אי אפשר ללמוד את נושא הציונות, מבלי ללמוד על בנימין-זאב (תיאודור) הרצל (1860-1904).

כפי שראינו בפרק 59 – הרצל, שסיקר ככַתב את עלילת דרייפוס, הזדעזע לשמוע את אזרחי צרפת צועקים "מוות ליהודים!" הוא החליט בו במקום שהפתרון לאנטישמיות הוא ייסודה של מדינה לאומית יהודית. הרצל חיבר ספר בנושא זה, וקרא לו Der Judenstaat (מדינת היהודים), ובו הוא תיאר את חזון המולדת היהודית שלו.

למרות שהציונות לא הייתה המצאתו, הפך הרצל לכוחה המניע של התנועה. היו לו כמה נתונים שהפכו אותו למנהיג האידיאלי:

 

  • הוא היה מערב אירופאי (להבדיל ממזרח-אירופאי) – ובא מחלק העולם שנחשב לנאור יותר;
  •  

     

  • הוא היה בעל השכלה גבוהה;
  •  

     

  • הוא ידע להתנסח היטב הן בכתב והן בעל פה;
  •  

     

  • הוא היה עשיר ובעל קשרים פוליטיים מתאימים;
  •  

     

  • הייתה לו נוכחות כריזמטית – הוא התנהג כמו מנהיג.

 

בעשרים ותשעה באוגוסט, שנת 1897, כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שווייץ. נכחו שם 197 צירים, מ-16 מדינות, אשר עיצבו יחד את המדיניות הציונית הראשונית. כינוס זה הפך לאירוע רב חשיבות בייסודה של מדינת ישראל המודרנית.

לאחר מכן כתב הרצל ביומנו:

 

כשאני מסכם את קונגרס באזל במלים בודדות, שאותן אזהר מלומר בציבור, זה יישמע כך: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אולי בעוד חמש שנים, אך ללא ספק בעוד 50, הכול יידעו זאת.

 

כפי שהתפתחו הדברים, הצהרת העצמאות של מדינת ישראל נעשתה בארבעה עשר במאי 1948, 50 שנה ותשעה חודשים לאחר מכן.

למרבה הצער, הרצל לא זכה לראות בהתגשמות חזונו. הוא נפטר בגיל 44 מהתקף לב, לאחר ההתנגדות הסוערת שבאה בעקבות ההצעה שהעם היהודי יבנה את ביתו באוגנדה. הרצל, שתמך ברעיון, השקיט את הסערה כשהוא משכנע את מתנגדיו בנאמנותו לרעיון הישוב היהודי בארץ ישראל. כך הצליח לשמור על שלמות התנועה הציונית, אך לבו לא עמד במהלך קשה זה.

מסכת חייו ומותו של הרצל מהווה טרגדיה. הוא נפטר כפושט רגל לאחר שפיזר את כל כספו למען המטרה, ומתוך התמסרותו למענה.

הדבר הטרגי ביותר הוא, שהרצל לא הותיר אחריו צאצאים שימשיכו בדרכו.

ואולי הדבר הטרגי ביותר הוא, שהרצל לא הותיר אחריו צאצאים שימשיכו בדרכו. אשתו ג'וליה ניסתה להמשיך את הפעילות, אבל היא מתה בגיל 35. היו לו שלושה ילדים – פאולין, הנס וטרודה – שמתו כולם באופן טרגי. פאולין התמכרה לסמים ומתה בצרפת. הנס, לאחר שהמיר את דתו והפך לקתולי, ירה בעצמו ביום לווייתה של פאולין. טרודה מרגרט מתה בטריזנשטט בידי הנאצים. נכדו היחיד של הרצל, סטפן תיאודור (בנה של טרודה), שינה את שמו לנורמן והתאבד בקפיצה מגשר מעל נהר באמריקה.

הרצל הובא למנוחות באירופה, אבל לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הובאו עצמותיו לארץ. הוא נקבר ב"הר הרצל" שבירושלים, שבו כידוע קבורים רבים מראשי הצבא והמדינה בישראל.

דמויות מפתח

בין דמויות המפתח של אותה תקופה הכרחי למנות שלושה:

 

  • חיים וייצמן (1874 עד 1952)
  •  

     

  • דוד בן גוריון (1886 עד 1973)
  •  

     

  • אשר צבי גינצבורג (1856 עד 1927)

 

חיים וייצמן היה כימאי יליד רוסיה, שבבחרותו המוקדמת הצטרף לתנועת "חובבי ציון", ולאחר מותו של הרצל בשנת 1904 הפך למעשה למנהיגה של התנועה הציונית.

בשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, המציא וייצמן את האציטון הסינתטי, שמשמש מרכיב מרכזי בהכנת אבק השריפה. המצאתו איפשרה לבריטים לפתוח בייצור המוני של אבק שרפה לצורכי המלחמה.

כך התיידד וייצמן עם ארתור בלפור, שר החוץ הבריטי. בלפור, אשר הבטיח בשנת 1917 תמיכה בריטית להקמת בית לאומי עבור היהודים בפלשתינה, אמר שהאציטון הפך אותו לציוני (נדון בהצהרת בלפור בפרק הבא).

בדוד בן גוריון הייתה עוצמה של תחנת כוח ממש.

דוד בן גוריון היה אישיות בעלת חשיבות רבה. הוא נולד בפלונסק שבפולין ונקרא בשם דוד גרין. הוא היה נמוך קומה, אבל הייתה בו עוצמה של תחנת כוח ממש. למרות שהגיע ממשפחה דתית ציונית נלהבת, כבר בגיל צעיר נטש בן גוריון את שורשיו הדתיים.

בן גוריון הגיע לישראל בגיל 20, בשנת 1906, ועבד בפרדסי תפוזים ובמרתפי יין של המושבות הראשונות. במקביל היה פעיל ב"פועלי ציון", למרות שנקט כמה עמדות מנוגדות למפלגתו – לדוגמא: לדעתו היו עולים ומתיישבים רשאים לנהל את עסקיהם בלי התערבותה של הגולה; הוא טען שעלייה לישראל היא חובתו של כל חבר מפלגה, ושהשפה העברית צריכה להיות שפתה היחידה של מפלגתו.

באותו זמן הייתה ארץ ישראל נתונה עדיין לשליטת האימפריה העותומאנית, ובן גוריון, אשר למד משפטים בקונסטנטינופול במשך זמן מה, שמר אמונים לתורכיה ודגל באימוץ אזרחות עותומאנית ליהודים. בכל אופן, כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, והתורכים התחילו לרדוף את הציונים, הוא נכנס לקונפליקט עם השלטונות וגורש. בן גוריון ירד לניו-יורק, ושם ייסד את "אחדות העבודה".

(את החלק השני בסיפורו של בן גוריון – שמתאר מה שקרה לאחר שחזר לארץ כדי להפוך לראש הסוכנות היהודית בשנת 1935, ואחר כך, בשנת 1948, לראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל – נספר בפרק הבא).

דמות המפתח השלישית הייתה אשר צבי גינצבורג, שנקרא בשם העט "אחד העם". גינצבורג היה בתחילה אחד מאותם משכילים שהתאכזבו מתוכניתם לערות את הקהילה היהודית בחברה האירופאית. הוא הפך למנהיג האינטלקטואלי של ראשית תנועת הציונות. בחזונו, ראה את המדינה היהודית לא כמקום מפלט ומחסה ליהדות העולם הנרדפת, אלא כמקום שבו יוכל היהודי המודרני ליצור מדינה חדשה, משכילה, מתפתחת ונאורה, שתהפוך למרכזה של התרבות היהודית החדשה.

גינצבורג השתייך לאלמנט הדומיננטי בתנועה הציונית – יהודים משכילים שרצו לפני כן לפתור את בעיית האנטישמיות בכך שיעזרו ליהודים להיטמע. רק מאוחר יותר, כאשר הם גילו שמאמציהם חסרי תועלת – לנוכח הרדיפות הנוראיות שלא שככו, כמה שניסו היהודים להשתלב – הם התחילו לפעול למען מולדת יהודית.

מרכיב עיקרי בעיצוב השקפת עולמם הייתה הלאומנות, שלא הייתה מבוססת אך ורק על נושא הקמת מולדת פיזית לעם היהודי, אלא גם על יצירת סוג חדש של יהודי, שייבנה ויקיים את ארצו. רבים מהוגי הדעות של ראשוני הציונות חשו, שמאות שנים של חיי גטו ורדיפות השילו מהיהודים את גאוותם ועוצמתם. כדי לבנות מולדת צריכים יהודים גאים ובוטחים בעצמם: יהודים שיוכלו לעבד את שדותיהם, להגן על עצמם, ולבנות ארץ חדשה.

היהודי הגטואי, העני והדתי – שנתפס בעיניהם כדמות מעוררת חמלה של אדם כפוף, הנתון תמיד לחסדי רודפיו – צריך לחלוף מן העולם. כדי לבנות מדינה זקוקים למשהו שונה לחלוטין – "עִברי". הציונים הראשונים קראו לעצמם "עבריים" ולא יהודים, ובכוונה שינו את שמותיהם היהודיים, הגרמניים או הרוסיים, לשמות בעלי צליל עברי ולאומי (לדוגמא, דוד גרין הפך לדוד בן-גוריון).

הריאקציה לציונות

גישה זו היוותה מרכיב חשוב בהתנגדותם של מנהיגים דתיים רבים לציונות. הרבנים הגיבו לשנאת הדת של ראשי הציונות החילונית, ולרעיון של מדינה חסרת ערכים דתיים.

רבי צדוק הכהן רבינוביץ, שהיה מוכר בתור "הצדיק מלובלין" (1823-1900) תיאר השקפה זו:

 

אנחנו יודעים בוודאי שאילו היינו מאמינים ובוטחים באמת בישועת ה' והיינו שומרים את מצוות הא-לוהים, היינו חיים גם היום בארץ הקודש. מדוע חרבה הארץ? "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם". כבר הובהר שהציונים דוחים את כל המצוות ונפתחים לכל צורות התועבה. ניתן להניח שאם הציונים יגיעו לשליטה, הם ישאפו לעקור מלב ישראל את האמונה בא-לוהים ובאמיתות התורה. הם הסירו את בגדי ההתבוללות שלהם ולבשו מעטה קנאות, כדי להופיע כקנאים לטובת היהדות. הם בעצם חותרים חתירה מתחת לאמונתנו ומנסים לסלק את ישראל מתחת לכנפי השכינה.

 

לא כל היהודים האורתודוכסים היו שותפים לתפיסתו. היו ציונים דתיים רבים שהיו מבין הלוחמים הנלהבים לחזרה לארץ.

כפי שראינו בפרק 62, היה זה רבי שמואל מוהליבר, אחד מראשוני הציונים הדתיים מפולין, אשר השפיע מאוד על הברון אדמונד דה רוטשילד. בשנת 1921 הוא הפך לרבה הראשי של פלשתינה.

היהודים הרפורמים של אמריקה וגרמניה התנגדו במידה רבה לציונות.

יהודים רפורמים גרמניים אמרו: "התקווה לשיבה לאומית [לישראל] סותרת את רגשותינו כלפי מולדתנו [גרמניה]". ויהודים רפורמים אמריקאים אמרו: "אנחנו לא רואים עוד את עצמנו 'אומה', אלא 'קהילה דתית', ולכן לא מצפים לשיבה לפלשתינה ... ולא לחזרתן של אילו מן ההלכות הקשורות למדינה יהודית ..." (לפירוט נוסף בנושא, ר' פרקים 54 ו58).

העלייה השנייה והשלישית

ועדיין, לא משנה מה הייתה תגובת העולם היהודי בכללו, יהודים המשיכו לחזור לישראל.

בפרק האחרון כיסינו את העלייה הראשונה, שהביאה בין השנים 1882-1891, 30,000 יהודים לארץ ישראל.

העלייה השנייה – שהגיעה בעקבות פוגרום קישינב בחג הפסחא הנוצרי בשנת 1903 (ר' פרק 57) ובעקבות המהפכה הרוסית הראשונה הכושלת – הביאה עוד 35,000 (בין השנים 1919-1923).

הגיע הזמן: חלום הקמת מולדת עבור העם היהודי לא נותר עוד בגדר חלום בלבד. הוא החל לקרום עור וגידים, עם ניצחון כוחות הברית על האימפריה העותומאנית (שהייתה בצד המובס במלחמת העולם הראשונה) והעברת השליטה על המזרח התיכון לבריטים.