אחרי 22 שנים, שבהן עבדתי בגיוס כספים עבור מוסדות חינוך יהודיים, עזבתי את המשרה ופתחתי בקריירה בוול-סטריט. מתוך תקווה להמשיך ולהשפיע לטובה על העולם היהודי, התחייבתי להקדיש 20% מהכנסות הנטו שלי לטובת הכלל, במקום עשרת האחוזים הנדרשים על פי ההלכה. לחבריי אמרתי ש"אני לא מחליף קריירה כדי להרוויח מיליון דולר לשנה, אלא כדי לתת מיליון דולר בשנה."

בעבודתי כמגייס כספים, תמיד הצבתי לעצמי מטרות גדולות. הייתי אומר לאנשים ששווה לעשות הכל כשיש מנג"ו (מטרה נועזת גדולה ומסובכת). ובכן, היציאה לוול-סטריט וההצהרה הגלויה שאני מתכוון לתרום כמיליון דולר בשנה, היו נועזות בהחלט. בייחוד משום שבאותו זמן, לא הייתה לי שום הכנסה ולא היו לי שום חסכונות!

השתמשתי בביתי כנכס-ערבות שיאפשר לי לקבל הלוואת סטארט-אפ והוצאות מחייה. הערכתי שיעברו עשרה חודשים עד שבאמת אתחיל להרוויח. איזה תמים הייתי.

ההתחלה

בהתחלה, צללתי לעסקים באופטימיות, והתנסיתי בתשעה חודשים ראשונים של כאוס. בינתיים, רוקנתי במהירות את חשבון הבנק שלי.

ואז קיבלתי עצה טובה מידיד שגייס כספים עבור צרכי פסח לעניים. הוא אמר לי שעל פי התלמוד, ה' שומע את שוועת עניי ארץ ישראל העולה לשמים, ושהאנשים שעונים לבכיותיהם ועוזרים להם כאן בעולם הזה, זוכים לקרדיט שמימי מיוחד.

ידעתי שאם אני רוצה להצליח, אני זקוק להמון קרדיט, והבנתי שעזרה לעניים היא דרך נפלאה להשיג אותו

ידעתי שאם אני רוצה להצליח, אני זקוק להמון קרדיט, והבנתי שעזרה לעניים היא דרך נפלאה להשיג אותו. ידעתי שלמשפחת זילברמן מהעיר העתיקה בירושלים, יש קרן צדקה שנועדה לסייע לעניים לרכוש צורכי שבת וחג. שמעתי שיש להם רשימה של 50 משפחות שזקוקות נואשות לאוכל לחג הפסח, והחלטתי לתרום למען המטרה הזאת – וזאת הייתה תרומת הצדקה הראשונה שלי בתור איש עסקים.

בתמורה, ביקשתי מהמקבלים להתפלל ולקרוע את השמים בתפילות להצלחתי. רציתי שהם יהיו נושאי הדגל, שיובילו את המטען שלי בדרך המאוד-עמוסה שבה עולות התפילות לעולמות העליונים.

אבל ששה חודשים אחר כך, נראה שהתפילות עדיין תקועות בפקק, משום שראש השנה כבר עמד בפתח ואני כיליתי במהירות את הסכומים שלוויתי מהבנק. הצלחתי להרוויח מעט בכל מיני עסקאות קטנות, אבל כל מה שקיבלתי נבלע בעלויות הסטארט-אפ. בנוסף לכך, הייתי צריך לתת 20% מכל רווחיי (הקטנים) לצדקה, כמו שהתחייבתי לעשות.

הרגע שבו כתבתי את המחאת ה-20% הראשונה שלי, היה מאוד-מאוד מפחיד. בערב ראש השנה כתבתי המחאה נוספת שנועדה לסייע לעניי ירושלים לקראת חג הסוכות ושלחתי אותה לקרן של זילברמן. את התרומה הזאת שלחתי בצירוף בקשה מיוחדת שהעניים ישתמשו הפעם במגאפון, או בכל פטנט אחר שיש להם, כדי לבקוע את שערי השמים.

בינתיים חדרו ללבי ספקות - "אולי היה יותר הגיוני לתת רק 10% כמו שדורשת ההלכה. האם אני יכול להתיר את הנדר שלי לתרום 20%?" זה לא נראה לי בסדר. אחרי הכל, ה' מנהל את העולם, והוא מחליט כמה כסף נרוויח. לא יתכן שאני אפסיד מזה שאני עושה מה שצריך.

אבל בכל זאת, מה שצריך זה לתת 10% לצדקה, לא 20%. רק את העשירים מעודדים לתת יותר מ-10%, ואפילו הם לא חייבים לעשות את זה. ואני לא הייתי עשיר בשום קנה מידה – הייתי בחובות! מצד שני, התלמוד אומר שגם כשנותנים את הסכום המינימאלי לצדקה, ה' ישיב לנו במאת מונים. הוא אומר שזאת המצווה היחידה שבה אפשר לבחון את אלוקים – תן צדקה, ותראה שאלוקים משלם לך בחזרה. זאת אומרת שככל שנותנים יותר, מקבלים יותר בחזרה.

הוויכוח הפנימי הזה נמשך לי בראש במשך ימים ארוכים.

התנדנדתי מצד לצד, רגע אחד משוכנע שאני עושה את הדבר הנכון, ורגע שני חושב שאני סתם שוטה. שכבתי ער בלילות, מנסה לשמוע את זעקות העניים שבוקעות את השמים, ותוהה אם בשנה הבאה אני הולך להיות אחד מהם - מחכה לחבילת החסד שלי ומרעיף תחינות לשלום איש חסדי...

בסוף, ניצח הצד המאמין שבי – החלק הפנימי שבוטח באלוקים. "זהו רצון ה'. לא מפסידים כשעושים את הדבר הנכון."

התשלום

זאת המצווה היחידה שבה אפשר לבחון את אלוקים – תן צדקה, ותראה שאלוקים משלם לך בחזרה

במבט לאחור אני רואה שאילו הגיעה ההצלחה בקלות רבה מדי, זה לא היה טוב בשבילי. הייתי צריך להרגיש מחסור; הייתי צריך לפנות לאלוקים ולהבהיר לעצמי מהיכן מגיעים העזרה, המחיה והכלכלה שלי.

 

אנחנו לא מתפללים כדי לקבל את מה שאנחנו צריכים, להיפך – יש לנו צרכים כדי שנתפלל. כך אנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו תלויים באלוקים. סוף סוף חלחל השיעור הזה לתוכי.

שלושה שבועות אחרי ראש השנה, קרה לי דבר מאוד מוזר. נסגרה עסקה שבה הייתה לי מעורבות קלושה בלבד. אני השקעתי בינתיים מאמצים בכיוונים אחרים ולא ציפיתי מההשקעה ההיא לכלום. אבל, באופן מפתיע, ובהחלט בלי שום קשר למעשיי, העִסקה צלחה ואני זכיתי בעמלה משמעותית.

אילו זה היה קורה קצת יותר קרוב לראש השנה, היו צריכים להביא שוקר חשמלי כדי להוציא אותי מההלם. תקלטו: לוויתי כסף מהבנק כדי לתת צדקה, וקיבלתי אותו בחזרה (יותר מפי 5 מהסכום הנדיב) רק שלושה שבועות אחר כך! כל מנהל קרן גידור ישקיע בשמחה בתנאים כאלו.

לא הייתה דרך טובה יותר להמחיש לי את כוח הצדקה. ראיתי במתנה הזאת מסר מאלוקים. הוא היה יכול לשלוח לי את זה באינספור דרכים, אבל הוא שלח את זה בכזאת דרך ברורה, כדי שאוכל לראות שרווחים לא מגיעים כתוצאה ממאמציי. במשך תשעת החודשים שחלפו, השקעתי אולי 15 שעות בעסקה הזאת, מתוך סך כולל של 2,000 שעות עבודה... כלומר, פחות מ-1% ממאמציי הניבו 60% מהכנסותיי!

במידה מסוימת, קל לקבל את הרעיון של השתדלות אישית מול רצון האלוקים, אבל קשה מאוד לחיות אותו. אנחנו צריכים אמנם להשתדל בכל כוחנו, אבל אנחנו לא יכולים לטעות ולחשוב שהתוצאה היא שלנו. תפקידנו בחיים הוא להבין שה' באמת מנהל את העולם, ושהוא מחליט כיצד להגיב למאמצינו. כן, אנחנו חייבים לנסות... אנחנו לא יכולים לחלום בעצלות ולחכות לנס משמים; אנחנו לא יכולים להגיד שאנחנו רוצים לזכות בפיס ולא לקנות כרטיס; ויחד עם זאת, כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לקנות כרטיס פיס אחד, ולא מאות. מה שנחשב זה לעשות את רצונו, משום שבכל מקרה, במובן האמיתי, זה כל מה שיש. זוהי צורת החשיבה שתפתח את הדלת להצלחה.