הכמיהה אל ארץ ישראל מעולם לא עזבה את העם היהודי.

 

  • ניתן לראות זאת בפרקי התהילים ששהיו שגורים על לשונם של היהודים בכל הזמנים: "אם אשכחך ירושלים...", או "בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחולמים..."
  •  

  • בדברי הכמים, כמו זה של רבי נחמן מברסלב: "כל מקום שאליו אני הולך, אני הולך לארץ ישראל".
  •  

  • רואים זאת בשירה היהודית, כמו בשירתו של ריה"ל – רבי יהודה הלוי: "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב".
  •  

  • בתפילות החג: "לשנה הבאה בירושלים".
  •  

  • וכמובן בברכות היומיומיות, "רחם ... על ירושלים עירך, על הר ציון... ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה...".

 

במלים אחרות: ארץ ישראל נשארה תמיד בלבם של היהודים, בתור המקום שבו תוכל האומה היהודית, ביום מן הימים, להגיע לתכליתה.

אבל כמציאות מעשית, לא התחיל הדבר להתרחש באופן ממשי עד ללידת הציונות המודרנית, שקמה לא כתנועה דתית אלא כתנועה פוליטית.

תקומתה של מדינת ישראל היא תופעה חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית. שֶעַם יֵצא לגלות, יתפזר על פני כל העולם, ובכל זאת ישרוד 2,000 שנה; שעם כזה יישאר אומה גם ללא מדינה ויחזור להקים מחדש את ארץ מולדתו - אירוע ייחודי כזה הוא בגדר נס. אף אחד אחר לא עשה דבר כזה מעולם.

סקירה מהירה

לפני שנשוחח על שיבת היהודים לארץ מולדתם, הבה נפנה מבטנו לאחור, ונסקור ברפרוף מהיר את מה שהתרחש בארץ ישראל, מהזמן שבו הוחרב בית המקדש על ידי הרומאים, בשנת 70 לספירה הנוצרית (ראה פרקים 35 עד 37 ).

לאחר החורבן, נחרשה ירושלים עד ליסודותיה, נבנתה מחדש על ידי הרומאים, וכונתה בשם איליה קפיטולינה. שמה של ארץ ישראל שונה לפלשתינה (על שמם של הפלשתים הקדמונים, מאויביהם הגרועים ביותר של היהודים בימי קדם).

מאותו זמן הורחקו היהודים מירושלים. האימפריה הביזנטית (הגירסה הנוצרית של רומא, שמרכזה בקונסטנטינופול) המשיכה במדיניות הקודמת, ויהודים לא הורשו להיכנס לירושלים עד שכבשו המוסלמים את הארץ מהביזנטים בשנת 638 לספירה (ר' פרק 42).

לאחר שהשתלטו המוסלמים על ארץ ישראל, הם המשיכו להחזיק בה, להוציא תקופה קצרה שבה שלטו בה הצלבנים (ר' פרק 45 ).

האימפריה העותומנית התורכית החזיקה בשלטון על הארץ במשך הזמן הארוך ביותר: משנת 1518 עד לשנת 1917. ובכל זאת, במשך כל הזמן הזה נהגו התורכים בארץ ישראל, בדרך כלל, כבמושבה נחשלת. הם לא ניסו מעולם להפוך את ירושלים, שמצבה היה ירוד, לעיר חשובה, וגם לא לשפר את התשתיות והמבנים שבה (להוציא את הבנייה המחודשת של חומות העיר במאה ה-16, בימי שלטונו של הסולטאן סולימן המפואר). בדומה לכך, גם בשאר חלקי ארץ ישראל נעשתה רק בנייה מצומצמת, והארץ עמדה שוממה - אף לא מאוכלסת בערבים רבים. העיר הגדולה היחידה שנבנתה בתקופתם הייתה רמלה, ששימשה כמרכז המנהלי של העותומאנים.

מרק טווין, שביקר בישראל בשנת 1867, תיאר אותה ב-Innocents Abroad, ובציטוטו נסיים את הסקירה על מצב הארץ:

 

נסענו על פני כמה מיילים של ארץ שוממה, שאדמתה עשירה דיה אבל היא מופקרת כולה לעשבים – שטח עגמומי ושקט... השממה כאן היא כזו שאפילו הדמיון אינו יכול לחון אותה בהדר של חיים ופעילות. הגענו לטבריה בשלום ... לאורך כל הדרך לא פגשנו באדם. יצאנו לעבר מטרתם של הצלבנים, ירושלים המפורסמת. ככל שהרחקנו לכת הייתה השמש חמה יותר והנוף סלעי וחשוף יותר, דוחה וקודר... בקושי היו בנמצא עץ או שיח. אפילו הזית והקקטוס, ידידיה הטובים של אדמת הטרשים, גם הם נטשו כמעט לגמרי את הארץ. אין נוף שמשעמם יותר את העין מזה שמקיף את הדרכים לירושלים... ירושלים עגומה, קודרת וחסרת חיים. לא הייתי רוצה לגור כאן. זוהי ארץ חסרת תקווה, עצובה, שבורת לב ... פלשתינה יושבת בשק ואפר.

 

עליות מוקדמות

בדרך כלל היו חיי היהודים תחת השלטון המוסלמי בארץ טובים יותר מאלה שתחת השלטון הנוצרי.

בשנת 1210, בעקבות מסעי הצלב, החליטו כמה מאות חכמים, המוכרים כ"בעלי התוספות", לחדש את היישוב בארץ. עלייה זו הייתה עלייתה הראשונה של קהילה אשכנזית אירופאית לארץ ישראל.

בשנת 1263, ייסד החכם הגדול - הרמב"ן, קהילה ספרדית קטנה בהר ציון, שנמצא מחוץ לחומות ירושלים (ר' פרק 47 ). מאוחר יותר, במאה החמש עשרה, עברה הקהילה הזאת אל תוך החומות, ושם הקימה את בית כנסת הרמב"ן שעדיין ניצב על עמדו כיום.

כאשר הגיע הרמב"ן לירושלים, כבר הייתה קהילה יהודית תוססת בחברון, אם כי המוסלמים לא התירו להם את הכניסה למערת המכפלה (שבה נקברו אבות ואמהות האומה היהודית) - איסור שנמשך עד למאה העשרים.

יהודים רבים יותר עלו לארץ ישראל בעקבות גירושם מספרד בשנת 1492. במאה השבע עשרה, התיישבו מספר גדול של יהודים בצפת, שהפכה אז למרכז הקבלה - המיסטיקה היהודית. באמצע המאה השמונה עשרה הקים רבי גרשון קיטובר, תלמידו של הבעל שם טוב, את הקהילה החסידית הראשונה בישראל. קהילה זו הייתה חלק ממה שנקרא "היישוב הישן" (היום, אפשר לבקר ב"מוזיאון חצר היישוב הישן" שבעיר העתיקה של ירושלים, וללמוד עובדות מרתקות בנושא זה).

בשנת 1880 חיו בארץ ישראל כ- 40,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 400,000 מוסלמים.

 

מונטיפיורי צבר את הונו עם בני משפחת רוטשילד, שהתעשרו ממלחמות נפוליאון.

 

אחת מהדמויות הבולטות באותה תקופה הייתה משה מונטיפיורי (1784 עד 1887) – היהודי הראשון שזכה בתואר אבירות בבריטניה.

מונטיפיורי צבר את הונו עם בני משפחת רוטשילד, שהתעשרו ממלחמות נפוליאון. הם השתמשו ביוני דואר, והיו מהראשונים ששמעו על הניצחון בווטרלו; כך הצליחו לגרוף הון עתק בשוק המניות האנגלי.

עם העושר שאליו הגיע בגיל 40, פתח מונטיפיורי בקריירה פילנטרופית, כשהוא פועל ללא לאות למען הקהילה היהודית בארץ ישראל. באותה תקופה התגוררו רוב היהודים במה שמכונה כיום "העיר העתיקה של ירושלים", ובמיוחד במה שנחשב "הרובע המוסלמי". הכניסה הראשית לעיר, עבור היהודים, הייתה משער שכם אל בתי הכנסת הרבים בירושלים, שמרביתם שכנו ב"רובע המוסלמי", קרוב למקום שבו עמד בעבר בית המקדש על הר המוריה.

העיר הייתה צפופה מאוד והתנאים התברואתיים נוראים. אבל, בגלל העדר שלטון החוק והסדר באותו זמן, חששו אנשים לבנות את בתיהם ולהתגורר מחוץ לחומות.

בשנת 1858 הקים מונטיפיורי את ההתיישבות הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה - שכונתה בשם "ימין משה". הוא עשה את הצעד הראשון, ובעקבותיו נבנו שכונות נוספות בעיר החדשה. אחת מהראשונות בהן, שהוקמה בשנת 1875, היא מאה שערים (אשר בניגוד להבנה הפשוטה אין משמעות שמה 'מאה פתחים', אלא 'פי מאה' כפי שמובא בבראשית כו, יב).

בנוסף למונטיפיורי, פעלה באותה תקופה אישיות חשובה נוספת, הברון אדמונד דה-רוטשילד (1845 עד 1934).

רוטשילד היה אדם שיותר מכל אחד אחר, אִיפשר מבחינה כלכלית את יישובה המחודש של ארץ ישראל. במשך ימי חייו הוא תרם 70 מליון פראנק מהונו האישי לפיתוח מספר התיישבויות חקלאיות ויוזמות עסקיות. ביניהן, למשל, "כרמל מזרחי". נדיבותו של רוטשילד הייתה כה משמעותית שהוא זכה לכינוי "הנדיב הידוע".

למרות שרוטשילד עצמו היה מתבולל למדי, ודי מנותק מהכמיהה היהודית לשוב לארץ, הוא הושפע מאוד מהרב שמואל מוהליבר, שהיה אחד מראשי ארגון חיבת ציון.

מוהליבר קירב את רוטשילד לאידיאולוגיה שלו, ומנקודה זו ואילך התחיל הבנקאי העשיר לראות את ישראל כ"השקעה". בכך, הוא איפשר לאלפי יהודים לחזור לארץ ולחיות בה באותם ימים.

ראשית הציונות הפוליטית

הציונות הפוליטית הופיעה לקראת סוף המאה התשע עשרה, כריאקציה לרדיפות ולחוסר הסובלנות נגד יהודי רוסיה.

ראשוני הציונות הפוליטית, ברובם משכילים, לא חשו כמיהה מיוחדת לישראל שמקורה בדת או במסורת, אלא הבינו שארץ ישראל היא המקום היחיד שאליו יוכלו, אולי, להימלט מהאנטישמיות הנוראה שברוסיה הצארית ובמקומות אחרים.

אחד מהארגונים העיקריים שהיה מעורב בראשית הציונות הפוליטית, נקרא "חיבת ציון" ונוסד בשנת 1870 (חבריו נקראו "חובבי ציון").

דמות חשובה בין חובבי ציון הייתה דמותו של יהודה לייב פינסקר (1821-1891). הדוקטור הפולני פינסקר התחיל את דרכו כאחד מהמשכילים – קבוצה שרצתה שאחיהם היהודים ישילו מעליהם את היהדות וייטמעו בתרבות הרוסית, מתוך תקווה שאם יתקבלו היהודים מבחינה חברתית, האנטישמיות הרוסית תיעלם (ר' פרק 56). אבל לאחר הפוגרומים שהגיעו בעקבות רצח הצאר אלכסנדר ב-1881 (ה"סופות בנגב"), הוא, ומשכילים רבים אחרים, הגיעו למסקנה שמאמציהם חסרי טעם, ושהאנטישמיות לעולם לא תיעלם. כמו הרצל מאוחר יותר, גם פינסקר נותר המום מעומק האנטישמיות הרוסית. לכן, הוא התחיל להאמין שהפיתרון היחיד יהיה מולדת לאומית עבור העם היהודי.

פינסקר פרסם את רעיונותיו בחוברת בשם "אוטואמנציפציה", ובה העלה על הכתב מילים בלתי נשכחות אלה:

"אנחנו מוכרחים להשלים עם העובדה שאומות אחרות, בגלל האנטגוניזם הטבעי המוטבע בהן, ידחו אותנו לנצח".

 

העלייה הראשונה

בשנת 1882 נוסד ברוסיה ארגון חשוב נוסף: תנועה שנקראה ביל"ו - ראשי התיבות של חלק מפסוק בספר ישעיהו (ב, ה): "בית יעקב לכו ונלכה...".

ביל"ו הייתה פעילה מאוד בתנועת ההתיישבות המוקדמת, מה שנקרא לאחר מכן "העלייה הראשונה" – ההגירה הגדולה הראשונה של יהודים מרוסיה לארץ ישראל.

שנת 1882 ציינה את העלייה הגדולה הראשונה, שבה התחילו להגיע לארץ יהודים בקבוצות גדולות. כ- 30,000 יהודים עלו ארצה בשני גלים, בין השנים 1882-1891, והקימו 28 התיישבויות חדשות, ביניהן, למשל, חדרה.

מיליוני דונמים נרכשו על ידי ראשוני הציונים מבעלי קרקעות ערביים, שלרוב התגוררו במקומות אחרים במזרח התיכון. רוב הקרקעות שנרכשו היו באזורים מוזנחים שנחשבו בלתי ניתנים לפיתוח – כמו מישור החוף החולי, או ביצות עמק החולה בצפון. באופן מדהים, ובמאמצים רבים, הצליחו המתיישבים הראשונים האלה להפריח מחדש את שממת הארץ.

מה שהניע רבים מעולים ראשונים אלה היה אידיאליזם, כפי שתואר על ידי זאב דוגנוב, מחברי ביל"ו:

"המטרה הסופית שלי היא לתפוש שליטה על פלשתינה, ולחדש את העצמאות הפוליטית שממנה נותקנו כבר 2,000 שנה. אל תלעגו. אין כאן חזיון שווא. לא משנה אם זמן נפלא זה יגיע בעוד 50 שנה או אף יותר. תקופה של 50 שנה אינה יותר מהרף עין למשימות כאלה".

 

למען האמת, יחלפו 66 שנים עד למימוש חזונו. בינתיים, ימשיכו היהודים להגיע, לשקם את הארץ ולבנות תנועה פוליטית חזקה, שתתבע להחזיר אליה את ארץ מולדתה הקדומה.