ב-16 בינואר 1996, נשא נשיא ישראל, עזר וייצמן, נאום בשני בתי הפרלמנט הגרמניים. חמישים שנה לאחר השואה, הוא נשא את נאומו לגרמנים בשפה העברית. וייצמן סיכם בצורה יפה את ההיסטוריה היהודית. וכך אמר:

 

הגורל הוליד אותי ואת אחיי בני דורי בימים הגדולים בהם שבו היהודים לארצם והקימוה מחדש. שוב אינני היהודי הנודד בדרכי העולם, המהגר ממדינה למדינה, המגורש מגולה לגולה. אבל כל יהודי בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו היה שם, במקומות ובאירועים שקדמו לו.

 

...לפיכך עודני נודד, אבל לא בדרכים הנידחות של העולם. עתה אני נודד במרחבי הזמן, נע מדור לדור, נוסע בנתיבי הזיכרונות, והזיכרון מצמצם את המרחקים. 200 דור עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיניי כימים אחדים. רק 200 דור עברו מאז קם אדם אחד ושמו אברהם ועזב את ארצו ואת מולדתו והלך אל הארץ שהיום היא ארצי. רק 200 דור עברו מיום שקנה אברהם את מערת המכפלה בעיר חברון ועד הסכסוכים הרצחניים המתרחשים בה בדורי. רק 150 דורות עברו מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני, שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם - הייתי בכולם:

הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן. נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב ה' את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצה, היא מיינץ, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב.

... אנחנו ושפתנו חיים. אנחנו, שהתנערנו מן האפר, והשפה - שהמתינה בתכריכים של מגילות תורה ובין הדפים של סידורי התפילות - חיים.

השפה שנלחשה רק בתפילה, שנקראה רק בבתי הכנסת, שהושרשה רק בטקסים דתיים, שנזעקה בתאי הגזים - בתפילת "שמע ישראל" - קמה לתחייה. אני יודע שהגרמנית עשירה ממנה בתחומים רבים, אבל לא חסרות לי מילים להביע את רגשותיי כאן ועכשיו. מעולם לא חסרו לנו מילים בתחום האמונה, האהבה, החלומות, הגעגועים והתקווה.

... דווקא במאה הזאת, שראתה אותנו מושמדים ומתים, קמנו לחיים. בשפה הזאת, שבגולה שוחחנו בה רק עם א-לוהים, אנחנו משוחחים בארצנו זה עם זה. עודנו מתפללים בה, אבל עתה אנחנו גם מדברים בה וכותבים בה ועובדים בה ולומדים בה... והנס הוא גדול שבעתיים, שהרי אילו היו חיים כיום יהושע הנביא, שלמה המלך וישו הנוצרי - הם היו מבינים את מה שאני אומר, ממש כשם שאני ובתי ונכדי מבינים את דבריהם, שנאמרו ונכתבו ונשמרו באותן מילים מלפני אלפי שנים.

 

מחוץ לגדר הטבע

כשאנחנו סוקרים לאחור את ההיסטוריה של העם היהודי, אותה תיארנו במהירות הבזק בסדרה זו, אנחנו חייבים לזכור דבר חשוב אחד.

עצם הישרדותו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה המתועדת, הוא לא פחות מנס. העובדה הפשוטה, שעם ישראל חי כיום כאומה, מעידה על קיומו של א-ל שפועל דרך ההיסטוריה. בכל קנה מידה היסטורי, העם היהודי היה אמור להיעלם לפני זמן רב.

בכל קנה מידה היסטורי, העם היהודי היה אמור להיעלם לפני זמן רב.

האדם שסיכם זאת היה דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. הוא אמר: "יהודי שאינו מאמין בנִסים איננו ריאליסט".

מדוע הוא אמר זאת? משום שנִסים הם ההסבר היחיד לקיומו של העם היהודי.

לפני למעלה מ-300 שנה ביקש המלך הצרפתי לואי ה-14 מהפילוסוף הצרפתי הגדול, בלייז פסקל, לתת לו הוכחה לקיומו של העל-טבעי. פסקל ענה: "ובכן, היהודים, הוד מעלתך – היהודים".

תשובה מדהימה. ההוכחה הטובה ביותר למציאות על-טבעית, שעליה היה יכול לחשוב פסקל, הייתה: "היהודים". אין לנו צורך לנחש למה התכוון פסקל כשנתן את תשובתו, מפני שהוא טרח להסביר אותה בעצמו. פסקל אמר שהעובדה שהעם היהודי שרד עד למאה ה-17 – שהוא הזמן בו הוא חי – לא יכולה להיות שום דבר חוץ מתופעה על טבעית.

פשוט אין כל הסבר הגיוני לדבר. כפי שראינו לאורך הסדרה, ההיסטוריה היהודית פשוט לא מתאימה לשאר ההיסטוריה; היא לא הגיונית. מלומדים והיסטוריונים רבים שמו לכך לב, וציינו זאת בדבריהם.

מרק טוויין, הסופר האמריקאי הידוע, שהיה אגנוסטי וספקן, העלה זאת על הכתב בשנת 1899:

 

המצרים, הבבלים והפרסים עלו ומילאו את העולם בשאון, הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר, והם שקעו, ועברו מן העולם. היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם, עוררו רעש עצום ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה, אך הוא אֻכַּל באש של עצמו, ועתה הם יושבים בצל, או אבדו בכלל.

 

היהודי ראה את כולם, הכה את כולם והוא היום מה שהיה מאז. אינו מראה סימני שקיעה ולא תשישות של זקנה, אין האטה בכישוריו וערנותו לא קהתה. כולם בני תמותה בעולם, מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר.

 

לב ניקולייביץ טולסטוי, שלא כמו טוויין, לא היה אגנוסטי. הוא היה דתי מאוד - רוסי נוצרי אורתודוכסי. טולסטוי היה גם אחד מהסופרים הרוסיים המפורסמים ביותר במאה האחרונה, ופרסומו הגדול ביותר בא לו כנראה מספרו "מלחמה ושלום". טולסטוי כתב את הדברים הבאים בשנת 1908:

 

היהודי הוא סמל הנצחיות. הוא שטבח ורדיפות במשך אלפי שנים לא הצליחו להשמידו, הוא שאש או חרב או אינקוויזיציה לא הצליחו למחותו מעל לפני האדמה. הוא שהיה הראשון להביא לעולם את דברי הא-לוהים. הוא שהיה במשך זמן כה רב שומר הנבואה, ואשר מסר אותה לשאר העולם. עם כזה לא ניתן להשמיד. היהודי הוא נצחי כמו הנצח עצמו.

 

שמירת האמונה

יש היבט נוסף לפלא הזה, לשאלה מדוע הצליח העם היהודי לשרוד כל אותן שנים. למרות כל הרדיפות (שעליהן בקושי רפרפנו בסדרה זו) – הוא המשיך לדבוק בדתו.

"יותר מששמר עם ישראל את השבת, שמרה השבת על עם ישראל."

הלקח הגדול מההיסטוריה היהודית מראה שככל שהיהודים מחוברים יותר ליהדות – בצורת חייהם, בחינוך וכו' – כך סביר יותר שילדיהם ונכדיהם יישארו יהודים ולא ישקעו בתהום הנשייה. בגלל שמירת המצוות לא התבוללו אותם יהודים, ולכן נשארו הדורות שאחריהם – יהודים גם הם.

היום חיים בין 12 ל- 14 מליון יהודים בְּעולם שבו אמורים היו להיות 500 מליון. הסיבות לכך: 1) רדיפות, ו- 2) טמיעה.

נקודת הכוח החזקה ביותר של היהודים היא גם נקודת התורפה שלהם.

הייחודיות העיקשת שלהם הפכה אותם לבלתי-סובלניים במידה מסוימת. כל יהודי מאמין שהוא צודק.

היהודים הם "עם קשה עורף". הם נצמדו בעקשנות לאמונותיהם, וכתוצאה מכך שרדו את כל האימפריות העתיקות שבהיסטוריה, בעוד שהם מצליחים לשנות את תפיסת המוסר העולמית, ואת מושג הא-לוהים. הרעיונות היהודיים – של א-ל אחד, של א-ל אוהב, של חזון אוניברסאלי לאנושות – התעמתו עם הפילוסופיות של האימפריות האלה, וכדי להמשיך ולהחזיק בתפיסת עולם שונה זו היה צורך באישיות חזקה במיוחד.

ובכל זאת, מהי נקודת התורפה הגדולה ביותר של העם היהודי? הייחודיות העיקשת שלהם הפכה אותם לבלתי-סובלניים במידה מסוימת. כל יהודי מאמין שהוא צודק. ייתכן מאוד שהעבודה הקשה ביותר על פני האדמה היא איחוד העם היהודי והנהגתו.

ומובן, שכשהם מאוחדים, היהודים הם כוח בלתי מנוצח בהיסטוריית האדם.

המשימה

ההיסטוריה היהודית היא כמו פאזל בן 6,000 חלקים. בתחילה אנחנו מפזרים את החלקים על השולחן והם אינם יוצרים שום רצף הגיוני. אבל כשמתאימים חתיכה לחתיכה, עולה בפנינו תמונה. תמונה שמתעדת את פעולות הא-ל בהיסטוריה. לא תיתכן כאן מקריות. לכל דבר יש סיבה.

על פי החישוב היהודי, כמעט והרכבנו כבר 5766 חלקים בפאזל, ונותרו לנו 234 חלקים נוספים. ההיסטוריה מתקדמת לעבר תכליתה, אל מטרת היעד שלה.

מטרת יעד זו תוארה על ידי הנביא ישעיה במלים אלה:

 

והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות. ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו:

 

לכו נעלה אל הר ה', אל בית א-לוהי יעקב, ויורנו מדרכיו, ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים, והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאיתים, וחניתותיהם למזמרות. לא יישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה.

(ישעיה ב, ב-ד; ר' גם מלאכי ד, א-ד)