בי"ג בחשוון, חל יום השנה לאחד האירועים המחרידים בהיסטוריה היהודית – שריפת התלמוד וספרים יהודיים אחרים במרכז ונציה ב- 1553.

כמה שנים לפני שריפה מאסיבית זו של ספרים יהודיים, המחשבה על כך שספרים יהודיים יירדפו וייהרסו בוונציה עשויה הייתה להיתפס כבלתי אפשרית. באותה תקופה, הייתה ונציה מרכז תעשיית המו"לות היהודית.

לאחר המצאת הדפוס באמצע המאה ה- 15 על-ידי יוהאן גוטנברג, צצו בתי דפוס ברחבי אירופה כפטריות אחרי הגשם. טכנולוגיה חדשה זו גרמה למהפכה אדירה: לראשונה, ניתן היה ליצור כמויות עצומות של ספרים ופריטים מודפסים אחרים. משפחות שקודם לכן היה בבעלותן ספר אחד בלבד – אולי תנ"ך שנכתב ביד בעמל רב – יכלו לפתע לרכוש לעצמן ספריה קטנה משלהן. הלמידה והחינוך השתנו לחלוטין.

בוונציה הייתה אפליה קיצונית כלפי היהודים.

באיטליה, אווירה חדשה זו של התפתחות אינטלקטואלית הובלה לרוב על-ידי יהודים. ההיסטוריון סולומון גרץ תיאר את תפקיד המפתח ששיחקו יהודים איטלקים בהתפתחות הרנסנס שם: "צעירים יהודיים הלכו לאוניברסיטאות איטלקיות ורכשו השכלה ליברלית יותר. היהודים האיטלקים היו הראשונים להכיר לנו את האמנות החדשה של גוטנברג ובתי דפוס צצו בחלקים רבים של איטליה – ברג'יו, פרארה, פייבה די סאקו, בולוניה, סונצ'ינו, איקסיון ונאפולי". (ציטוט מתוך הספר History of the Jews: From the Earliest Times to the Present Day כרך IV, מאת סולומון גרץ, 1904).

ונציה, עם זאת, סירבה להתיר ליהודים להקים בתי דפוס. למרות היותה בית משגשג לקהילה יהודית גדולה, הייתה בוונציה אפליה קיצונית כלפי היהודים. היה על היהודים ללבוש גלימות צהובות וכובעים צהובים מגוחכים בכל פעם שהם הופיעו בציבור. ב- 1515 כפתה ונציה על כל היהודים לחיות בצפיפות באי עגמומי בשם הגטו, שם נעלו אותם מדי לילה. למרות השכלתם, יהודים לא יכלו לעסוק ברוב המקצועות ונאסר עליהם להשתתף במועצת ההנהגה הסודית ורבת-העוצמה של העיר.

דניאל בומברג, איש עסקים לא יהודי מאנטוורפן, זיהה שקיים שוק לספרים יהודיים בעיר ופנה אל רשויות העיר בבקשה לפתוח בית דפוס המתמחה בספרים יהודיים (היה זה בלתי אפשרי ליהודי להיכנס לעסקים בצורה זו). בומברג עבר לוונציה ובילה שנים בניסיון לשחד פקידים מקומיים כדי שירשו לו לפתוח בית דפוס. לבסוף, ב- 1515, לאחר ששילם שוחד עצום, הוא קיבל את הרשות המיוחלת. בומברג שכר ארבעה עוזרים יהודיים מקומיים (כולל אחד שלפחות כלפי חוץ אימץ את הנצרות) והחל להדפיס טקסטים יהודיים במכונות הדפוס שלו.

עבודתו המודפסת הראשונה של בומברג הייתה הטקסט היהודי הקלאסי מקראות גדולות, גרסה של התנ"ך הכוללת פרשנויות מפתח של רבנים חשובים מימי הביניים. לאחר מכן הוא עבר להדפיס מהדורות של התלמוד. ספריו המודפסים של בומברג היו באיכות גבוהה להפליא: הוא השתמש בנייר ובדיו האיכותיים ביותר ובמהרה חל ביקוש גדול בקרב משקי בית יהודיים לקניית עותקים של ספריו. למרות שהיו כמה בתי דפוס יהודיים שפעלו באיטליה באותה תקופה, ונציה הפכה לשם נרדף לתעשייה החדשה של הדפסת ספרי יהדות והציבה סטנדרט שאותו ניסו בתי דפוס רבים אחרים לחקות.

הפריחה של החיים היהודיים והלמידה באיטליה התרחשו למרות שנאה עזה כלפי היהודים שריחפה ללא הרף ולעיתים אף התלקחה לאלימות. כפי שמציין סולומון גרץ: "העמדה הבטוחה והמכובדת יחסית של יהודים באיטליה לא מנעה את התעוררות כעסם של אותם נזירים פנטים שחיפשו להסתיר את מנהגיהם הנלוזים או את מעשיהם הבהמיים תחת מסווה של להט דתי". כמה כמרים האשימו את היהודים ברעות שונות ומשונות: המלעיז המפורסם ביותר באיטליה באותה תקופה היה הכומר הפרנציסקני בן המאה ה- 15, ברנרדינו מפלטרה, שעודד את השנאה והאלימות כלפי יהודים בדור שלפני פריחת בתי הדפוס היהודיים באיטליה.

ברנרדינו גינה את היהודים בדרשותיו וניסה באופן גלוי לעורר אלימות. הוא היה כה מלא השמצות שחלק מהנסיכים ובני האצולה המובילים באיטליה כפו עליו לקטוע את מסע ההטפה שלו בערים ועיירות ברחבי איטליה. הדוכס גליאצו ממילאנו כפה על ברנרדינו לעזוב את עירו במקום לעורר בה טבח של יהודים. מנהיגים אזרחיים בפירנצה וטוסקנה הגנו על היהודים שלהם ואסרו על ברנרדינו להטיף. עם זאת, ברנרדינו כן הצליח להצית אלימות כלפי יהודים בפיזה ובוונציה. לבסוף הוא עזב לצפון איטליה, שם זכה להצלחה הגדולה ביותר שלו בעיר טרנט: תינוק נוצרי נמצא מת וברנרדינו האשים את יהודי העיר, שרבים מהם הושלכו לכלא ועונו. הכנסייה הקתולית היללה את התינוק המת וקראה לו סימון מטרנט ויהודים גורשו מהעיר לעד, ללא אפשרות לגור בה יותר. על רקע עגום זה, שגשגה הלמידה היהודית וספרי יהדות הודפסו באלפיהם בכל רחבי איטליה. למרות שגשוגם היחסי של היהודים, ענן הסכנה לא נעלם לחלוטין מעולם.

בוונציה, איום האלימות המבעבע מתחת לפני השטח עמד בקרוב להתפרץ. הסיבה הייתה אנשי עסקים לא יהודיים אחרים שנכנסו לעסקי הדפוס היהודיים בתקווה לחקות את הצלחתו של בומברג ולעשות הון בהדפסת ספרים יהודיים למען הקהילה היהודית הגדולה והמשכילה של ונציה.

הראשון מביניהם היה מרקו אנטוניו ג'יוסטיניאני, אציל איטלקי שהקים בית דפוס יהודי בוונציה ב- 1545. מהרגע הראשון היה ג'יוסטיניאני עוין כלפי דניאל בומברג. ג'יוסטיניאני החל להדפיס מהדורות של אותם ספרים שהדפיס בומברג ואפילו ניסה להתגרות בבומברג באמצעות הלוגו שאימץ לעצמו. הסמל של ג'יוסטיניאני, שהודפס על כל ספריו, תיאר תמונה של בית המקדש העתיק בירושלים עם ציטוט של הנביא היהודי חגי: "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן" (חגי ב, ט). המסר שלו היה ברור: העסק החדש שלו ימחץ את בית הדפוס הרווחי של בומברג.

תוך מספר שנים, אנשי עסקים לא יהודיים אחרים פתחו בתי דפוס יהודים נוספים בוונציה. אנשים עסקים אלה היו גם כן חסרי רחמים, ומטרתם הייתה לסלק את יריביהם מהשטח. (ואכן, בית הדפוס של בומברג נסגר במהרה). הם התנהגו בחוסר הגינות מפתיע, גובים מחירים נמוכים יותר משל המתחרים ומדפיסים את אותם עותקים שמתחריהם כבר הוציאו לאור. כמו כן, הם העסיקו סוג מסוים של עובדים: גברים שגדלו כיהודים, שידעו עברית ויכלו לסדר גליונות של טקסט בעברית, אך התנצרו, מה שהפך אותם אטקרטיביים יותר כעובדים באווירה האנטישמית של אותם ימים.

אחד ממצטרפים חדשים אלה היה ונציאני בשם אלוויזה ברגדין, שהקים בית דפוס פופולרי מאוד בשם סטמפריה ברגדינה, להדפסת ספרים יהודים. אחד מהתוצרים הראשונים שלו היה מהדורה של היצירה היהודית הקלאסית משנה תורה מאת הרב משה בן מימון (1138-1204). אלוויזה ברגדין השתמש ככל הנראה במהדורה של בומברג והוסיף אלמנט מפתח חדש.

ברגדין ניגש לרב מאיר קצנלנבוגן, הרב הראשי של ישיבה מכובדת ליד פדואה, ואחד הרבנים הגדולים של התקופה. הרב קצנלנבוגן נתן את הסכמתו לכלול במהדורה של ברגדין פרשנות מהפכנית שכתב ליצירה ואפילו השקיע חלק מכספו כדי לממן את העבודה. עבור ברגדין, היה זה מהלך גאוני, שביסס את מעמדו של בית הדפוס סטמפריה ברגדין כאחד מבתי הדפוס היהודיים היוקרתיים ביותר בוונציה. הרב קצנלנבוגן נערץ על-ידי הקוראים היהודיים ששאפו בהמוניהם להשיג את פרשנותו ומהדורת משנה תורה של ברגדין הפכה להצלחה מסחררת.

ג'יוסטיניאני הכועס החליט לגרום לנפילתו המוחלטת של ברגדין. הוא החל להדפיס עותקים משלו של משנה תורה והוסיף את הפרשנות פורצת הדרך והפופולרית של הרב קצנלנבוגן – שניתנה באופן מיוחד לאלוויזה ברגדין בלבד – מבלי לכתוב את שם המחבר. ג'יוסטיניאני תמחר מהדורות אלה במחיר נמוך מאלה של ברגדין וכך שבר את השוק של יריבו. יתרה מכך, ג'יוסטיניאני פצח במסע הכפשה פומבי, בטענה שפרשנותו של הרב קצנלנבוגן אינה מתקבלת בברכה ושייכת לאסכולה מפוקפקת.

בעומדו בפני קריסה כלכלית לאחר שהשקיע במהדורה של ברגדין, הרב קצנלנבוגן כתב לאחד הרבנים הבולטים ביותר באותה תקופה, הרב משה איסרליש, הידוע בשם הרמ"א, שהיה בן-דוד שלו. הרב איסרליש התגורר בקרקוב הרחוקה, אולם הוא הסכים לפסוק בנוגע לקונפליקט בוונציה. אחרי ששמע את כל צדדי המקרה שהוצגו על-ידי הרב קצנלנבוגן, הוציא הרב איסרליש פסק דין מורכב, המתייחס אל הציוויים הרבים של התלמוד לגלות כנות מוחלטת וחסרת פשרות בעניינים עסקיים. הוא ציטט חוקים יהודיים האוסרים על תחרות לא הוגנת, עסקאות מפוקפקות ועבודה רשלנית והורה ליהודי ונציה – וללקוחות יהודים אחרים – לקנות רק את המהדורה של ברגדין עד תום המהדורה, ורק לאחר מכן יוכלו יהודים להתחיל לקנות את המהדורות של ג'יוסטיניאני. למרות שג'יוסטיניאני לא היה יהודי, החוק היהודי תקף לגביו בעניין זה, כתב הרב איסרליש.

למרות פסיקה זו, אף אחד מבעלי בתי הדפוס לא היה מרוצה. בהתעלמם מלקוחותיהם היהודים הנאמנים הם פנו לרשויות הכנסייה וכל אחד מהם הוקיע את רעהו על הדפסת טקסטים יהודיים של "חילול השם". הן בית הדפוס של ברגדין והן זה של ג'יוסטיניאני הדפיסו מהדורות של התלמוד וכעת הם עצמם קראו לכרכים אלה "דברי כפירה" והאשימו זה את זה בהפרת כללי הכנסייה על-ידי הדפסתם.

לא היה זה איום שווא. במקומות אחרים באירופה, עסקה האינקוויזיציה בעקירת דברי כפירה; הן יהודים והן פרוטסטנטים שימשו כמטרה לאינקוויזיטורים מטילי האימה של הכנסייה. האינקוויזיטורים האיטלקיים שמעו את העדויות שהובאו על-ידי ברגדין וג'ויוסטיניאני, כמו גם של יהודים כופרים שהם ארגנו לצורך מטרתם, גברים שהפנו את גבם ליהדות והיו להוטים להוכיח את אמינות אמונתם בנצרות על-ידי הוקעת אחיהם היהודים.

לבסוף, באוגוסט 1553, פסקו האינקוויזיטורים האיטלקיים את פסיקתם: כל עותקי התלמוד יישרפו. כל מי שיסתיר עותקים של יצירה יהודית קדושה זו ייאסר. אלו שילשינו על שכניהם יקבלו תגמול כספי.

העיר האיטלקית הראשונה ששרפה את התלמוד הייתה רומא: בראש השנה, פרצו רשויות האינקוויזיציה לכל בית יהודי בעיר, והחרימו לא רק את התלמוד אלא כל ספר בעברית שיכלו להניח עליו את ידיהם. ספרים אלה נשרפו במדורת ענק בכיכר המרכזית של רומא, קמפו די פיורי. שבועיים לאחר מכן, מדורה גדולה כילתה את הספרים היהודיים בבולוניה. חודש לאחר מכן, הפנו האינקוויזיטורים את תשומת לבם לוונציה, בירת בתי הדפוס היהודיים.

חודש חשוון נקרא לעיתים "מר חשוון", כיון שהוא החודש העברי היחיד שאין בו חגים. בשנת 1553, היה חודש חשוון מר לאין שיעור מסיבה אחרת: הוא הביא עמו את הריסתה של כמויות אדירות של חוכמה יהודית בעיר ונציה. בשעה שכמה יהודים הצליחו להסתיר כרכים יקרי ערך תוך סיכון אדיר של חייהם, כמעט כל עותק של התלמוד, כמו גם יצירות יהודיות אחרות, נלקחו מבתים, בתי ספר ובתי כנסת. האיקוויזיטורים בנו מדורת ענק בפיאצה סן מרקו היפהפייה בוונציה ושרפו בפומבי אלפי ספרים. הרשויות הוציאו צו איסור גורף על הדפסת ספרים יהודיים נוספים בוונציה (הצו הוסר רק עשור לאחר מכן, עם הגבלות חמורות).

הרס זה השפיע משמעותית על חיי היהודים לדורות. אחרי שאלפי ספרים יהודיים נשרפו, סגירת בתי הדפוס בוונציה פירושה היה שכמעט לא הייתה ליהודים דרך לשקם את אוספי הספרים שלהם. בתי הדפוס לספרי יהדות בלובלין וסלוניקי החלו להגדיל את הייצור והוציאו עוד ועוד מהדורות מודפסות של התלמוד. בינתיים, התמקדו התלמידים היהודיים במעט הספרים היהודיים שהיו זמינים. באיטליה, למשל, היה קל יחסית לקנות ספרים של הרב הדגול מצפון אפריקה, הרב יצחק בן יעקב אלפסי הכהן (הידוע גם כהרי"ף), כך שעבודתו זכתה לתפוצה רחבה בקרב יהודים איטלקים.

גם אחרי שהותר להדפיס שוב את התלמוד בוונציה, ניתן היה לעשות זאת רק לאחר קיצוצים משמעותיים ותחת שם שונה. ונציה מעולם לא שבה למעמדה כמרכז ללימוד ולהדפסת ספרי יהדות – והזיכרון הנורא של שריפה משתוללת בכיכר סן מרק בלב העיר רדף את יהודי איטליה במשך שנים רבות.