לפעמים אנחנו לא קולטים עד כמה הסליחה והמחילה חשובות. קריטיות! עד כמה הן משחררות, עד כמה הן מתנה עבורנו. בני אדם מסתובבים בעולם עמוסי טינה וחושבים "לא מגיע לו שאסלח לו". אילו רק תפסנו עד כמה הסליחה היא מתנה שמן הראוי היה שנפרגן אותה קודם כל לעצמנו, ולו רק משום שאנחנו אוהבים את עצמנו.

כי אמנם כן, סליחה היא אהבה. ובלי סליחה אין מערכות יחסים, אין ידידות ואין זוגיות.

את הרעיון הכל-כך-פשוט אך קצת-קשה-לביצוע הזה קיבלתי במתנה מהאמהות שלי, שידעו למחול. למחול על כבודן, – עד שהרגליים שלהן נהיו כל כך קלילות, התרוממו מהחול ויצאו במחול. המסר שלהן זוהר באור יקרות דווקא בט"ו באב.

דיבורי אהבה בכרם

בט"ו באב בימים עברו, הבחורות שהגיעו לפרקן היו עושות מעשה ממש נועז. הן היו משאילות אישה לרעותה בגדים לבנים, יוצאות לכרמים ופוצחות במחולות. מפגן הריקודים הנשי הזה לא נועד להן עצמן בלבד; בחורי ישראל הרווקים היו עדים לו.

הן לא רק רקדו. הן גם דיברו על ליבו של הבחור המביט. בסוף היום, לא היתה אחת שהיתה שבה לביתה בידיים ריקות. כל אחת מצאה מישהו, את בחיר ליבה, שאיתו זכתה להעמיד חופה ולהינשא, .

ומה הן אמרו? מילים יפות של מחילה ואהבה. דיבור נפלא שנפתח במילים "בחור, שא נא עיניך וראה..."

ואז הגיע יחצ"ון נשי מפואר וחסר גינונים מיותרים.

יפות שבהן אומרות: "שא עיניך ליופי! אתה יודע שאשה נאה מרחיבה דעתו של אדם. בזכותי יהיו לך שלווה וישוב דעת כל החיים!"

מי שלא היתה יפה אך היתה בעלת ייחוס היתה אומרת "שא עיניך למשפחה! אתה יודע שהיופי נחמד, אך חשוב עוד יותר הדי.אן.איי ומה שיעבור לילדים שלנו בגנים".

ומי שלא זכתה לא ליופי וגם לא לייחוס, אף היא לא נשארה בודדה. הארגומנט שלה היה יצירתי במיוחד: "קח מִקחַךָ לשם שמים, ובלבד שתעטרני בזהובים. אם תדאג לייפות אותי, אהיה יפה בעיניך תמיד. שווה לך!" (מסכת תענית כ"ז ע"ב).

איזה חיזור מקורי. והעיקר, זה הצליח להן – ובגדול.

תמיד אני מוצאת עצמי נפעמת ממעמד החוכמה והיופי הנשיים האלו. גדלתי על ברכיה של התרבות המערבית, שמקדשת מצד אחד את חובת הגבר לג'נטלמניות ("מה פתאום שאת תחזרי אחריו?! שתרקדי לפניו?! שהוא יקפוץ!") ומצד שני את הנונשלנטיות ("היופי הוא כל כך שטחי וחיצוני, הרי..."), ובסך הכל קיבלתי עשרות מסרים סותרים בכל הנוגע ליחסי הוא-והיא, מציאת בן זוג ותחזוקת הזוגיות.

והנה באות האמהות העתיקות שלי, המתוקות שלי, ומראות לי את הדרך הפשוטה, הגלויה ומלאת החן בדרך לחופה – וגם לאחריה; דרך המחול והמחילה.

מחילה במעגלים

זה מתחיל מהמעגל הפרטי. האישי. ראשית, כל אחת התלבשה בבגדים לבנים. לבן הוא צבע המחילה. בבית המקדש ביום כיפור לשון של זהורית היתה הופכת מאדום ללבן כאשר האלוקים סלח לעם ישראל. כאשר אני מלבישה את עצמי בגדי לבן, אני סולחת לעצמי על הכל-הכל: על קשרים רומנטיים מהעבר, על טעויות שעשיתי, על מילים שאמרתי וכל מה שכעת מפריע לי לאהוב ולהיות נאהבת. סולחת - וזהו.

זה עובר למעגל הקרוב של החברות. כל אחת מהן הלבישה את חברתה באהבה ענקית ובפרגון. כשאני מלבישה את חברתי בשמלתי הלבנה היפה ביותר, אני מצהירה שכל אחת היא מיוחדת וראויה. אף אחת לא תיקח ממני את בן הזוג שלי, ואין לי שום סיבה לפזול לצדדים, להשוות את עצמי עם אושרם ועושרם של זוגות אחרים. אני סולחת לכל מי שסובבת אותי.

המחילה הכפולה הזו היא שמאפשרת את מה שקורה אחר כך: הן יוצאות במחול. כי רק מי שיודעת למחול, תחוש את הקלילות הזו ותוכל להתרומם מהחול ולרקוד.

ובלי מחול, אומרת הגמרא, אין זוגיות. זו האופציה הכי טובה, הכי משתלמת: לרקוד כל הדרך לחופה (וגם לאחריה); להרים את הרגליים מהחול אחרי שמצאנו בליבנו את המקום למחול.

מינון טוב של מחילה הוא חלק מהמתכון השלם של הנישואין. אחרת צוברים משקעים – ושוקעים.

החיים כמסע ארוך של מחילה

אפשר להתייחס לנשים הללו כאל שלושה טיפוסים נפרדים: היפה, המיוחסת, וזו ש"נעבעך", אין לה לא זה ולא זה. ואפשר להתייחס אליהן כאל אותה האישה, בשלבים שונים של חייה:

בהתחלה אנחנו צעירים ויפים, בסך הכל. מוכנים "לחיות על אהבה" ומעלימים עין מהפגמים שמתגלים אצל בן/בת הזוג.

החיים המשותפים חושפים את הפגמים שלנו, אולם הילדים והמשפחה מחפים על כך. "הוא אבא טוב", "היא אמא טובה", "הילדים טובים", ומסתבר שהייחוס פועל את פעולתו.

אך מה נעשה כאשר אפילו הילדים גדלו, ונשארנו לבד מביטים איש ברעהו, מרובי ימים ושנים, והריקנות נוגסת בנו – וגרוע מכך, ההרגלים הישנים (והגרועים) רק השתרשו בנו יותר ויותר? מה קורה אז?

זו החוכמה של הבנות בכרמים. "קח מקחך לשם שמים!" הן מבקשות מבחור הצעיר, "ובלבד שתעטרני בזהובים! יום יבוא ותצטרך לעטר אותי במבט הזהוב שלך, מבט סולח, אוהב, מייפה, ורק ההשקעה הזו תשמור אותי יפה בעיניך, ואותך – יפה בעיניי".

אי אפשר להתעלם מחדות המסר, שנושאת בכנפיה גם תוכחה כלפי הבחורים. אך התוכחה העדינה נכנסה לליבם בכוח הדיבורים המתחנחנים של הבנות האלה.

בלי מחילה על הכבוד הזוגיות מתנפצת

כל השנים לימדו אותי להיות אסרטיבית, לעמוד על שלי, להתעמת על זכויותיי ולהקפיד על כבודי באופן כל כך כבד. הדברים הללו נכונים (אולי) בבואי לנפץ את תקרת הזכוכית בקריירה שלי, אולם אם אנהג כך גם בנישואיי, אולי גם הם יתנפצו... חיי המשפחה דורשים ממני דווקא מינון גבוה של מחילה ועין טובה.

ואלה מתחילות ראשית כל בתוכי.

מהאימהות הללו שלי אני רוצה ללמוד דווקא שהחיים הם מסע שמתחיל במציאת חן עצמית, ממשיך במציאת חן באנשים סביבי, ומביא למחול נישואין נפלא בכרמים, שאמור להימשך עדי עד – כל עוד אנחנו מסתכלים זה בזו, וזו בזה, במבט זהוב וסולח.

*המאמר נכתב בהשראת שיעור מאת הרבנית ימימה מזרחי לט"ו באב