המסך ירד על המחזמר הנצחי "פיטר-פן", והצופים מחאו כפיים בהתלהבות. אחרי כן עלה המסך שוב והדמויות מההצגה עלו לפי סדר חשיבותן מהקל אל הנכבד וקדו לקהל. לבסוף עלו גיבורי המחזה: מארי דארלינג, ג'ון, מייקל, ונדי, טינקרבל ופיטר-פן – הילד שמסרב להתבגר.

אבל את ההצגה גנב הפעם קפטן-הוק. כאשר עלה והשתחווה בתיאטרליות תוך כדי הנפת חרב הפיראטים האימתנית שלו, קם כל הקהל על רגליו והריע לו ארוכות. שתי ילדות חינניות עלו על הבמה והגישו לו זר פרחים אדומים.

לפתע הרגשתי שמישהו מושך בחוזקה בשרוולי. נועה, נכדתי הקטנה כמעט עקרה אותי ממקומי – "סבא! מה אתה עושה?! איך אתה יכול למחוא כפיים לאיש המגעיל הזה? – הוא רצה להרוג את פיטר-פן וכל החבורה שלו – הוא איש רע, מגיע לו שיהרגו אותו על כל מה שעשה...." פניה של נועה הביעו תערובת של פליאה, תרעומת ומחאה, ועצרו בחטף את ההתלהבות שלי.

"מתוקה שלי", אמרתי, " עכשיו זה לא קפטן-הוק הרשע מההצגה, אלא האדם ששיחק אותו כאילו שזה הוא".

נועה לא נראתה משוכנעת, אולי קשה לילדה בת 4 להבין את המעבר החד הזה. רגע אחד פיראט צמא דם, ורגע שני שחקן מוכשר...

ואנחנו המבוגרים, האם אכן מסוגלים להבין את הפלא הזה?!

"אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר: 'שובה ה' עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך' (הושע י"ד, ב')... איני? [האם זה אכן כך?], והאמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות...? לא קשיא! כאן מאהבה, כאן מיראה" (יומא פו:).

איך יתכן שלפתע זדונות נעשות לו כזכויות?!

אומר האדמו"ר הזקן, בעל ה"תניא", שדווקא הריחוק כתוצאה מהחטא, הוא זה שיצר את ההשתוקקות להתקרב אל ה', כמו תועה במדבר שדווקא החום והיובש מגבירים בו את הצימאון למים חיים.

דבר זה יכול איכשהו להתקבל על הדעת כאשר מדובר בתועי דרך תמימים, אבל חז"ל לא חילקו בין סוגי זדונות. האם כוונתם היתה שגם לגבי רוצח, אנס, שודד, גנב – הזדונות נהפכים לזכויות, וכל המרבה הרי זה משובח? ממש בלתי נתפס.

ומה עם הקרבנות שנפגעו מאותם הזדונות? מה עם המשפחות שהתמוטטו? מי ישלם את הנזק הישיר והעקיף? מי ייקח אחריות על ההרס והדם? איך יכולה תשובה מאהבה להפוך את כל אלה לזכויות?

אומר הרב קוק באורות התשובה פרק ט"ז:

כל זמן שלא שב האדם מחטאו ....הרי הוא מונח תחת הסבל של בחירתו והאשמה של כל מעשיו וכל תוצאותיהם הרעות מוטלות עליו. אמנם אחרי הארת התשובה מיד נמסרים למפרע כל המגרעות ותוצאותיהן המרות לרשות גבוה... ומצטרפים הם לרשות ההנהגה העליונה... אשר "כל מעשינו פעלת לנו".

כלומר, מצד אחד האדם הוא בעל בחירה חופשית, וכל עוד לא שב על חטאיו, הרי זו יצירה אישית שלו והוא משלם את המחיר הכבד על חטאיו. ומצד שני, לאחר תשובה מאהבה, מתברר כי העבר היה רצון ה' והאדם היה רק כלי חיצוני שביצע את הדברים ללא כל מעורבות מצידו (הסבר הרב פרוינד, שם).

תשובה מהאהבה מוציאה את החוטא מהסרט, ולפתע הוא רק שחקן שמילא בכישרון את הוראות הבמאי

או במילים אחרות, הבחירה החופשית בחטא – יהיה איום ככל שיהיה – היא לפני שיורד המסך והיא עדיין בתוך הסרט של החיים. אבל תשובה מהאהבה מוציאה את החוטא מהסרט, ולפתע הוא רק שחקן שמילא בכישרון את הוראות הבמאי. את הבחירה ברע תיקן למפרע, והתוצאות? אלה מתבררות בדיעבד כרצון ה'.

אז מה הוא האולם הגדול הזה שבו כולנו נמצאים? האם מדובר בחיים אמיתיים שבהם אנחנו קובעים את העלילה לפי הבחירות שלנו, או במחזה, שבו אנחנו רק השחקנים שממלאים את הוראות הבמאי?

גם וגם. לפני התשובה - קפטן הוק, אחרי תשובה מאהבה - תשואות חן-חן על התפקיד.

יאמר אם כן האדם – אעשה ככל העולה על רוחי, ממילא בדיעבד זה הוראות מגבוה? לא ולא. כמו הקו המפריד בין שמות הויה בשלוש-עשרה מידות הרחמים (ה' / ה' ,א-ל רחום וחנון וכו') כך המסך מפריד בין המחזה לבין הופעת השחקנים, "האומר – אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (יומא פ"ה:).

המסך עלה בפעם האחרונה, והפעם כל השחקנים נתנו ידיים והשתחוו שלובי זרוע. מכאן אולי יעופו כולם לארץ 'לעולם לא – נברלנד'. שמועות אומרות שהבמאי כבר עובד על מחזה אחר. במחווה של פרידה אחרונה קמו כל הצופים, והפעם התחלפו היוצרות והשחקנים היו אלה שמחאו כפיים לקהל.

האורות נדלקו ונועה ואני צעדנו אל היציאה. סבא ונכדה, או אם תרצו - שני שחקנים בהצגת בכורה.