מלחמת העולם הראשונה שינתה את מפת העולם.

מלחמת העולם הראשונה, מאבק אדיר שהתפרש על פני ארבע שנים (1914-1918), העמידה את בנות הברית (בעיקר צרפת, בריטניה, רוסיה וארה"ב) ואת המעצמות העיקריות (גרמניה, אוסטרו-הונגריה והאימפריה העותומאנית התורכית) אלו מול אלו. התוצאה הסופית של המאבק הייתה דרמטית ביותר:

 

  • רוסיה הצארית נעלמה. באמצע המלחמה, ובמידה מסוימת בגלל המלחמה, הצליחה המהפכה הרוסית, כשהיא יוצרת מדינה קומוניסטית המוכרת בשם "הרפובליקה הסובייטית של ברית המועצות".
  •  

     

  • השליטה הגרמנית והאוסטרו-הונגרית על מזרח אירופה באה אל קיצה. פולין – שלא התקיימה כשלעצמה למעלה ממאה שנה, לאחר שחולקה בין רוסיה, פרוסיה (גרמניה) ואוסטרו-הונגריה – קמה מחדש.
  •  

     

  • המזרח התיכון כולו, שהיה חלק מהאימפריה העותמאנית, חולק לשני חלקים גדולים. חציו נשלט על ידי הצרפתים (המנדט הצרפתי), והחצי השני על ידי האנגלים (המנדט הבריטי).

 

הצהרת בלפור

המנדט הצרפתי כלל את חלקה הצפוני של האימפריה העותמאנית. המנדט הבריטי - את חלקה הדרומי והמזרחי של האימפריה העותמאנית.

חשוב לזכור שהאימפריה העותומאנית שלטה במזרח התיכון מהמאה ה-16 עד למאה ה-20 – במשך כ-400 שנה. במשך זמן זה, לא היו קיימות המדינות: סוריה, לבנון, עיראק, ערב הסעודית וכולי. תושבי אזורים אלה היו נתינים ערביים של האימפריה העותמאנית, שחיו בקהילות שבטיות מאורגנות במידת מה.

המנדט הבריטי כלל, בין השאר, את השטחים מהגדה המערבית של נהר הירדן ועד לים התיכון, כמו גם את הגדה המזרחית של הירדן, מקום שהיה מוכר בשם טרנס-ירדן. הבריטים קראו לכל השטח העצום הזה "פלשתינה" (כפי שאנו עשויים לזכור מפרק 38, השם פלשתינה עבור ארץ ישראל, נטבע על ידי הרומאים, לאחר שהחריבו את ירושלים – שלה עצמה קראו בשם איליה קפיטולינה).

כשהבריטים קיבלו את השליטה על ארץ ישראל, הפך לפתע חלום המולדת ליהודים מתקווה עזה בלבד - למציאות אפשרית.

באותה תקופה חיו בין 85,000 ל- 100,000 יהודים בארץ ישראל, מתוך אוכלוסייה כוללת של 600,000 נפש. מרבית הערבים שחיו בארץ היגרו אליה בשלושים השנים האחרונות, כשהם נמשכים אחר מקורות התעסוקה שיצרו היהודים שבנו ועסקו בחקלאות (נשים לב שכאשר החלו היהודים לעלות לפלשתינה במספרים גדולים בשנת 1882, חיו בה פחות מ-250,000 ערבים).

"אם כך הדבר, יום אחד תהפכו למעצמה", סיכם בלפור.

דחיפה גדולה להקמת מדינה יהודית הגיעה מהלורד ארתור בלפור (1848-1930), אז שר החוץ הבריטי, אשר בשנת 1917 הבטיח את תמיכת ארצו ברעיון היהודי.

כפי שאנו ודאי זוכרים מפרק 63, המצאת האציטון התעשייתי על ידי ד"ר חיים וייצמן עוררה במידה מסוימת את תמיכתו של בלפור ברעיון הציוני. האציטון מהווה רכיב בסיסי בייצור אבק השריפה, והמצאתו אפשרה לבריטים לפתוח בייצור המוני של אבק שריפה עבור מאמצי המלחמה. בלפור עצמו אמר שהאציטון הפך אותו לציוני.

להלן קטע מרתק משיחה מתועדת בין בלפור לווייצמן משנת 1906. בלפור טען שהיהודים צריכים לשקול את ההצעה שניתנה על ידי הבריטים, כשלוש שנים קודם לכן, להפוך את אוגנדה לארץ מולדתם במקום ארץ ישראל:

 

בתגובה ענה לו וייצמן: "האם היית לוקח את פריז במקום את לונדון?"
בלפור ענה: "אבל לנו כבר יש לונדון". (מובן שהוא התכוון, שהיהודים צריכים לקחת מה שהם יכולים; קבצנים לא יכולים להיות בררנים.)
בנקודה זו ענה לו וייצמן: "מר בלפור, ירושלים הייתה של היהודים כשלונדון עדיין הייתה בִּיצה".
זה גרם לבלפור לעצור: "האם יש הרבה יהודים שחושבים כמוך?"
"אני מאמין שאני מבטא את מחשבותיהם של מיליוני יהודים שאותם לעולם לא תראה, ושאינם מסוגלים לדבר בעד עצמם, אבל הייתי יכול לכסות בהם את רחובות המדינה שממנה הגעתי", ענה וייצמן.
"אם כך הדבר, יום אחד תהפכו למעצמה", סיכם בלפור.

 

תמיכתו של בלפור במולדת יהודית מוכרת בהיסטוריה כ"הצהרת בלפור", שנמסרה במכתב ללורד רוטשילד בשני בנובמבר 1917. היא קבעה:

 

ממשלת הוד מלכותו רואה בעין טובה הקמת בית לאומי, לעם היהודי, בארץ ישראל.

 

אבל, דיבורים הם בחינם – וכאשר הגיעו הדברים לידי מעשה של הקמת מדינה כזאת, היו לבריטים שיקולים ואינטרסים רבים אחרים לקחת בחשבון, כפי שנראה להלן.

הבטחות שווא

למרות תמיכתן של דמויות פוליטיות בריטיות מסוימות, משרד החוץ הבריטי וגופים אחרים היו בדרך כלל הרבה יותר פרו-ערבים, והממשלה הבריטית הייתה עסוקה ב"שרטוט" מדינות ערביות באדמותיה של האימפריה העותמאנית.

כך נוסדה מדינת עיראק בשנת 1921. זו הייתה מונרכיה, שבראשה מלך פייסל אבן חוסיין, בנו של חוסיין שריף מכה. מייד לאחר מכן החל נפט עיראקי לזרום אל המערב.

בעיראק מצויים מרבצי הנפט השניים בגודלם בעולם (לאחר ערב הסעודית), ואין כל פלא בכך שהבריטים היו מעוניינים בקשר עם מדינה זו, כמו גם עם יתר המדינות הערביות העשירות בנפט.

מדינה אחרת שנוצרה על ידי הבריטים הייתה ירדן. בשנת 1927, הציבו הבריטים את עבדאללה אבן חוסיין, בן אחר של חוסיין שריף מכה, בתפקיד האמיר של המדינה החדשה שנקראה בתחילה טרנס-ירדן ואחר כך ירדן. ירדן כללה את הגדה המזרחית של נהר הירדן, אך לא כללה שום חלק מהגדה המערבית.

הבריטים רצו להיות בני ברית של כל הממלכות הערביות.

מדוע נבחרו בניו של שריף מכה לשליטים על מדינות אלו?

הבריטים רצו להיות בני ברית של כל הממלכות הערביות. הם שלחו אל אבן סעוד של חצי האי ערב כוח עזר שנלחם בתורכים לצדו. אבן סעוד זכה בערב הסעודית.

אבל כשזה התרחש, הבריטים היו צריכים לפצות את חוסיין שריף מכה, שהיה אחראי על המקומות הקדושים לאיסלאם (בני משפחת שריף ההאשמית, בני שבטו של מוחמד, מייסד האיסלאם, היו באופן מסורתי שומרי העיר הקדושה מכה).

הם היו צריכים להעניק לו ולבניו שטחים, אז הם נתנו לו את עיראק ואת טרנס-ירדן – מדינת הגדה המזרחית של נהר הירדן.

ועדיין, למרות כל אותה חלוקת ארצות ויצירת מדינות, ולמרות הצהרת בלפור, לא יכלו הבריטים ליצור מדינה שנקראת ישראל.

הייתה אפליה בריטית ברורה לרעת היהודים, כפי שעולה בבירור לעיני כל מי שלמד את סידרת הספרים הלבנים, שהונפקו על ידי הממשלה הבריטית בשנות העשרים והשלושים.

הסיבות לאפליה זו היו:

 

  • הבריטים היו צריכים לטפל בבעיה של הרוב הערבי שחי במה שנשאר מפלשתינה. הם הציעו כל מיני סוגים של תוכניות חלוקה, שכולן נדחו על ידי הערבים (דרך אגב, לא כל הערבים התנגדו; פייסל מלך עיראק חתם עם חיים וייצמן על הסכם שקורא לשלום ולשיתוף פעולה).
  •  

     

  • חברים רבים בממשלה הבריטית ובצבא היו אנטישמים בעליל, והייתה להם גישה רומנטית/פטרונית כלפי הערבים.
  •  

     

  • לערבים היה נפט, ואנגליה הייתה זקוקה לנפט. בחשבון הסופי, הבריטים בחרו במה ששירת הכי טוב את האינטרס שלהם. שמירה על האינטרסים האישיים האסטרטגיים שלהם, והרגעת עשרות מיליוני ערבים, נתפסה בעיניהם כחשובה יותר מהצלתם של כמה מאות אלפי יהודים - למרות שהדבר נגד את תנאי המנדט שהם קיבלו בשנת 1920.

 

בינתיים המשיכו היהודים, שלא ידעו שהבריטים עומדים לחזור בהם מהבטחתם, לעלות לארץ.

העלייה השלישית (בין השנים 1919 ו- 1923) הביאה 35,000 יהודים לארץ. העלייה הרביעית (בין 1924 - 1928) הביאה ארצה 80,000 יהודים. העלייה החמישית (בין השנים 1929-1939, כשהיטלר עלה לשלטון בגרמניה) הביאה ארצה 250,000 יהודים נוספים.

פרעות הערבים

הערבים הבהירו היטב שהם לא מתכוונים לקבל בשקט את הקמתה של מדינה יהודית. באוגוסט 1929, בעקבות הסתה של המטיפים במסגדים, פרצה סידרה של פרעות, שבה נרצחו יהודים רבים.

בניו-יורק טיימס, נכתב על אותה תקופה:

 

המאורעות, באוגוסט 1929, פרצו בירושלים בעקבות שמועה שהופצה על ידי המנהיגים הערביים, שהיהודים עומדים להרוס את מסגד אל-אקצה, המקום השלישי בחשיבותו לאיסלאם. המאבק התפשט במהירות בכל פלשתינה. הטבח הנורא ביותר היה בחברון, הקדושה באותה מידה ליהודים ולמוסלמים, שבה נשחטו 67 יהודים אורתודוכסים – גברים, נשים וילדים – על ידי ערבים, וחמישים נוספים נפצעו. הכתב, פייר וואן פאסן, תיאר את האימה שחזה בבית המדרש בחברון: 'התלמידים הנרצחים בחצר, הגברים המתים בבית הכנסת, צוואריהם משוספים וגופותיהם מחוללות'. עד שחזר הסדר אל כנו, נהרגו 133 יהודים, 399 נפצעו.

 

שנות השלושים ראו עוד פרעות ועוד מעשי טבח, בעיקר ביפו ושוב בחברון.

בתגובה לכך כינסו הבריטים את ועדת פיל, אשר ביטלה כמעט לחלוטין את הצהרת בלפור, שהבטיחה במקורה בית לאומי ליהודים בישראל על שתי גדותיו של נהר הירדן.

ביולי 1937, הוציאה ועדת פיל דו"ח שהמליץ שהיהודים יקבלו מדינה קטנה שתכלול רצועת קרקע צרה לאורך חוף הים התיכון ושטח זעיר נוסף בצפון, הגובל בצידה המערבי של הכינרת.

עם כל הביקורת הבריטית על מדיניות ישראל כיום, באותו זמן הבריטים לא התביישו במאמציהם לדכא את המהומות.

הערבים הגיבו להמלצותיה של ועדת פיל במרד שנמשך עד לשנת 1939. המרד הערבי הונהג על ידי חאג' אמין אל חוסיני, שבמקור מונה על ידי הבריטים להיות המופתי של ירושלים. יש לציין שבנוסף למאות היהודים שנרצחו כבר על ידי הערבים, כ-3,000 איש נוספים נהרגו במרד זה בידי ערבים אחרים ובידי הבריטים.

עם כל הביקורת הבריטית על מדיניות ישראל כיום, באותו זמן הבריטים לא התביישו במאמציהם לדכא את המהומות. הם השתמשו במדיניות של הריסת בתים ובארטילריה להפגזת ערים מרדניות. לבסוף דוכא המרד והמופתי ברח - תחילה לבירות ולאחר מכן לאירופה, שם הפך לבן בריתו של אדולף היטלר, כשהוא מארגן יחידת ס.ס. בוֹסנית במטרה להרוג את יהודי הבלקן.

לאחר המלחמה הוא נלכד אך נמלט. אל חוסיני היה מעורב אחר כך בעידוד ותמיכה באלימות, כולל ההתנקשות בחיי עבדאללה מלך ירדן בשנת 1951.

גזר דין מוות

הבריטים לא שמרו את ההבטחה שנכללה בהצהרת בלפור, וגם לא קיימו את הבטחתם לקבל את המלצותיה של ועדת פיל.

הם כן אכפו אספקט אחד מהמלצותיה של ועדת פיל – זה שהגביל הגירה יהודית לארץ ל-1,200 יהודים בלבד לשנה, במשך חמש השנים הבאות (1939-1943). בכך, גזרו הבריטים על היהודים להישאר תחת שלטון הנאצים – הם לא יוכלו עוד למצוא מפלט בארץ מולדתם.

הבריטים פעלו כך מתוך מודעות מלאה למה שהנאצים עושים ליהודים – זה היה לאחר חוקי נירנברג וליל הבדולח (ר' פרק 60). ולמרות כל זאת סגרו הבריטים פתח מילוט שהיה יכול להציל את חייהם של מיליוני יהודים.

היהודים היו נואשים וניסו להגיע ארצה באופן בלתי ליגאלי. בתגובה סגרו הבריטים את החופים כדי למנוע מהם את הכניסה.

יהודים רבים הצליחו לעקוף את הסגר, ומעריכים שכ-115,000 יהודים הצליחו לעלות ארצה למרות מאמציהם של הבריטים. אבל 115,000 איש הם מעט מאוד בהשוואה לששה מיליון יהודים שנהרגו בשואה, שלא יכלו למצוא מקום מפלט בארץ ישראל.

מחתרת יהודית

בינתיים, התמזגו קבוצות הזרם הציוני המרכזי בארץ ישראל אל תוך הסוכנות היהודית, ארגון שבראשו עמד דוד בן גוריון. הסוכנות היהודית הייתה מוכרת באופן רשמי על ידי הבריטים כמייצגת דרישות היהודים, והיא נמנעה מלהסית נגד הבריטים בגלוי.

לסוכנות היהודית היה ארגון מחתרת צבאי שנקרא "ההגנה" - ארגון שניסה להגן על הישובים היהודיים מפני הערבים (מכיוון שבנושא זה הבריטים עשו קרוב ללא-כלום).

היו אנשים ציוניים אחרים, שלא היו חלק מהסוכנות היהודית, אשר חשו שהסוכנות היהודית פייסנית מדי בהתייחסותה לבריטים. על פי הבנתם, הבריטים הפרו הבטחה אחר הבטחה שנתנו ליהודים, וצידדו בגלוי בערבים. לכן, גרסו שהיהודים צריכים להיות יותר אקטיביים.

אחד מהם היה זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי (1880-1940).

ז'בוטינסקי, שמוצאו מאודסה, חרג מתוך הזרם המרכזי של התנועה הציונית, ובשנת 1925 ייסד את האיחוד העולמי של הרוויזיוניסטים הציונים. משנת 1936 ואילך, עודד ארגון זה את פינוי יהודי מזרח אירופה לפלשתינה. אילו היו הבריטים מתייחסים לתחינותיהם, יהודים רבים היו יכולים להינצל מהשואה האיומה.

בתקופה ההיא הפך ז'בוטינסקי גם לראש תנועת המחתרת שנקראה ארגון צבאי לאומי (אצ"ל) – שהייתה מכונה בפשטות "הארגון", ונוסדה בשנת 1937.

בשנת 1941, הגיע מרוסיה מנחם בגין (1913-1992), שיהפוך אחר כך לראש ממשלת ישראל, ונטל את הנהגת "הארגון", שאחז בגישה תַּקיפה בהרבה לגבי ההתייחסות אל הבריטים ולגבי תְּקיפת ערבים שהיו אחראים למותם של יהודים.

קבוצה קיצונית יותר מהאצ"ל הייתה לוחמי חירות ישראל – לח"י - שנקראה על ידי הבריטים "הכנופיה של שטרן" על שמו של מייסדה - אברהם שטרן (1907-1942). יצחק שמיר, ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל, היה מראשי המנהיגים של הלח"י.

כשהסובלנות היהודית לשלטון הבריטים דעכה בעקבות חורבן יהדות אירופה בשואה, פתחו הקבוצות היותר קיצוניות בהתנגדות אלימה נגד הבריטים.

לדוגמא, בשנת 1946, פוצץ "הארגון" אגף במלון המלך דוד בירושלים. באותו זמן שכנה בו מפקדת הרשויות הבריטיות בפלשתינה. האזהרה המוקדמת של אנשי הארגון אמנם התקבלה אך הבריטים בחרו להתעלם ממנה. מנחם בגין ציטט את אחד מהפקידים הבריטים שבכוונה תחילה סירב לפנות את הבניין: "אנחנו לא מקבלים פקודות מיהודים". כתוצאה מכך, המחיר שגבה האסון היה גבוה: 91 נהרגו וארבעים וחמישה נפצעו. בין הנפגעים היו 15 יהודים.

הם גם תלו שני קצינים בריטיים בתגובה לתלייתם של חברי הארגון, וביצעו פריצה נועזת לכלא עכו, שם החזיקו הבריטים בפעילי מחתרת יהודיים רבים.

פקיד בריטי בכיר סיכם את השפעתן של קבוצות המחתרת היהודיות:

 

הצבא הבריטי סבל מאבדות גדולות יותר בתאונות טרגיות שונות מאשר בכל פעולות המחתרת [היהודית] גם יחד. אבל הפגיעה בגאוותה וביוקרתה של האימפריה, היו משהו בלתי ניתן לעיכול. הפריצה לכלא עכו ותליית שני הסַמלים ניפצו את גאוותנו. הפריצה לכלא השיגה את המשמעות הסימבולית של נפילת הבסטיליה. (אל הארץ המובטחת - To the Promised Land- מאת אורי דן)

 

אבל הבריטים עדיין לא נכנעו.