ב-ט"ו בכסלו ג' תתקע"ט נפטר רבי יהודה הנשיא חותם המשנה.


רבי יהודה היה צאצא למשפחה של נשיאים המיוחסת לדוד המלך. הוא היה ידוע כעניו גדול עד כדי כך שבתלמוד נכתב עליו: "משמת רבי (יהודה הנשיא), בטלה ענוה ויראת חטא". הוא כונה סתם "רבי" שכן היה הרב האולטימטיבי. קשריו ההדוקים עם השליט הרומאי אנטונינוס סייעו ליהודים בארץ ישראל באותה תקופה שלאחר חורבן בית שני. מפעלו הגדול ביותר היה חתימת המשנה. המשנה היא הסיכום/ תמצות של התורה שבעל פה. ככלל, התורה שבעל פה אינה אמורה להיכתב, ודרך המסירה שלה אמור להיות דוקא בעל פה, אך רבי יהודה הנשיא זיהה שיש צורך בכתיבה, לאחר שתלמידים לא העבירו את מה שלמדו בצורה מדוייקת מספיק והתחילו להיווצר חילוקי דעות.

הסדר הבסיסי של המשנה היה קיים כבר קודם, ורבי יהודה הנשיא היה העורך הראשי של המשנה, הוא קבע איזה נוסח ייכלל במשנה, וכמה פרטים יהיו.

מפעל חייו הציל את התורה שבעל פה, שכן בזכותו המשיכה המסורת של העברת הלפיד היהודי לאורך הדורות. הוא נקבר בבית שערים שבעמק יזרעאל, לשם עבר בסוף ימיו.

* * *

 


ב-י"ז בכסלו תש"ח - כ"ט בנובמבר (1947) החליטה העצרת הכללית של האו"ם על הקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל. ההחלטה התקבלה במסגרת תכנית החלוקה, בה חלק מהארץ היה אמור להיות מדינה יהודית, וחלק מדינה ערבית. ירושלים ובית לחם היו אמורים להיות שטחים נייטרליים בשליטת האו"ם, בגלל האתרים הדתיים שבמקומות אלו.

בקרב היהודים היו חילוקי דעות באשר לתכנית זו. רבים ברכו עליה, אך אחרים התנגדו לרעיון של ויתור על חלקים מארץ ישראל. הערבים לעומת זאת דחו את התכנית מכל וכל, ועל רקע התנגדות זו פרצה מלחמת השחרור.

 

 

 

 

 

* * *

 

כ"א בכסלו:

בתקופת בית שני התחולל מאבק בין היהודים בארץ ישראל לכותים.


הכותים היו קבוצה שהתגיירה אך לא קיבלו עליהם את היהדות באופן מלא, ולאחר שהתגלה שהם עדיין עובדי אלילים (מצאו פסל בצורת יונה במרכז שלהם בהר גריזים), קבעו חכמים שהם נחשבים כגויים לכל דבר. במסגרת מאבקי כח, ניסו הכותים להוציא את בית המקדש מידי היהודים על ידי פניה לאלכסנדר מוקדון, ששלט באותה תקופה בחלק זה של העולם, ושכנעו אותו שייתן להם את השטח של בית המקדש בהר הבית. לאחר שנודע לכהן הגדול- שמעון הצדיק, שהיה משיירי כנסת הגדולה (קבוצה של 120 חכמים שחיו בזמן הקמת בית המקדש השני, וקבעו דברים רבים בעם ישראל- כמו נוסח התפילה), הוא לבש את בגדי הכהונה ויצא יחד עם נכבדי ירושלים לקראת אלכסנדר. כשהתקרבו לשיירתו של אלכסנדר שאל המלך את מלוויו הכותים "מי אלו"?, אמרו לו: "היהודים שמרדו בך". כשנפגשו השיירות וראה המלך אלכסנדר את שמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחווה לו. אמרו לו מלוויו מדוע אתה משתחווה לאדם זה? אמר להם: את דמות דיוקנו אני רואה בזמן שאני יורד למלחמה ומנצח. לאחר ששמעון הצדיק הסביר לאלכסנדר שהכותים הטעו אותו לחשוב שהיהודים מורדים בו, החזיר המלך את בית המקדש לרשותם ונתן להם רשות להעניש את הכותים. כשהגיעו להר גריזים חרשו אותו וזרעו אותו, כמו שתכננו הכותים לעשות לבית המקדש. את יום זה כ"א בכסלו, קבעו כיום שמחה זכר להצלה של בית המקדש.