הכל התחיל במסיבת יום הולדת.

לפני חמש שנים, עמדה אמה של לסלי בארי לחגוג יום הולדת 90. לסלי, מנהלת בתעשיית הבידור המתגוררת בצפון קליפורניה, רצתה לערוך חגיגה מפוארת לאמה, אסתר לוין קפלן. "היא מניוארק, ממשפחת מהגרים יהודים מליטא", הסבירה לסלי בארי לאחרונה בראיון בלעדי ל- Aish.co.il. משפחתה של לסלי קרובה מאוד והם נהנים לחגוג ביחד את החגים ואירועים משפחתיים. לסלי, בעלה דאג וארבעת ילדיהם עורכים לעיתים קרובות ארוחות שבת משותפות. לסלי הייתה נחושה בדעתה לציין את יום ההולדת ה- 90 של אמה בחגיגה יפה.

הרבה קרובים וחברי משפחה השתתפו במסיבה, והם החלו להעלות זכרונות על ילדותם בניוארק בשנות ה- 30, בתקופה שבה הנאציזם החל להתחזק באירופה ויהודים מכל רחבי העולם התבוננו בתהליך בחשש. לאמה של לסלי היה אח גדול – דוד הארי האהוב – וקרובי משפחה נזכרו שהוא היה מתאגרף ואפילו זכה בתחרות אגרוף לחובבים בשם "כפפות הזהב" במדיסון סקוור גרדן ב- 1936. ואז השיחה שינתה כוון. "כן", אמר אחד הקרובים לאסתר, "זוכרת שאמא שלך הייתה ממש מתרגזת כשאחיך היה יוצא ומרביץ לנאצים?"

לסלי לא ידעה במה מדובר. מתי הייתה לגברים יהודים אמריקאיים הזדמנות להכות נאצים? כמה קרובי משפחה הסבירו שבשנות ה- 30, האידיאולוגיה הנאצית פרחה בהרבה ערים בארצות הברית. לסלי החלה לחקור ומה שמצאה הכה אותה בהלם. הנאצים אכן גייסו אמריקאים למטרתם הנתעבת – וכמה גברים יהודים אמריקאיים סיכנו את חייהם כדי להילחם בהם.

בשנות ה- 30, האיגוד הגרמני אמריקאי היה פופולרי – ארגון שתמך בנאצים בגלוי. בערך 25,000 אזרחים אמריקאים היו חברים רשמיים בארגון, ואחרים הזדהו עם מטרותיו והשתתפו באירועים של האיגוד. קשה להאמין, אך בנוסף על החברים ששילמו דמי חבר, האיגוד הגרמני אמריקאי הקים פלוגה של 8,000 חברים במדים, שהיו ידועים בשם פלוגות הסער, שנהגו להפגין ולצעוד בערים ברחבי ארה"ב. פעילויותיהם לא היו מוגבלות למצעדים בלבד. לסלי גילתה שהם הצטרפו לארגון הרובאים הלאומי, שנהג לספק נשק והכשרה ללא תשלום. נדמה היה שהאיגוד הגרמני אמריקאי מתכנן עימות אלים על אדמת ארה"ב.

פריץ קון מצדיע לחברי האיגוד הצועדים במחנה נורדלנד בניו ג'רזי.

האיגוד הגרמני אמריקאי עודד בעזות מצח שנאה כלפי יהודים. הם תלו כרזות המעודדות אמריקאים לא להצביע למועמדים יהודים בבחירות מקומיות, הוציאו לאור כתבי עת וספרים נוספים, ערכו כנסים ואפילו הקימו מחנות קיץ למאות ילדים אמריקאים, כדי להטמיע את אידיאולוגיית השנאה שלהם בדור הצעיר של אמריקה. לסלי גילתה שהיו 25 מחנות קיץ כאלה לנוער מטעם הארגון. בחלק ממחנות אלה הילדים אף הולבשו במדים נאציים ושם גם נחשפו לדוקטרינת השנאה. במחנות אלה הנערות בדרך כלל סבלו מהתעללות, גילתה לסלי. אחת המטרות של מארגני מחנות הקיץ הייתה שנערות אמריקאיות ממוצא גרמני תהרינה ותלדנה תינוקות כדי להגדיל את מספר האמריקאים ה"אריים".

מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה מציין כי "מלבד הערצתם לאדולף היטלר ולהישגיה של גרמניה הנאצית, כללה התוכנית של האיגוד הגרמני אמריקאי גם אנטישמיות, התנגדות עזה לקומוניזם ודרישה כי ארצות הברית תישאר נייטרלית בכל הקשור לקונפליקט באירופה במלחמת העולם השנייה".

האירוע הגדול ביותר של האיגוד הגרמני אמריקאי היה "כינוס פרו-אמריקה" במדיסון סקוור גרדן בניו יורק ב- 20 בפברואר, 1939, לרגל חגיגת יום הולדתו של ג'ורג' וושינגטון – שלוש שנים בלבד לאחר שדוד הארי זכה שם באליפות "כפפות הזהב". באותן שנים מעטות, הפך העולם למקום אפל הרבה יותר ליהודים.

דוד הארי, המתאגרף

למעלה מ- 20,000 אמריקאים השתתפו בכינוס פרו-אמריקה ב- 1939. בכניסה לגנים, הוצבה תמונה בגודל 10 מטר של ג'ורג' וושינגטון, מוקף בצלבי קרס ענקיים. כל אחד מהדוברים התרעם על "הפליטים היהודיים גזלני העבודות" ועל ה"השתלטות היהודית על אמריקה הנוצרית" לכאורה. המשתתפים צעקו "הייל היטלר" והשמיעו קריאות בוז לנשיא פרנקלין דילנו רוזוולט, בטענה שהוא בובה של היהודים. אחד הדוברים הפופולריים ביותר בערב היה גרהרד וילהלם קונזה, מנהל יחסי הציבור של האיגוד, שאמר לקהל הצוהל כי הנאציזם הוא רגש אמריקאי, המוטמע בחוקי ג'ים קרואו הגזעניים של המדינה ובהרחקת מהגרים לא-לבנים: "תמיד היה מאוד אמריקאי להגן על האופי הארי של אומה זו!", הכריז לקול תשואות סוערות.

בשעה שמנהיג האיגוד הגרמני אמריקאי, גזען אנטישמי בשם פריץ קון, עלה לשאת את הנאום המרכזי של הערב, יהודי אחד שהתגנב לקהל הרגיש שנמאס לו. איזידור גרינבאום היה צעיר יהודי בן 26 מברוקלין. מוקדם יותר באותו ערב, הוא עזב את אשתו ובנו הצעיר והגיע למנהטן, שם התגנב לכינוס של האיגוד. הוא ניגש לבמה, משך בכבלי המיקרופון וצעק, "הלאה עם היטלר!". אנשי פלוגות הסער הנאציות הסתערו מיד על גרינבאום. הוא עלול היה להיהרג, לולא שוטרי משטרת ניו יורק – שהשגיחו על האירוע הדוחה עד לאותו רגע מבלי להתערב – התערבו והצילו את חיי גרינבאום. (לחצו כאן כדי לקרוא את הסיפור המלא של איזידור גרינבאום).

לא הייתה זו הפעם היחידה שיהודי אמריקאי סיכן את חייו כדי להתנגד בגלוי לנאצים אמריקאים. לסלי גילתה שגברים יהודים צעירים נהרו כדי להילחם בנאצים האמריקאים, ביניהם דוד שלה, הארי.

כינוס פרו-נאצי במדיסון סקוור גרדן, ניו יורק, 1939

במהלך שנות ה- 20 וה- 30, שגשגה המאפייה היהודית בניו יורק, ניו ג'רזי, שיקגו ובכמה ערים אמריקניות נוספות. קבוצות אלה היו פעילות בהברחת משקאות בתקופת היובש. למרות שהם היו מסוגלים לאלימות והיו רחוקים מלייצג את הצדדים הטובים בחיים יהודיים, פושעי העולם התחתון היהודיים נחרדו מעליית הנאציזם והאנטישמיות ורצו לעשות כל שביכולתם כדי לסייע לאחיהם היהודים. נטייתם לאלימות, במקרה זה, הפכה אותם לבעלי ערך במאבק נגד הבריונים הנאצים.

במקרים רבים, ההתנגדות היהודית לכינוסים הנאציים הייתה נקודתית, כשיהודים בודדים ניגשים להילחם בנאצים. עם זאת, ב- 1937, שופט מדינת ניו יורק ניית'ן פרלמן פנה לגנגסטר היהודי הניו יורקי הידוע לשמצה, מאיר לנסקי, וביקש ממנו לארגן רשמית קבוצות של גברים יהודיים שיחבלו בכינוסי האיגוד. לנסקי הסכים והקים קבוצה לה קרא "מינטמן" (- אנשי הדקות - Minutemen), על שם המתיישבים האמריקאים שהתארגנו למיליציות בלתי פורמליות כדי להתנגד לשלטון הבריטי במאה ה- 18.

בדומה למינטמן מן העבר, אנשי מינטמן יהודיים אלה היו קבוצת כוננות שהתארגנו תוך דקות ספורות, כמשתמע משמם. השופט פרלמן הציע ללנסקי תשלום על ארגון הקבוצה, אולם לנסקי סירב, ועמד על כך שיסייע להילחם בנאצים בחינם. "הייתי יהודי והזדהיתי עם אותם יהודים באירופה שסבלו. הם היו האחים שלי", נזכר לנסקי בהמשך (ציטוט מתוך הגנגסטר היהודי בארצות הברית: חייו ופשעיו בראשית המאה ה- 20, מאת רוברט רוקאוויי, הוצאת גפן: 1994).

אמה של לסלי, אסתר לוין קפלן, קוראת את ספרה

במהלך המחקר שלה, גילתה לסלי שאחרי שכמה מאנשי המינטמן של ניו יורק גרמו לחבלות בקרב הנאצים, הם פורקו. המנהיגים היהודים חששו שזה ייראה רע מבחינת הקהילה היהודית אם יהודים יפצעו נאצים אמריקאים. היהודים התבקשו להפריע לאירועים נאציים, אך לא לפגוע באף אחד באופן חמור. במקום זאת, מתאגרף יהודי בשם נאט ארנו בעיר ניוארק הקרובה, לקח על עצמו להקים מחדש את ארגון המינטמן שם. שמו האמיתי של נאט היה סידני נתנאל אברמוביץ. הוא גדל בבית יהודי והפך את אנשי המינטמן של ניוארק לאחד הכוחות היעילים ביותר נגד הנאצים בארצות הברית של שנות ה- 30, על-ידי גיוס יהודים מקומיים.

אחד הגברים שהצטרף לקבוצה של ארנו היה מקס "פאדי" היינס. בהמשך הוא תיאר כיצד גרם להפרעה במפגש נאצי, יחד עם כמה חברים אחרים מאנשי המינטמן של ניוארק: "החלאות הנאציות נפגשו ערב אחד בקומה השנייה. נאט ארנו ואני עלינו למעלה וזרקנו לחדר פצצות סירחון, למקום שבו שהו השרצים האלה. כשהם ברחו החוצה בעקבות הריח הנורא ורצו במורד המדרגות כדי להימלט לרחוב, הבחורים שלנו חיכו להם... זה היה כמו לרוץ לתוך חומה. הבחורים שלנו הקיפו אותם מכל הצדדים... הנאצים צרחו עד לב השמים".

ניוארק הייתה אחד ממוקדי ההתנגדות הראשיים לאיגוד הגרמני אמריקאי. מתוך אוכלוסיה אמריקאית ממוצא גרמני של כ- 45,000 איש, בערך 5% מהגרמנים האמריקאים בניוארק היו אוהדי נאצים באותה תקופה. בניוארק הייתה גם קהילה יהודית גדולה. פעמים רבות, יהודים ונאצים או אוהדי נאצים חיו זה לצד זה בעיר. לסלי בארי גילתה גם שה- FBI העניק הסכמה שבשתיקה לאנשי המינטמן של ניוארק. ליהודים במיליציה בלתי פורמלית זו נאמר שלא להכות אף נאצי בראשו, כדי לא לגרום לחבלה חמורה, אלא ללכת ולמצוא כינוסים נאציים שבהם ניתן לגרום למהומה, מסבירה לסלי.

"המטרה הייתה למנוע מהמפלגה הנאצית מלעלות", גילתה לסלי. "מישהו היה מגלה שהאיגוד עורך כינוס או פגישה בבניין העיריה. הם היו מפיצים את הידיעה בין כולם: צאו הלילה, תתכוננו לעימות". לפעמים המצב הסלים – לכן החבורות והחתכים על גופו של דוד הארי, אודותיו העלו השכנים זיכרונות במסיבת יום ההולדת של אמה.

אנשי המינטמן של ניוארק פעלו גם כסוכנים סמויים כדי לגלות מה מתכנן האיגוד. פרוייקט גדול אחד אותו התאמצו אנשי המינטמן לסכל היה מאמצי האיגוד למפות את התשתיות האמריקאיות לצורך שימוש אפשרי בזמן מלחמה. קבוצות אחרות נלחמו בנאצים ברחבי ארצות הברית, אולם נדמה שאנשי המינטמן של ניוארק היו הפעילים ביותר. "האיגוד היה מרוכז בניו יורק וניו ג'רזי", מסבירה לסלי, "ואנשי המינטמן של ניוארק היו המאורגנים ביותר מכל קבוצות ההתנגדות".

לסלי מציינת כי רבים מאנשי המינטמן של ניוארק מעולם לא סיפרו על פעולותיהם האנטי-נאציות. היא סבורה כי הסיבה לכך היא שרבים מגברים אלה גויסו במהרה ונלחמו במלחמת העולם השנייה, כך שהיו להם סיפורים דרמטיים יותר לספר לילדיהם ונכדיהם.

היא נזכרת שדוד הארי היה אדם עדין. "הוא היה גבוה, 1.95 מ' והרבה יותר גדול מאמא שלי", מסבירה לסלי. הוא היה "דוד אהוב, כמו דובון". דוד הארי גר בניוארק עד שגויס ואז שירת בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה כשוטר צבאי. אחרי המלחמה, הוא חזר לניוארק והפך לשוטר כדי לתמוך באשתו ובנו. "היו לו חיים פשוטים למדי", מסבירה לסלי. הוא הזכיר לעיתים רחוקות מאוד את ימיו כחלק מאנשי המינטמן של ניוארק.

ככל שהעמיקה לסלי יותר ויותר לחקור סיפור מופלא זה, היא החליטה לכתוב ספר. ספרה הראשון של לסלי, Newark Minutemen: A True 1930s Legend About One Man’s Mission to Save a Nation’s Soul Without Losing His Own, יצא ב- 6 באוקטובר וזכויות ההסרטה שלו כבר נרכשו על-ידי קבוצת משקיעים שכוללת את מנחה הטלוויזיה ג'יימס קורדן. הספר מספר על גבר יהודי בשם יעל ניומן שמשתמש בכישורי האגרוף שלו כדי להילחם בנאצים כחבר באנשי המינטמן של ניוארק - ובאותה עת גם מציל בחורה אמריקאית ממוצא גרמני שנחטפה והוכרחה לחיות בכפיה במחנה קיץ נאצי.

אחרי שנים של כתיבה, היא אסירת תודה על כך שספרה זוכה לביקורות נרחבות ולקבלת פנים חמה. כתיבת הספר העמיקה גם את הגאווה שהיא חשה במשפחתה. "ללמוד על המורשת שלך זה מעצים", היא מציינת. "אתה מתחיל ללמוד ממה אתה עשוי".

יש לה גם עצה לאנשים בימינו. "אל תישארו שאננים, הילחמו על דברים שאתם מאמינים בהם. הפנמתי זאת בזמן שערכתי את המחקר לצורך כתיבת הספר: אם אתם רואים משהו לא בסדר, עשו משהו". חיוני גם לרשום את הסיפורים של אנשים ברגע שהדבר מתאפשר. בעיקר כשכותבים על מלחמת העולם השנייה, הנאציזם והשואה, הסיכוי לתעד את ההיסטוריה הולך ונעלם במהירות. "תעדו סיפורים אלה כל עוד האנשים האלה עדיין כאן", ממליצה לסלי.