיין לא קמה, ואף לא היה רמז כלשהו במצב הפוליטי העולמי שהיא תגיע לקיום בזמן קרוב כלשהו. כשמאר דיבר על האיום הלאומי היהודי, הוא התכוון למאבק האידיאולוגי הגדול של תפיסת העולם היהודית מול הפגאניזם, שהתרחש לאורך ההיסטוריה היהודית. אנו ראינו זאת במאבק הרוחני בין היוונים והיהודים (פרק 27) ובין הרומאים והיהודים (פרק 33).

היטלר ראה את המאבק בין הגרמנים והיהודים כהמשך היסטורי ישיר.

אור לגויים

תפיסתו של היטלר לגבי התפקיד של היהודים בעולם לא הייתה מסולפת. דעתו שיקפה בעצם את התפיסה היהודית המסורתית - כאשר היהודים קבלו את התורה בהר סיני, הם הפכו לעם הנבחר שבתפקידו ובאחריותו להנחיל את חוקי המוסר הא-לוהיים לעולם. ואם נשתמש במילותיו של הנביא ישעיהו, הם היו אמורים להפוך להיות "אור לגויים [לעמים]".

ולזה רצה היטלר לשים קץ – משום שכל עוד ייוותרו אף יהודים בודדים על פני האדמה, הם עתידים להמשיך במשימתם הא-לוהית.

אילו רק מדינה אחת, מסיבה כלשהי, תסבול משפחה יהודית בתוכה, תהפוך משפחה זו ללב הזרע של הסתה רעננה. אם ישרוד ילד יהודי קטן, ללא כל חינוך יהודי, ללא בית כנסת או בית ספר יהודי, או הברית הישנה - תמשיך הרוח היהודית להתקיים ולהפעיל את השפעתה. היא הייתה שם מתחילה ואין יהודי, אף לא אחד, שאינו מגלם אותה.

(האפוקליפסה של היטלר - Hitler's Apocalypse / רוברט ויסטריץ')

התבוננות מפרספקטיבה זו על השואה, מעמידה את הדברים באור שונה לחלוטין. היהדות המסורתית טוענת שזהו חלק מהמאבק הנצחי בין הטוב לרע, שנמשך מאז ראשית הבריאה 

שחרור

בסופו של דבר, לא הצליח היטלר בתוכניתו למחוק לחלוטין את העם היהודי. הוא הצליח, עם זאת, לרצוח למעלה משליש מהאוכלוסייה היהודית בעולם, וללמד את העולם מהו רוע.

כאשר שחררו כוחות הברית (רוסיה מהמזרח ואמריקה ובריטניה מהמערב) את המחנות בסוף המלחמה, הם פגשו במחזות אימה בלתי ניתנים לתיאור. סרטים שצולמו על ידי כוחות הברית עם כניסתם למחנות, היו כה מזעזעים שלא נחשפו לציבור במשך שנים רבות.

מותם של היהודים לא הסתיים עם השחרור. למרות מאמצי ההצלה של בנות הברית, נפטרו קורבנות רבים לאחר השחרור מחולשה וממחלות. במחנה בלסון נפטרו 13,000 יהודים לאחר שהגיע השחרור הבריטי.

חלק מאלה שהצליחו לשרוד פגשו את המוות בידיהם של פרטיזנים גויים או איכרים, כאשר עזבו את המחנות. כמה ניסו להגיע לבתיהם הקודמים, אבל מצאו שכלום לא נותר מהם, או שהם כבר מאוכלסים בתושבים חדשים שהתנגדו מאוד לשובם של הבעלים האמיתיים.

היקף האבדות בנפש היה בלתי ניתן לשיעור.

כשהוא משתמש בכוונה תחילה בהערכות מינימליות ובאומדנים מופחתים, מוצא סר אלברט גילברט (בעבודתו "השואה" - The Holocaust) שלפחות 5,950,000 יהודים נרצחו בין השנים 1939 - 1945.

סכום שמגיע כמעט למחצית האוכלוסייה היהודית באירופה.

יהדות אירופה המזרחית בעצם חוסלה.

אבל, בעוד שהשואה שמה את הקץ לקהילה המזרח אירופאית, היא הביאה – בדרך עקיפה – להקמתה של מדינת ישראל, מדינה יהודית ראשונה לאחר 2,000 שנה. כיצד הפכה מדינת ישראל למקום המפלט הגדול של היהודים בתקופה המודרנית - נראה בפרק הבא.