לפני שבועות ספורים הוקם בצרפת מוזיאון חדש, המוקדש כולו לזכרו של קפטן אלפרד דרייפוס, קצין יהודי שהואשם בבגידה ובריגול על לא עוול בכפו, לפני יותר ממאה שנה. הפרשה הזו פילגה את צרפת והסוגיות שעלו במהלך משפטו הצבאי של דרייפוס - בכלל זה מעמדם של היהודים בצרפת, אנטישמיות והצורך במולדת יהודית - ממשיכות להדהד עד ימינו.

"אני אומר לצעירים: אל תשכחו מאום מן הקרבות הללו" אמר נשיא צרפת, עמנואל מקרון, בטקס פתיחת המוזיאון ב-26 באוקטובר, 2021. "בעולם שבו אנו חיים, במדינה שלנו וברפובליקה שלנו, הם עדיין לא תמו".

אז למה חשוב כל כך שנוסיף לזכור את דרייפוס גם היום? הנה חמש עובדות על פרשת דרייפוס שיענו על השאלה הזו.

האשמת שווא בריגול

בשנת 1984 התמודדה צרפת עם רוחות מלחמה שנשבו מכיוון שכנתה, המאוחדת הטריה, גרמניה. רק שנים ספורות קודם לכן נחלה צרפת תבוסה במלחמת צרפת-פרוסיה בשנים 1870-1; הגרמנים עדיין החזיקו בחבל אלזס במזרח צרפת, ואזרחים צרפתים רבים עדיין לא הורשו לשוב לבתיהם שבחבל ארץ זה.

אחת מאותן משפחות צרפתיות שהוגלו מאלזס היתה זו של קפטן אלפרד דרייפוס, מי שהיה באותם ימים הקצין הבכיר היהודי היחיד בצבא צרפת. בשנת 1984 היה דרייפוס בן 36, והוא התגורר עם אשתו וילדיו בפריז. כשהתגלה יום אחד מכתב המעיד על כך שמישהו בדרגים הגבוהים בצבא מוכר סודות רגישים לגרמניה, פקידים צרפתיים הפנו אצבע אל קפטן דרייפוס. הם טענו להוכחות חד משמעיות נגדו, למרות שלא היה בידיהם דבר שיצביע על דרייפוס כמרגל, כולל כתב ידו שלא דמה כלל לכתב־היד שנתגלה.

אלפרד דרייפוס

באוקטובר 1984 זומן קפטן דרייפוס למפקדה הצבאית. הוא נעצר ונחקר שוב ושוב במשך חודשים. דרייפוס תיאר כעבור שנים את אותם חודשים כעינוי מתמשך. הוא, שאהב את צרפת בכל לבו, לא יכול היה לשאת את המחשבה שהוא מואשם בבגידה בארצו, ועד מהרה חווה התמוטטות נפשית. "מאז החקירה האחרונה שלו, ביום חמישי, יש לו התקפי התעלפויות... הוא מתעקש כל העת כי הוא חף מפשע, וצווח שישתגע אם חפותו לא תוכר. הוא מבקש שוב ושוב לראות את אשתו וילדיו", כך כתב מושל הכלא שבו הוחזק דרייפוס באותם ימים (מתוך ספרה של רות האריס, Dreyfus: Politics, Emotion, and the Scandal of the Century, בהוצאת Metropolitan Books, ניו יורק, 2010).

כתב היד שהתגלה היה למעשה של מייג'ור (רב־סרן) פרדיננד אסטרהאזי, אשר ניסה למכור סודות צבאיים של צרפת לנספח הצבאי בשגרירות גרמניה בפריז, מקסימיליאן פון שוורצקופן. אלא שהקצינים שאמורים היו לחקור את האירוע לא טרחו לבצע חקירה אמיתית. משפטו של דרייפוס נערך על רקע אנטישמיות קיצונית שרחשה באוויר, כשהמוני אנשים ועיתונים רבים קוראים בגלוי "מוות ליהודים" ומפיצים השמצות אנטישמיות נבזיות. אחד מן העיתונים המתקדמים ביותר בצרפת של אותם ימים, היומון הקתולי "לה קרואה" (La Croix), "הגיע לקהל־יעד עצום בתקופת דרייפוס, ונהג לערב אנטישמיות מחרידה עם נושאים מעניינים אחרים... היהודים - לפי ה"לה קרואה" - השתלטו למעשה על הרפובליקה... כל תקרית נקשרה לקנוניה היהודית לחתור תחת הנצרות והחברה הצרפתית" (מתוך The Dreyfus Affair: Art, Truth & Justice, בעריכת נורמן ל. קליבלט, בהוצאת דפוס אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, 1987)

דרייפוס בצעירותו

שר המלחמה של צרפת, הגנרל אוגוסט מרסייה, התעקש שדרייפוס יורשע, תהיינה הראיות אשר תהיינה. בהכירו בכך שתיק התביעה הצבאית נגד דרייפוס חלש מאד, נשלח אחד מאנשיו, מייג'ור (סמל) אובֶּר-ז'וֹזֶף אנרי - האיש שמצא את המכתב המקורי ועלה על כך שנכתב בידי מרגל - לזייף ראיות מפלילות בכתב־ידו של דרייפוס. אחר כך העיד אנרי עדות שקר בבית המשפט, שאישיות מכובדת שאינו יכול לנקוב בשמה הזהירה אותו שדרייפוס הינו בוגד.

היצמדות לשקרים

דרייפוס עמד למשפט צבאי, דרגותיו נשללו ממנו ונגזר עליו מאסר עולם באי השדים, מול חופי גינואה הצרפתית בדרום אמריקה. שם קיבל יחס אכזרי במיוחד: השומרים קיבלו הוראה שלא לדבר אתו בשום אופן, הוא קיבל אוכל מקולקל שגרם לו לחלות, והוא נאזק למיטתו כל לילה.

עד מהרה החלו לצוץ עדויות שמייג'ור אסטרהאזי, לא דרייפוס, הוא המרגל האמיתי. כשאסטרהאזי הגיש בקשה לקידום, הבחין קצין צרפתי אחר, ז'ורז' פיקאר, שכתב־ידו של אסטרהאזי דומה לכתב ידו של המרגל. הוא שם לב שאסטרהאזי מצוי בקשר שוטף עם הגרמנים, ושסביר להניח שהוא האשם. אלא שאפילו אז סירבו רשויות צרפת לבחון מחדש את אשמתו של דרייפוס. אסטרהאזי נשפט במשפט צבאי ב-1898, אבל מעט מאד ראיות הוצגו נגדו והוא זֻכָּה. במקום זה נעצר הגנרל פיקאר והואשם בזיוף.

ב-1898 הודה מייג'ור אובר-ז'וזף אנרי, הקצין שזייף את המסמכים שהפלילו את דרייפוס, במעשהו. הוא נשלח למעצר בפריז, ובלילה הראשון בתאו שם קץ לחייו. ועדיין, עתידה לעבור עוד שנה עד שתיק ההרשעה של דרייפוס ייפתח מחדש (שוב, במשפט מדומה), ועוד שמונה שנים ארוכות עד ששמו יטוהר.

צרפת קרועה

"פרשת דרייפוס" פילגה את צרפת. בשנים האחרונות של המאה ה-19 היתה צרפת מחולקת לשני מחנות: ה"דרייפוסרים" שדרשו מהצבא לפתוח מחדש את התיק או פשוט לזַכּוֹת את דרייפוס, וה"אנטי־דרייפוסרים" שטענו בקולי קולות לאשמתו של דרייפוס, לעתים תוך שימוש בדימויים אנטי־יהודיים קשים. בכמה ערים השתמש האספסוף האנטי־יהודי בפרשת דרייפוס כהצדקה לתקיפת יהודים ורכוש השייך להם.

מאמר של ה"ניו יורק טיימס" מה-18 בינואר, 1898, עשוי לתת תחושה כלשהי של היקף האלימות.

מפגש אנטי־דרייפוסרי ואנטישמי פתוח, שהתקיים הערב באולם טיבולי ווקסהול, גרר אירועים יוצאי דופן... בשעה 9 בפתיחת המפגש, היה האולם ים־גועש של אדם, גודשים כל פינה, מנפנפים וצועקים 'זולא למטה!', 'יחי הצבא!', 'תחי המהפכה החברתית!'. חברי הוועדה האנטישמית נשאו כרזות ועליהן הכתובת 'מוות ליהודים'... אחר כך יצאו מאות אנשים מן האולם וצעדו ברחובות פריז, צועקים סיסמאות אנטי־דרייפוסריות ו"מוות ליהודים". חלונות של חנויות בבעלות יהודית ובתי־כנסת נופצו.

האלימות שהשתוללה ברחובות קיבלה ביטוי גם בעיתונים ובסלונים של צרפת, בדמות ויכוחים נוקבים. חלק מן הדוברים הקולניים ביותר - מן ה"דרייפוסרים" וה"אנטי־דרייפוסרים" כאחד - נראים כאילו נשלפו מרשימת מאה המשפיעים של ה"בֶּל אֶפּוֹק". הצייר אדגר דֵגָה היה אנטי־דרייפוסרי מוצהר. כשאחת מן הנשים שעבדו תחתיו העירה לו שלדעתה דרייפוס חף מפשע, דגה צרח עליה "את יהודיה!" והורה לה לעזוב את המקום. אמנים אחרים, כמו קלוד מונה ומארי קאסאט, היו דרייפוסרים נלהבים.

הדרייפוסר הנודע ביותר הוא הסופר הצרפתי אמיל זולא, שכתב מכתב פתוח לנשיא הרפובליקה הצרפתית, ובו האשים את הצבא בהפללת דרייפוס ובטיוח של השקרים. הוא מנה בשמות רשימה ארוכה של קצינים, כמה מומחים, את משרד המלחמה ואת בית הדין הצבאי שאותם האשים בשקר ובמרמה. המכתב שנשא את הכותרת "J’accuse" - אני מאשים - הגביה עוד יותר את להבות הדיון הסוער על אודות דרייפוס.

אמיל זולא הועמד לדין באשמת הוצאת דיבה ונגזרו עליו שנת מאסר וקנס. הוא ברח לאנגליה, שם שהה כשנה. לנוכח רגשות אנטי־יהודיים ואנטי דרייפוסיים עזים סרב זולא לסגת. מוזיאון דרייפוס החדש בצרפת ממוקם בסמוך לביתו של זולא.

משפט דרייפוס הצית את תנועת הציונות המודרנית

אחד מן העיתונאים שסיקר את משפט דרייפוס היה אוסטרי בשם תיאודור הרצל, שעבד עבור עיתון וינאי בשם Neue Freie Presse. זה לא מכבר התמנה לכתב העיתון בפריז והוא הגיע למשפט דרייפוס. מה שראה שם זעזע אותו.

עמוד השער של העיתון ל'אורור, שבו פרסם אמיל זולא את כתב האשמה שלו

הרצל היה יהודי מתבולל שהאמין שהתבוללות יהודית היא המפתח לחיסול האנטישמיות רבת השנים. אלא שהישיבה בבית המשפט ושמיעת קריאות “A la mort les juifs” - מוות ליהודים - ניקבו נקודת מפנה בחיי הרצל. הוא התחיל להשתתף בתפילות בבית הכנסת, ובמוחו החל להגות כתיבת ספר שיציג חזון של שיבת היהודים למולדתם.

הוא פרסם את ספרו "Der Judenstaat" - מדינת היהודים - ב-1896 והיה לפעיל בלתי נלאה להקמת בית לאומי ליהודים. ב-1897 כינס את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שוייץ, שם קראו הוא ומנהיגים יהודיים נוספים להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל העתיקה. הרצל, שנבחר להיות נשיא הקונגרס הציוני, הקים שבועון ציוני ויצא במסע להשגת הכרה בינלאומית ומשפטית, "צ'ארטר", בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל.

דרייפוס עדיין "אשם" עד ימינו אנו

עם הזמן, אי אפשר היה יותר להתעלם מן ההוכחות החותכות שהמרגל בשוּרוֹת הצבא היה אסטרהזי, לא דרייפוס. ב-1899 הוחזר דרייפוס לצרפת ונשפט במשפט צבאי שני. בית המשפט מצא אותו אשם אבל הפחית את עונשו. נבוך מן ההחלטה הלא מוצדקת בעליל, נשיא צרפת אמיל לובה חנן את דרייפוס. הוא זֻכָּה לגמרי רק כעבור שנים רבות, ב-1906. הוא הוחזר לצבא בדרגת מייגו'ר ולחם במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1935 נפטר והוא בן 76.

דרייפוס במלחמת העולם הראשונה

למרות שמשפט דרייפוס היה אחד מן המחדלים המהדהדים ביותר של מערכת המשפט הצרפתית, חפותו של דרייפוס שבה והוטלה בספק. במהלך מלחמת העולם השניה, משטר וישי הפרו־נאצי, שמשל בחלקים מצרפת, העלה על נס את מורשתם של האנטי־דרייפוסרים וניסה למחוק את זכרם של הדרייפוסרים.

ועד ימינו אנו יש שמערערים על חפותו של דרייפוס. באוקטובר 2021 פרסם ה-BBC פרומו לסדרת דרמה חדשה, "משטרת פריז 1900". עלילת הסדרה נפתחת בימים שלפני משפטו החוזר של דרייפוס, או בלשונו של קריין ה-BBC: משפטו של ה"מרגל היהודי הנודע לשמצה". שום אזכור לחפותו החד־משמעית לא הובא.

אריק זמור, העיתונאי היהודי הימני־קיצוני, המועמד לנשיאות צרפת, אמר לא מזמן "הרבה אנשים ממהרים לטהר את שמו של דרייפוס, אבל הפרשה הזו עמומה וחפותו אינה ברורה".

מוזיאון דרייפוס בפריז, צרפת

מוזיאון דרייפוס החדש, הקרוי "בית דרייפוס", הוא המוזיאון הראשון בעולם המוקדש לאלפרד דרייפוס ומשפטו. מנהל המוזיאון לואיס גוטייה אמר שהוא מקווה שהאתר "יַראה ויספר על הפרשה, אבל גם יציף שאלות על נושאים חיוניים של סובלנות, אֲחֵרוּת, זכויות אדם, זכויות נשים, הפרדת דת ומדינה והַקֶשֶר שבין מדינה ואזרחיה".